הבחירה

"ג'ולייט! מה את עוש – "

"שש!" לחשתי ושמתי את ידי על פיה, מצביעה לעבר החלון. השומר זימזם לעצמו וסיחרר את הרובה בידו תוך כדי הליכה. משהו בעיניו החומות היה מוכר לי. נראה לי שאולי גם הוא בא מאֻלְיָאֳנִיָּה.

לאנה לג'ר לא היתה צריכה יותר מכמה שניות כדי לקלוט. לפתע היא נראיתה עירנית לגמרי. היא משכה אותי מטה ושתינו השתופפנו מתחת לחלון עד שקולות צעדיו של השומר נדמו, ואז המתינה לכמה רגעים לפני שהנהנה לי ושתינו קמנו.

"עכשיו שהשומר הלך, את מכוונת להסביר לי מה את עושה כאן בשעה כזאת?"

"נרדמתי ברכבת, גברת לג'ר."

לאנה נאנחה בעייפות. היא סימנה לי לבוא בעקבותיה והובילה אותי אל המטבח. הוא קטן אפילו מהמטבח שלנו, מטרים ספורים בלבד, ומרוהט בצימצום; שולחן מיושן, זוג כיסאות, שיש ומקרר קטן. היא הפנתה אלי את גבה ופתחה את המקרר, מזגה לי כוס מים והתישבה מולי.

מראה של לאנה הוא מראה טיפוסי של שש, בפנים מכוסות מניפות קמטים וגב מכופף כאילו החיים שחקו אותה כל כך שאין לה כוח אפילו לו ללכת בגב ישר. אמא שלי טוענת שבעבר היא היתה די יפה, ונשאר בה קמצוץ מהיופי של פעם, אך את כל הברק בשיער הכהה ובעיניים מחקו השנים. היא נראתה כאילו מעולם לא אכלה לשובע.

"תוכלי לישון כאן עד הבוק־"

"אמא? ג'ולייט? מה קורה כאן?"

נער הופיע מהמסדרון, לבוש פיג'מה מקומטת, שערו פרוע. קפאתי על מקומי כשזיהיתי את הדובר. אספן לג'ר.

"ג'ולייט נרדמה ברכבת," הסבירה אמו של אספן. היא החוותה לעברי בידה. "היא תישן כאן עד הבוקר, בסדר?"

"בטח," מילמל הנער ובחן אותי בסקרנות. "את רוצה לישון בחדר שלי? אני יכול לישון על הרצפה."

"לא, לא," מיהרתי לסרב והשתחררתי מהקיפאון שלי. "אני בסדר, באמת. אני יכולה לישון על הרצפה. כבר עשיתי את זה בעבר."

שתיתי קצת מכוס המים וניסיתי לבחון אותו. הוא לא נראה יותר מדי כמו אדם שבדיוק נבחר מחברה שלו או שחזר מבילוי סודי באמצע הלילה. למעשה, הוא לא נראה בערך שום דבר מעבר לנער מאוד עייף ששנתו הופרעה. אבל הייתי בטוחה במה ששמעתי.

לאנה חייכה במרירות. "אני בטוחה. אבל אם את ערה בכל מקרה, אולי ננצל את הזמן בשיחה. מזמן לא דיברנו. אספן, אתה רוצה להצטרף?"

הנער ניענע בראשו במבוכה. להורים שלנו היו קשרים טובים מאוד, אבל איתו מעולם לא באמת דיברתי, ואני לא חושבת שהוא שמח כל כך לדבר איתי. הוא מילמל משהו על זה שהוא הולך לישון וחוזר לחדרו.

"אז, ג'ולייט, את תשתתפי בבחירה?" שאלה לאנה, ונראה לי שהבחנתי בעוקצנות קלה בקולה.

"אני חושבת שכן, גברת לג'ר. קמבר וסיליה ישתתפו גם?"

"כמובן," היא אמרה. "כבר שלחנו את המכתב, והלכנו להצטלם. אני חושבת שכל הבנות בעיר כבר סיימו להירשם על היום הראשון,"

הפעם אני בטוחה שלא דמיינתי את העוקצנו בקולה.

"אני מקווה שהן יעלו לשלב הבא, גברתי. הן כל כך יפות." אני פולטת.

היא חצי מהנהנת בראשה באדישות, פותחת את המקרר ומוציאה גם בשבילה גם כוס מים. היא לא נראית כל כך מאושרת שהבנות שלה משתתפות בבחירה. היא נראית יותר כאילו היא היתה חייבת לעשות את זה וכעת היא שמחה שפשוט השתחררה מהמחויבות הזאת. היא לא נראתה כל כך מרירה בפעם האחרונה שפגשתי אותה, אם כי זה היה לפני כחצי שנה.

"לאספן יש חברה?" אני מעיזה ופולטת, ומשתדלת להיראות כאילו זו סתם הערה אגבית.

"לא."

"אה."

"ולך?"

"לי?"

כמובן שלא. מעולם לא היה לי, למעשה. אני מניחה שקשור לכך שאני כל הזמן בעבודה. וחוץ מזה, אם אני אעז להביא חבר הביתה, ווסלי ולוקאס יחקרו אותו חקירה צולבת כל כך שהוא לא יעז להתקרב אלי שוב בחיים. אם כי כשהייתי קטנה היה נער שחיבבתי, זה היה רק קראש זמני. זה קרה לכל החברות שלי פעם בחייהם לפחות.

"לא, גברת לג'ר. אבל אמא מקווה שאני אצא מהבחירה עם חבר."

"ואת?"

אני מושכת בכתפי.

"אני לא יודעת. זאת אומרת הנסיך מקסון נראה די נחמד, לא?"

צל חיוך עולה על פניה. היא לוגמת מכוסה וגומרת אותה.

"סלחי לי, ג'ולייט, אני קצת עיפה," היא אומרת פתאום. היא לוקחת את הכוסות אל השיש ושוטפת אותן ואז מדדה לעבר המסדרון. "תרגישי חופשי לישון על הספא. בהצלחה בבחירה."

השאלון היה פשוט למדי. כתבתי את שמי, גילי, מעמדי החברתי, ואת הפרטים ליצירת קשר. כמו כן התבקשתי לציין את הגובה שלי ואת צבעי השיער, העיניים והעור. רשמתי שאני יודעת שתי שפות, כמו רוב האנשים. היינו צריכות לציין גם את רמת ההשכלה שלנו, ובעניין זה יכלו להיות הבדלים ניכרים בינינו, כי חלוקה אמיתית לכיתות היתה נהוגה רק בבתי הספר הציבוריים, ובהם למדו רק בני מעמד שש ושבע. אני הייתי לא למדתי בבית ספר, ולכן לא ציפיתי שיתרשמו כל כך ממני בנושא הלימודי. בתשובה לשאלה על "כישורים מיוחדים" לא ידעתי מה לכתוב, ולבסוף השארתי את הסעיף ריק.

במשך כל הזמן הזה המתנתי בתור המתמשך אל המשרד המקומי, ואחר כך נאלצתי לחכות עוד חצי שעה, אף כי, לדבריה של נערה חביבה שעמדה מאחורי בתור (חמש), היום הרבה פחות עמוס מהיום הראשון. לא יכולתי להפסיק לחשוב על אמריקה הזאת, ועל אספן, ועל סלסט, ועל...

כשהגעתי לבסוף, הגשתי את המעטפה והתישבתי אל מול כיסא הצילום. אמא קלעה חלק משערי בצמה קטנה שנפלה על כתפי והשאירה את השאר פזור. השתדלתי לחייך למרות שלא יכולתי להפסיק לחשוב על סלסט, ולהבטיח לעצמי שאין שום סיכוי שאני אבחר, מבין מאות בנות אחרות, חכמות יותר ויפות יותר ובעלות מעמד גבוה יותר באֻלְיָאֳנִיָּה.

בארוחת הערב כולנו ישבנו סביב הטלוויזיה הישנה בסלון ואכלנו אורז ולחם. אמא היתה, כרגיל, עסוקה בתפריה, אבל ווסלי ישב לידי וחייך אלי את החיוך הקטן שלו, המרומז. שידורי האיליאה קפיטול ריפורט נפתחו בנגינת ההמנון. לאחר מכן הופיעה על המסך משפחת המלוכה, הנסיך מקסון בהיר העיניים, המלך קלארקסון שחור השיער והמלכה אמברלי החייכנית.

אחרי מאות משגרים כאלה כבר ידעתי את השמות של כל אחד מיועצי המלך, וגם בדיוק איך נראים כל בני משפחת המלוכה, אבל הפעם הבטתי בנסיך מקסון בסקרנות. הוא תמיד נראה מאוד מלכותי ומעודן עם שערותיו המסודרות בקפדנות ועם החליפה, אבל חסר כל אישיות, כאילו אין לו שום יעוד בחיים אלא להמשיך בדרכו של אביו, ואולי זה נכון.

המלך פצח בנאום משעמם במיוחד, ואני עברתי אליו. המלך היה דומה לבנו ושונה ממנו בעת ובעונה אחת. היו לו גוף שרירי והבעה מלכותית שדמתה לשל בנו, אבל גם עיניים כחולות דהויות ושיער בלונדיני מלוכלך באופן טבעי.

לצידו ישבה המלכה אמברלי, שלווה ומלכותית כתמיד. אני חושבת שבערך כל ילדה קטנה חלמה פעם להיות המלכה אמברלי, לא רק בגלל תפקידה הנחשק אלא גם בגלל החן שלה וטוב הלב. איך היא התחתנה עם המלך קלארקסון, שנראה תמיד כל כך קר ואטום במשדר, זאת לעולם לא אדע.

לקחו כמה שניות עד שקלטתי שהמלך סיים את נאומו. בינתיים עלה לבמה גאווריל פאדיי בחליפתו הכחולה המגוהצת ובסיכת הזהב על דש חלוצתו שהזכירה בצורתה f. נשמעו קולות כפיים מוקלטות.

"ערב טוב, עוד מעלתו," אמר למלך.

"תמיד טוב לראות אותך, גאווריל."

"מצפה להודעה בקוצר רוח?" שאל גאווריל בחיוך רחב.

"אה, כן. הייתי אתמול בחדר בזמן שהגרילו חלק מהשמות; כולן בנות מקסימות ביותר."

"אז אתה כבר יודע מי הזוכות?" קרא גאווריל בהפתעה.

"רק חלק מהן, רק חלק מהן," הזדרז המלך לומר.

״האם הוא שיתף אותך במקרה במידע הזה, אדוני?״ פנה גאווריל אל מקסון.

״בכלל לא. אני אראה את השמות בפעם הראשונה יחד עם כל העם.״

״הוד מלכותך,״ גאווריל ניגש עכשיו אל המלכה. ״יש איזו עצה שאת רוצה לתת לכל אחת מהנבחרות?״

היא חייכה את חיוכה האצילי. אני לא יודעת איך נראו הנשים האחרות שעברו יחד איתה את הבחירה, אבל אני בטוחה שהיא היחידה שהייתה כל כך אצילית ולבבית.

״תיהני מהערב האחרון שלך כנערה רגילה. כי לא משנה מה יקרה בהמשך, ממחר חייך ישתנו לנצח. והעצה השנייה שלי ישנה, אבל טובה תמיד: הישארי נאמנה לעצמך.״

״דברי חוכמה, מלכתי, דברי חוכמה. וכעת נעבור לשמותיהן של שלושים וחמש הגברות הצעירות שיזכו להשתתף בבחירה. גבירותי ורבותי, אנא קבלו יחד איתי בברכות את בנות איליאה הבאות!״

על המרקע הופיע שוב הסמל הלאומי. בחלון קטן בפינה הימנית העליונה נראו פניו של מקסון, כדי שכולנו נוכל לעקוב אחר תגובותיו בזמן שתמונותיהן של הנבחרות יופיעו על הצג. מרגע זה הוא יתחיל לגבש את דעתו עליהן, כמו כולנו.

גאווריל החזיק בידו חבילת קלפים, ממנה החל להקריא את שמות הנערות.

מיס אֶלֵיינָה סטוֹלס מהַנספּוֹרט. שלוש. מיס טיוּזדֵיי קיפֶּר מוֵוייבֶרלי. ארבע. מיס פיוֹנה קאסְטְלי מפאלומה. שלוש. מיס... אמריקה סינגר מקרוליינה. חמש.

עוד לא הספקתי לעכל אפילו את מה שהוא אמר לפני שהמשיך למחוז שלנו, וליבי החזיר פעימה. זקפתי אוזניים והקשבתי קשב רב.

"מיס ג'וֹלִיֶּט מַאֻטַּיֵּל מאֻלְיָאֳנִיָּה, שש."

הפרק הקודם