הבטחות צריך לקיים

פאנפיק פרק 4

בימים הבאים לילי לא החליפה מילה עם שכנתה לחדר, אמילי, ובמקום לפטפט איתן בערבים ישבה על הכורסא בפינת חדר המועדון, ושקדה על הכנת העבודה לשיעור שינויי צורה, עד שעיניה כמעט ונעצמו. בבקרים בקושי הייתה מתעוררת, ובזכות מרי קמה בזמן. ג'יימס המשיך לחייך אליה בכל פעם שמבטיהם הצטלבו.

באותם ימים הייתה עוקבת אחר הידיעות בנביא היומי, וליבה החסיר פעימה בכל פעם שאוזכר עוד שם מוכר שמת מאחד אוכלי המוות. היא חששה למשפחתה, שאומנם הייתה מוגלגית, אבל עדיין הייתה שרויה בסכנה.

* * *

יום היציאה להוגסמיד הגיע, ולילי התייצבה במקום שג'יימס הורה לה להיפגש. היא קיוותה שהפגישה הזו תיגמר במהירות. היא הבחינה בו מרחוק נפרד מחבריו הקונדסאים, ומתקרב אליה בחיוך ענקי.
"היי, אוואנס,"
היא השיבה לו חיוך מנומס. שניהם החלו לצעוד בשביל המוביל להוגסמיד, ושתיקה שררה ביניהם. לילי בינתיים חשבה על חברותיה מרי ואמילי, שיושבות עכשיו בספרייה ומכינות את העבודה. היא תהתה אם הן חושבות עליה, ואולי אפילו מצטערות שהיא, החכמה בחבורה, לא מכינה זאת ביחד איתן (לילי ניסתה לסלק את המחשבה הזו ממוחה. קצת צניעות, לילי!). כשהגיעו לפונדק שלושת המטאטאים, היא התעקשה לשלם על עצמה, ולא הייתה מוכנה שג'יימס ישלם על כוס הבירצפת שלה. ג'יימס החל לפטפט על קווידיץ', ולילי ניסתה לעקוב אחריו, אך ללא הצלחה. מחשבותיה נדדו אל משפחתה, והגעגוע אליהם היה עז. היא רצתה להיות איתם, להגן עליהם מפני אוכלי המוות שיכולים לצוץ אל ביתם בכל רגע, ולקלל אותם בקללה-שאין-עליה-מחילה....
"לילי?"
מחשבותיה התפוגגו, והיא פנתה להביט בפניו של ג'יימס, שהביט בה בסקרנות. "הממ?"
"אני מצטער ששעממתי אותך בדיבורים על קווידיץ', ואני יודע שלא הקשבת – אבל זה בסדר," הוא הוסיף כשאדמומית קלה הופיעה בלחייה. "מה שמעניין אותי הוא על מה את חושבת כל כך הרבה."
"על שום דבר." ענתה, וסידרה את המפית שהייתה מונחת בשולחנם. כשראתה את מבטו הספקני הוסיפה, "לא משהו שיעניין אותך."
"כל דבר שקשור בך יעניין אותי."
"זה סתם שקר שאתה אומר לכל מי שאתה יוצא איתה." היא הקניטה אותו.
"לא נכון!"
היא חייכה כשראתה איך בטחונו מתערער.
בשתיקה שהשתררה ביניהם, הוא לגם מכוס הבירצפת שלו, ושובל קצפת נשאר על שפמו. לילי בתחילה ניסתה לשמור על הבעה מאופקת, אך לנוכח מבטו הרציני להחריד התקשתה לעצור את צחוקה, ורק הצביעה על פניו. הוא החל למשש בזהירות את פניו, וכשהגיע אל שפמו המלא קצפת החל לצחוק גם הוא, וניגב זאת בשרוולו. כשנרגעו מצחוקם, ג'יימס מלמל, "נחמד לראות אותך צוחקת אחרי ההבעה העצובה שהיה לך מקודם. כבר חשבתי שאני זה שכל כך משעמם.."

לאחר מספר דקות החליטו לעזוב את הפונדק ולטייל קצת.
"אז, למה היית עצובה מקודם, אוואנס?" הוא ניסה לאחוז בידה, אך היא משכה את ידה אליה בעדינות.
"זה לא משהו שיעניין אותך, ג'יימס. צריך לומר לך את זה שוב?"
"משפחה? חברות? אני?" הוא המשיך לשאול, לא מתייחס למשפטה האחרון.
חברות? איזה חברות אמת נשארו לי? ומשפחה? האם תישאר לי משפחה בסוף השנה הזו? מחנק עלה בגרונה, וזיכרון אחרון מהם צץ ועלה במחשבתה: איך נפרדה מאמה בחיבוק מהיר בתחנת קינג קרוס, ואיך רק נופפה לשלום לאביה, ושלחה נשיקה חטופה לאחותה פטוניה... מי יודע, עלתה בראשה מחשבה מצמררת, אולי זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם...

"אוואנס! אני מצטער, אני – לא התכוונתי לגרום לך לבכות – "
רק עכשיו שמה לב שדמעות מלוחות כיסו את פניה, והתיישבה על ספסל מאבן, מוחה אותן במהירות. ג'יימס התיישב לידה, והיא חשה בחום גופו. היא לא רצתה להראות חולשה לידו, אחרי שבמשך שלוש שנים התאמצה להיראות חזקה ואמיצה..
לילי קמה במהירות ממקומה, מתחמקת מעיניו השואלות, וצעדה חזרה בשביל המוביל להוגוורטס, מתנגשת בכמה אנשים בדרכה, אך לא עוצרת למלמל "סליחה," כמו מדריכה שצריכה להראות דוגמא. קולו של ג'יימס נשמע קורא בשמה, אך היא התעלמה, ממשיכה לצעוד. אך למרות הכאב שהרגישה כשנזכרה במשפחתה, עכשיו – לאחר הבכי – הרגישה קלילה יותר. משוחררת. ועם מחשבות מעט יותר אופטימיות.

משהגיעה, נכנסה מייד לחדר המועדון ונשכבה על כורסא, נהנית מהשקט שאפף את החדר. לילי נשמה עמוקות, מסדרת את נשימתה המהירה.
"אוואנס? את לא אמורה לטייל עכשיו עם קרניים בהוגסמיד?"
היא קפצה. הו, זה היה רק סיריוס.
"לך מפה, סיריוס."
"מה קרה, לא הסתדרתם ביחד? אני מבין אותך, למען האמת. ג'יימס יכול להיות די אנוכי לפעמים – "
"סיריוס!"
"אוקי, אוקי, לא צריך! אני הולך לנשנש משהו, גם כן בנות..."

* * *

אני מצטערת שהפרק כל כך קצר, פשוט תיכננתי שהפיק הבא יהיה מנקודת מבטו של ג'יימס, עם שיר ברקע, כך שזה יהיה ממש חמוד.
אשמח לתגובות, גם אם הם לא טובות. אני רוצה לראות מה אתם חושבים, ואם אפשר לשפר - בשמחה.

הפרק הקודם		הפרק הבא