היילי ראוון וחדר הסודות

הי כולם,

הנה פרק ד'!

תודה לג'יניפה שעזרה לי לכתוב את הפרק!!

אני הקסומה ❤

פרק ד'- סמטת דיאגון

היילי חלמה חלום מדהים. היא חלמה שינשוף מגיע לבית שלה ומביא לה מכתב שמגלה לה שהיא... קוסמת!!! כן!!! ושהיא התקבלה לבית ספר בשם הוגוורטס. וזה לא סתם בית ספר. זה בית ספר לקסמים!!

היילי שמעה צפצוף מעצבן חודר לתוך החלום שלה. השעון המעורר. אבל היא לא רצתה להתעורר. החלום היה כל כך טוב! אבל היא לא הצליחה לחזור אל החלום לאחר שהתעוררה, לכן, מעוצבנת מעט, היא התיישבה על המיטה ולחצה על הכפתור שהשתיק את השעון המעורר. היא התבוננה במחוגים המוארים. 8:30. היא נזכרה שוב בחלום עם חיוך על פניה. בחלום, אדם בשם האגריד היה אמור לאסוף אותה ב10:00 בבוקר.

כשהחיוך עדיין על פניה, היא קמה, התארגנה והתלבשה, וב8:57 בדיוק היא נכנסה למטבח.

ואז, פתאום, על השולחן במטבח, היא ראתה אותה. את המעטפה עם המכתב להוגוורטס. זה לא היה חלום! היא הבינה, הכל קרה באמת! וב10:00 האגריד אמור לבוא לפה!

בעקבות הגילוי הזה, החיוך שלה התרחב כל כך, שהוא הגיעה כמעט עד לאוזניה. היא ניגשה לשולחן והתיישבה ליד הוריה.

"בוקר טוב!" היא ברכה אותם, עדיין עם חיוך.

"בוקר טוב!" השיבה לה אימה בחיוך רחב לא פחות.

"את מוכנה?" שאל אותה אביה, והיא הנהנה בהתרגשות, "היום הולכים לקנות לך את כל הציוד להוגוורטס!!"

לאחר ארוחת הבוקר, היילי והוריה הכינו את כל הדרוש, החל מסוודרים (למקרה שיהיה קר), ועד ארנק מלא בכסף (כדי לקנות את כל הציוד. הם לא היו בטוחים שקוסמים משתמשים באותם מטבעות כמו שלהם, אבל לא היה להם משהו אחר).

לבסוף, 2 דקות לפני 10:00, היו כולם מוכנים וישבו בהתרגשות על הספות בסלון ובשעה 10:00 בדיוק, נשמע צלצול בדלת.

היילי קמה ממקומה, עיניה החומות נוצצות בהתרגשות, ונגשה אל הדלת.

היא שלחה את ידה אל הידית... לחצה עליה... הדלת נפתחה... ו...

היילי כמעט התעלפה על המקום.

לא היה תיאור מתאים לאדם שעמד בדלת מלבד... ענק. גובהו היה בערך 3 מטרים (אם לא יותר), והוא היה רחב לפחות פי 5 מכל אדם רגיל. פניו לא היו יותר מסבך של שיער וזקן, וביניהם הציצו שתי עיני חיפושיות שחורות.

"את היא פה היילי?" שאל הענק.

לאחר כמה שניות, הצליחה היילי להנהן.

להפתעתה, הענק צחק. "את ממש מזכירה לי פה את הארי פוטר. גם אותו אני הבאתי שמה לקנות את כל הדברים לבית-ספר... דמבלדור כבודו שלח אותי ללוות אותו... איש גדול הוא, דמבלדור כבודו..."

"מי אתה?" הצליחה היילי לשאול לבסוף. היא חשבה שזה לא יהיה כל כך מנומס לשאול "מה אתה?".

"רובאוס האגריד, שומר המפתחות והקרקעות של הוגוורטס." הוא נשמע גאה. "אבל את יכולה פה לקרוא לי האגריד. הם כולם קוראים לי ככה שמה בהוגוורטס."

מפה לשם, אחרי ההלם הראשוני, יצאו היילי, הוריה והאגריד לכיוון תחנת הרכבת התחתית (הם רצו לנסוע במכונית, אבל הגיעו למסקנה שהאגריד לא יצליח להיכנס אליה). ברכבת התחתית, כולם נעצו בהאגריד מבטים, אבל היילי העמידה פנים שהיא לא שמה לב, אבל כשהגיעו לבסוף, היילי שמחה לצאת מהרכבת.

הם צעדו ברחוב ונעצרו מחוץ לפונדק קטן ועלוב למראה, שעל השלט בכניסה נכתב "הקלחת הרותחת". אם האגריד לא היה עוצר ומצביע עליו, היילי לא הייתה שמה לב אליו בכלל. גם האנשים ברחוב לא שמו לב אליו. מבטיהם החליקו מחנות הספרים הגדולה בצידו האחד, לחנות הדיסקים בצד השני.

הם נכנסו לפונדק, שהיה מחניק והומה אנשים. בעל הפונדק, ישיש קרח וחסר שיניים, יצא לקראתם מאחורי הדלפק.

"אה, האגריד!", הוא קיבל אותם בברכה, "המשקה הרגיל?"

"לא הפעם, טום," אמר האגריד, "יש לי פה היום סידורים."

"סמטת דיאגון?"  שאל טום. היילי לא הבינה על מה הוא מדבר.

"כן," הנהן האגריד, "אני פה באתי ללוות את היילי לקנות שמה את הדברים שלה להוגוורטס." הוא זז הצידה והראה את היילי, שחייכה במבוכה.

"נעים מאוד, נעים מאוד," הוא לחץ את ידה של היילי. "ואני מניח שאתם ההורים שלה?" הוא שאל את הוריה, והם הנהנו ולחצו את ידו.

"טוב טום," אמר האגריד, "אנחנו פה צריכים כבר לזוז."

כמובן, כמובן," אמר טום, לחץ את ידיהם בפעם האחרונה וחזר למקומו מאחורי הדלפק.

הם יצאו מדלת אחורית קטנה, ויצאו אל חצר פנימית מלאה קוצים. בצד השני של החצר הייתה חומת לבנים, שאליה צמודים פחי אשפה גדולים.

האגריד הוציא מכיס מעילו מטרייה ורודה, ונקש איתה על הלבנה השלישית משמאל מעל לפחי האשפה.

במשך כמה שניות שום דבר לא קרה, אבל אז כל הקיר התחיל לזוז.

חור מקומר נפער באמצע הקיר וגדל עד שהפך לשער מספיק גדול כך שגם אדם בממדיו של האגריד יוכל להיכנס לשם.

"ברוכים הבאים," אמר האגריד, "לסמטת דיאגון."

השער נסגר מאחוריהם והם מצאו את עצמם בתוך הסמטה.

היילי שפשפה את עיניה ופתחה אותן שוב, אבל שום דבר לא השתנה.

סמטת דיאגון הייתה המקום הססגוני ביות שהיילי הייתה בו אי פעם. היו שם חניות מכל הסוגים: חנויות ספרים, חנויות גלימות, חנויות עם מרכיבים לשיקויים וחנויות שרביטים. ובין כל זה, הסתובבו מאות קוסמים ומכשפות בכובעים מחודדים.

ובקצה הרחוב, עמד בניין גבוה ומרשים, לבן כשלג.

"זה פה הוא גרינגוטס. בנק הקוסמים." אמר האגריד והחווה בידו לעבר המבנה היפהפה. "זה פה התחנה הראשונה שלנו."

הם צעדו לעבר המבנה. בפתח, ליד דלתות הארד, עמד היצור המשונה ביותר שהיילי ראתה מימיה. הוא היה נמוך מאוד, אבל פניו השחומים נראו חכמים. היה לו זקן מחודד ורגליים ואצבעות ארוכים במיוחד.

"זה גובלין," לחש לה האגריד, שראה את הבלבול על פניה, "הגובלינים הם פה מנהלים את גרינגוטס, וככה רק מי שהוא משוגע הוא ינסה לשדוד פה."

הגובלין השתחווה בפניהם כשעברו את הדלתות, וכעת הם ניצבו מול עוד זוג דלתות, הפעם דלתות כסף, שעליהן היה חרוט:

לנכנס ברוך הבא,

אך דבר אחד תדע:

מי שבגזילה אשם

כך או ככה ישלם –

לא רק אוצרות תמצא

כאן בבטן-האדמה.

אזהרה היא לבאים:

סוף גנב אינו נעים.

וואו, הם באמת מקפידים פה על הקטע של האבטחה, חשבה היילי כששני גובלינים נוספים השתחוו אליהם כשעברו בדלתות הכסף.

הם מצאו את עצמם באולם שיש עצום בגודלו. לאורך דלפק ארוך ישבו מאות גובלינים על שרפרפים גבוהים, כתבו בספרי חשבונות יותר עבים מראשה של היילי, שקלו מטבעות ובחנו אבני חן נוצצות באמצעות זכוכית מגדלת.

"אמממ.. מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו?" שאל אביה של היילי. הוא נראה קצת מפוחד, והיילי הבינה אותו.

"אתם בואו," אמר להם האגריד והוביל אותם לגובלין פנוי. "בוקר טוב!" בירך האגריד את הגובלין, שהשיב בניד ראש קצר. "הם פה צריכים להחליף את הכסף שלהם." האגריד פנה אחורה, והושיט את ידו לאביה של היילי. הוא הניח את הארנק על הדלפק. הגובלין רוקן את הארנק על השולחן, בחן את המטבעות והחזיר אותם חזרה לארנק.

"חכו רק רגע," הורה להם הגובלין. הם המתינו בשעה שהוא לקח את הארנק וירד מהדלפק. הם ראו אותו ניגש לגובלין אחר ומדבר אתו, ואחר כך הולך לכיוון אחת הדלתות היוצאות מהאולם. היילי הספיקה לראות מאחוריה בחטף קירות אבן מוארים בלפידים.

לבסוף, כעבור זמן שנדמה כנצח, חזר הגובלין. הוא הושיט להם בחזרה את הארנק.

"תודה רבה," אמר האגריד ולקח אותו. כשיצאו שוב החוצה, הוא נתן אותו להיילי. "הנה, כל זה פה שלך עכשיו." היילי הציצה לתוך הארנק, אבל במקום המטבעות שהם נתנו לגובלין, היו שם מטבעות אחרים לגמרי: גדולים מזהב, בינוניים מכסף, וקטנים מנחושת.

"אלא הגדולים מזהב, השם שלהם זה אוניות," הסביר האגריד, "באונייה אחת יש בה שבעה-עשר חרמשים- שזה האלה מכסף, ובחרמש אחד יש בו עשרים ותשעה גוזים, שהם הקטנים האלה מנחושת. זה די פשוט."

הם צעדו בסמטה, עד שנעצרו ליד חנות בשם גלימות לכל עת בהנהלת מדאם מלקין. "אתם צריכים פה לקנות גלימות," אמר האגריד, "אבל אתם יודעים מה? אתם פה יכולים להיכנס לשם, ובינתיים אני יש לי כל מיני סידורים לעשות, אז אנחנו ניפגש פה מחוץ לחנות הזאתי עוד מעט. בסדר?" הנהנו. "יופי, אז להתראות לכם!" הוא אמר והתחיל ללכת לכיוון קצה הסמטה.

מעניין לאן הוא הולך, תהתה היילי לעצמה. אבל היא לא הספיק להרהר בכך זמן רב, כי הם כבר נכנסו לחנות.

זה הסוף של הפרק...

התחלתי לכתוב פרק ה', אעלה אותו בקרוב!!

שוב תודה לג'יניפה!

אני הקסומה ❤

הפרק הקודם		הפרק הבא