גן המייסדים

הדגשה: הפרק מבוסס על סיפור אמיתי

סוכריית הדבש בערה לרוונה בכיס. 'הסוכרייה המקוללת הזו' חשבה לעצמה רוונה 'לא צריך טובות! גננת נבזית שכמוך!'.
וכן, רוונה אמרה נבזית.
וכן, היא הייתה בת חמש.
"רוונה! עצרי!" היא שמעה מאחוריה קול. 'אוי לא' חשבה לעצמה והסיטה קצוות שיער שחורה לאחור 'רק שלא תפסו אותי! מה כבר היה יכול להשתבש?'. הילדה בת החמש הסתתרה מאחורי שיח איקסורה מאוי גדול. איך היא ידעה שזה איקסורה מאוי? אה, שטויות, היא קראה את זה במגדיר הצמחים. נחזור לעניין. הילדה הוציאה מכיסה תרשים בועות גדול. "זה לא הגיוני" מלמלה לעצמה "שיקרתי יפה לדורותי הגננת, שיקרתי יפה לנוריס הסייעת, שיקרתי יפה לילדים, איך זה קרה?". רוונה הוציאה עיפרון פחם קטן מכיס השמלה שלבשה והחלה לערוך חישובים בצד הדף. "מלשין!" קבעה בנחרצות והקיפה את המילה בגדול על הדף. "אוף! מלשן אנוכי ורע לב! אבל מי זה יכול להיות?" רוונה בעטה בכעס באוויר. כל היום היא תכננה את הבריחה הזו. בשעת היצירה בגן היא שרטטה תרשים בועות ובו השקרים שתאמר לגננת באדום, השקרים שתאמר לילדים בכחול והשקרים שתאמר לסייעת בצהוב. את השקרים שתצטרך לומר לכולם היא שמה בצבע לבן, שזה אגב הצבע הנראה כאשר מביטים על אור המורכב מכל קשת הספקטרום הנראה. רוונה קראה את זה בספר הגדול של אחותה הגדולה, כריסטי. מוחה של רוונה היה עמוס מחשבות. היא נשמה עמוק וניסתה לסדר אותן. 

הכל התחיל עם דורותי הגננת קשת הלב הזו. היא החליטה שהילדים בגן "גדולים ובוגרים מספיק כדי ללמוד לקרוא". במפגש הבוקר היא שיקרה שבקרוב מאוד כל ילדי הגן ידעו לקרוא ממש כמו גדולים. רוונה ידעה שזה שקר משתי סיבות: אחת, שפת הגוף של הגננת חשפה את זה בבירור. שתיים, עם הרמה השכלית הירודה של הילדים בגן זה ייקח נצח. לאחר מפגש הבוקר יצאו כל הילדים לחצר בקול רעש וצהלה. כולם חוץ מרוונה. היא העדיפה לשבת ולקרוא ספר. "רוונה?" פנתה אליה דורותי לפתע. 'עיתוי מושלם' חשבה רוונה 'בדיוק באמצע המתח' אבל היא הניחה את הספר וחיכתה למוצא פיה של הגננת. "אני עומדת ללמד לקרוא במפגש הצהריים. אני אכתוב משפט וכל ילד שיגיד אות ואיזה צליל היא עושה יקבל סוכרייה. את כבר יודעת לקרוא ולכן אני לא אוכל לתת לך להשתתף. קחי סוכרייה עכשיו, טוב?" הגננת הושיטה לה סוכריית דבש. רוונה לקחה אותה וחייכה חיוך מאולץ. כבר היתה להם פעם פעילות דומה והיא הייתה סיוטית. היא פשוט ישבה בצד ולא עשתה כלום. 'לא הפעם!' היא החליטה בליבה והתחילה לחשוב על תוכנית מסודרת. כמובן שהיא לא יכלה לברוח סתם ככה, הגננת הייתה רודפת אחריה. לכן היא שרטטה את תרשים השקרים והתירוצים שלה. אבל כנראה אחד הילדים ראה אותה בורחת והלשין עליה. אוף! הדמעות התפרצו מעיניה של רוונה ללא שליטה. היא ידעה שזה לא מגיע לה. היא ידעה שהיא חכמה מהרגיל. היא ידעה שהיא לא צריכה לשבת בצד כמו עציץ. 'חכמה לא אמורה להיות עונש!!' חשבה, 'אוף!'. היא רצתה להמשיך ללכת, לפני שהגננת תתפוס אותה. היא לא ניגבה את הדמעות ולא ניסתה להפסיק לבכות. היא ידעה שבכי יכול להועיל לגוף ולנפש. גם את זה היא קראה בספר.
עבר זמן רב. רוונה לא ידעה אפילו כמה. היא עמדה לנוח ליד אחד השיחים, כשלפתע ראתה כמה עלים דרוסים. 'יש כאן עוד מישהו חוץ ממני' חשבה לעצמה והתחילה לעקוב אחרי שביל העלים הדרוסים עד שהגיעה לסלע ענק. אפילו בשבילה הוא היה ענק, ורוונה הייתה הילדה הכי גבוהה בגן שלה. היא התחילה ללכת מסביב לסלע.
"הי, ילדה! מה את עושה?!" היא שמעה קול. רוונה הסתובבה וראתה שני ילדים. הילד היה זה שצעק. הוא היה בלונדיני ומבטו היה כועס מאוד. הילדה הייתה נמוכה ממנו בהרבה וצמותיה החומות נראו מתוקות מאוד עם פניה העגלגלות. "אין לך נימוס? אתה אמור לשאול איך קוראים לי. בכל מקרה, שלום, קוראים לי רוונה ואני בורחת מהגננת שלי" ענתה לו רוונה בקור רוח. "ובכלל, לא ידעתי שהמקום הזה שייך לך". הילד הסמיק ורוונה הרגישה קצת לא נעים. היא ניגשה אליו והניחה יד על כתפו. "גם אתה ברחת?" שאלה בעדינות המירבית שהצליחה לגייס. "כן" ענה לה הילד בקול רועד "אבל בכלל בכלל לא אכפת לי! הם ממילא כולם צוחקים עליי שם בגלל שאני קוסם!" חיוך עלה על פניה של רוונה, שבאה גם היא ממשפחה של קוסמים. "הנה, רואה?" התעצבן הילד "גם את צוחקת!". "אני לא צוחקת" ענתה רוונה "גם אני ממשפחה של קוסמים". "באמת?" שאל הילד. רוונה הנהנה בראשה. "אז את חברה שלי ושל הלגה!" הכריז הילד ברוב חשיבות עצמית. "אני סלאזר, זאת הלגה ואת רוונה, נכון?" "נכון" ענתה לו רוונה בחיוך "אני רואה שהברך שלך מדממת ושלהלגה יש שריטות. אולי אתם מרשים לי לנקות לכם את זה?". כשהסכימו, הלכה רוונה וקטפה כמה עלים שאימה לימדה אותה לזהות. היא מרחה אלוורה על השריטות של הלגה וחבשה בעלים את הברך של סלאזר. "איך את יודעת לזהות כל כך הרבה צמחים?" שאלה אותה הלגה בתדהמה. "למדתי" ענתה רוונה בפשטות ומשכה בכתפיה. "תלמדי גם אותי? תמיד רציתי לחקור צמחים!" שאלה הלגה בביישנות. אבל רוונה לא הספיקה לענות לה כי קריאתו של סלאזר קטעה אותה. "הי אתה!" הוא קרא אל עבר הסלע. "איך קוראים לך?". איש לא ענה. "איך קוראים לך?" חזר סלאזר. הפעם ראש מנומש ואדמוני הציץ מלמעלה. "קוראים לי גודריק גריפינדור" ענה הילד.

הפרק הקודם