קרוב מתמיד; רחוק מאי-פעם

שלום לכולם! אל דאגה, אני לא הולך לנטוש את הפאנפיק הזה. יכול מאד להיות שייקח לי זמן להעלות פרקים, אבל אני לא אנטוש.

____________________________________________________________________________________________________________________________________________

מייקל נתקף זעם. זה הוא, זה אילוזיו! עכשיו הוא חייב לנקום את נקמת משפחתו. הוא יצטרך להטיל את הקללה שמעולם לא חלם שיזדקק לה, הקללה הנוראה מכולן...

"אז מה, מייקל? תנקום בי את נקמתם?"

מייקל לא ענה. אילוזיו המשיך לדבר, קולו המלגלג פוגע במייקל כפגיעת סכין.

"אתה מסוגל בכלל להטיל את הקללה? או שכמו אביך היקר, אתה רכרוכי מדי?"

מייקל הזועם הרים את השרביט שגנב מג'ראלד. כאן זה ייגמר. הוא הולך לנקום, להרוג את הרוצח המתועב. הוא הצליף בשרביט לעבר אילוזיו. "אבדה - "

ארבע שנים לפני כן

מייקל ומשפחתו חזרו לאוהל שלהם. משחק הגמר של אליפות העולם בקווידיץ' הסתיים זה-עתה, וקבוצת אירלנד אותה הם מעודדים ניצחה ולקחה את גביע העולם. מכל רחבי מחנה-האוהלים הגדול,

שהכיל רבבות רבות של קוסמים, נשמעו דיבורים נרגשים, שרובם עסקו במשחק ובתוצאותיו. כמה מאוהדיה הקולניים יותר של אירלנד צעקו ושרו פזמוני-נצחון שונים בקולי-קולות. בתוך האוהל המורחב

בדרך-קסם של משפחת ראדוורד הרעש חגג. מייקל, הבן הבכור, רקד מין ריקוד נצחון מוזר עם מארק גולדשטיין, חברו הטוב שבא עם משפחת ראדוורד לאליפות העולם.

ליאן, אחותו הקטנה של מייקל שעמדה להתחיל את שנתה הראשונה בהוגוורטס, פטפטה בהתרגשות עם אמה, אנה, על הישיגיו של איידן לינץ', המחפש האירי.

רק אדם אחד באוהל היה שקט - וויליאם, אביו של מייקל. הוא ישב בפינת האוהל וחשב.

כהילאי מומחה, הוא ידע שבכל אירוע רב-משתתפים של קוסמים יש סיכון גדול - קוסמי אופל עלולים לנצל את המצב בו המוני קוסמים נמצאים במקום אחד בכדי לעולל משהו רע,

החל מגיוס המוני של תומכים ועד לרצח כל המשתתפים באירוע. על-פי המודיעים של המשרד, אף קוסם אפל לא מתכנן לעשות בעיות במהלך האירוע ההמוני הזה,

של אליפות העולם בקווידיץ' - אך למרות הכל, ליבו של וויליאם ניבא לו רעות.

חוט מחשבותיו ניתק כשמייקל ומארק התחילו לשיר (או יותר נכון, לצרוח) את ההמנון האירי בזיופים נוראיים -

מה שצרם מאד לוויליאם, שבנוסף להיותו הילאי בכיר גם היה מוזיקאי מחונן.

"מספיק. עכשיו הגיע הזמן שתלכו לישון", אמר. "אבל אבא, עוד מוקדם! אני לא רוצה ללכת לישון!"

"ליאן, השעה כבר אחרי אחת-עשרה. אל תשכחי שמחר אנחנו הולכים לקנות לך ציוד ללימודים בהוגוורטס. את צריכה לישון היטב".

ליאן, מארק ומייקל הבינו שבזה נגמר העניין. הם התאכזבו מעט, אך נכנסו למיטותיהם. לא עבר זמן רב, וגם אנה נרדמה.

~~~

 "גם אתה לא מצליח להירדם, אבא?"

"כן, מייקל", ענה לו אביו. "אתה מודאג?"

"מאד, אבל זו לא סיבה לדאגה. כבר הייתי מודאג פעמים רבות בעבר - זה עניין חולף. ועכשיו, מייקל, תחזור למיטה".

אבל מייקל לא חזר למיטה, כי בדיוק באותו הרגע החלו להישמע צרחות, והבזקי אור נראו במחנה.

אם קודם לכן וויליאם נראה מודאג, קשה לתאר עד-כמה הוא נראה לחוץ עכשיו;

הוא יצא מהאוהל, מביט לכל עבר בחשש פרנואידי כמעט. מייקל יצא מהאוהל בעקקבות אביו.

המראה שנגלה לעיניו היה מחריד - קבוצה גדולה של קוסמים בברדסים ומסכות התקדמה לעברם, כשבכל כמה זמן הם הציתו אוהל אחר.

מעליהם, בשמים, ריחפו שלושה אנשים מעולפים-למחצה - מר רוברטס, המנהל המוגלגי של המחנה, אשתו של רוברטס ובנו הקטן.

הצועדים בתהלוכת-המוות הזאת נהנו להתעלל במוגלגים שלמעלה ולהעבירם משליטתו של אחד מהם לאחר. מייקל בהה בכל זה בזעוזוע.

נראה שכמה מהקוסמים בברדסים ניסו להפשיל כלפי מעלה את חצאיתה של האישה; היא התאמצה להוריד את החצאית בחזרה למטה.

מייקל התנתק מהמראה המבחיל רק כשאחד האוהלים הסמוכים התלחקח - קוסם גבוה במסיכה אותו בשרביטו, והאוהל נשרף בקצב מפחיד.

בינתיים, וויליאם כבר נקלע ללב המהומה; הוא נאבק בקוסמים במסיכות, משלח בהם זרם לחשים ומפיל רבים מהם.

רבים מאנשי משרד הקסמים התגייסו למאבק, והקוסמים בברדסים הלכו ונבלמו.

ואולם, רבים מהם המשיכו להתקדם; וכמה מהם התקרבו עד-מאד לאוהל של משפחת ראדוורד.

מייקל שלף את שרביטו מכיסו, והצביע בו על אחד מהם. "שתק!", קרא.

הקוסם הקרוב אליו נפל על הקרקע, מעולף. קוסם נוסף בברדס התקרב אליו. היה זה הקוסם הגבוה שהצית את האוהל הסמוך.

מייקל הניף את שרביטו לקראתו, אבל הוא היה מהיר מדי בשביל מייקל.

בתנועת-שרביט אחת הקוסם העיף את שרביטו של מייקל הרחק משם, אל לב ההתכתשות בין אנשי המשרד לקוסמים במסיכות.

הקוסם שנטרל את מייקל הניף את שרביטו לעבר האוהל של משפחת ראדוורד וקרא "דיאבוליגנה!" בקול עמוק עד-מאד.

התוצאה הייתה מיידית; האוהל התלקח בבת-אחת ונשרף בלהבות קסומות, שצבען הצהוב העז התבלט המיוחד על רקע היער החשוך.

מייקל שמע את אחותו צורחת; הוא שמע את מארק צועק משהו ואת אימו ממלמלת לחש.

מה שלא יהיה לחש זה, לא הייתה לו שום השפעה על הלהבות שאיכלו את האוהל במהירות.

מייקל חזר לעשתונותיו. הוא קפץ אל בין הלהבות, לעבר הכניסה לאוהל. הוא הסתכל פנימה. המראה שראה היה נורא;

אימו הייתה מוטלת על הרצפה, מעולפת, ומארק וליאן ישבו בפינת האוהל כשהלהבות המיתמרות לגובה הולכות ומתקרבות אליהם. הוא לא ידע מה לעשות;

איך יוכל להציל אותם? הוא איבד את שרביטו, ואביו לא היה שם כדי לעזור לו. מחשבותיו נקטעו כשהקוסם בעל הקול העמוק חלף על פניו לתוך האוהל;

נראה שאיזהשהו לחש הקנה לו חסינות לאש שהצית. מארק הרים את שרביטו בדיוק באותו רגע שמייקל פעל;

מייקל תפס בשולי גלימתו של הקוסם הגבוה, בעוד מארק צועק "פטריפיקוס טוטאלוס!"

הכל קרה כל-כך מהר - הקוסם במסכה התנער מאחיזתו של מייקל תוך שהוא חוסם את הקללה של מארק; הלהבות התפשטו לעברם של ליאן ומייקל,

והתקרבו כל-כך לאנה עד שכבר לא ניתן היה לראותה; והקוסם הגבוה החווה בשרביטו על מארק וצעק "אבדה קדברה!"

נראה הבזק מסנוור של אור ירוק, ומארק נפל על רצפת האוהל ללא רוח-חיים. עיניו נעצמו כשנפל, ופיו נפתח בהפתעה קלה.

אימה משתקת מילאה את ראשו של מארק. לא... לא... זה לא יכול להיות...

אבל אבא שלו כבר סיפר לו על הקללה ההורגת, שאין שום דרך לחסום אותה...

לא... זה לא ייתכן... לא יכול להיות שמארק מת...

צרחה חדה פילחה את אוויר הלילה הקר - הלהבות הקסומות פגעו באנה, שמתה במקום.

מייקל רצה לצרוח 'לא! אמא!' אבל שום קול לא יצא מפיו; הוא רצה לצעוק לאביו שיבוא ויציל, אך לא הצליח לומר מילה...

ואז הצביע הקוסם בעל הקול העמוק על ליאן בשרביטו.

"אבדה קדברה!"

וליאן נפלה, מתה, עיניה הכחולות בוהות באוויר בלי לראות, ומייקל שקע בתהומות של אובדן ויגון...

" - קדברה!"

סילון של אור ירוק פרץ מהשרביט הגנוב. 

אילוזיו קפץ הצידה וחמק מהקללה, שפגעה בסלע קרוב; זה האחרון התנפץ לרסיסים בהבזק מסנוור של אור ירוק. "מי לימד אותך לכוון?", גיחך אילוזיו.

"אולי אביך הזקן? אולי אמא אנה שאיננה עוד? אולי מארק הטוב? או אולי", השתהה, "ליאן הקטנה והמסכנה?"

מייקל ניסה לענות, אבל כל שהצליח לומר היה מין המהום לא ברור. הוא כיוון שוב את שרביטו על אילוזיו, אך לפני שהספיק לומר את מילות הלחש, תפס מישהו בזרועו.

ולפני שהספיק להתנגד, לאיינארט התעתק משם, ומייקל איתו.

~~~

מייקל מצא את עצמו בחדר קטן ואפלולי, שהיה ריק למעט ראי גדול במסגרת כסף מבריקה שנתלה על קיר האבן החשוף. הם חיכו שם זמן-מה, ואז נעמד לאיינארט, והביט בראי בריכוז רב.

 זאת ההזדמנות שלי, חשב מייקל, אם אשתק אותו ואתעתק מכאן אהיה סוף-סוף חופשי.

מייקל הרים את שרביטו, אך באותו רגע הראי שמולו הבהיק באור כסוף; הוא כיסה בידו על עיניו בכדי שלא יסתנוור מהאור העצמתי. האור הכסוף כבה באותה פתאומיות בה נדלק.

מייקל הסיר את ידו מעיניו, ונדהם לגלות שהוא כבר לא באותו חדר קטן; מלפניו היה תלוי עדיין הראי בעל מסגרת הכסף, אבל החדר בו נמצא עכשיו היה שונה בתכלית השינוי מהחדר אותו עזב זה-עתה.

החדר הזה הואר באור כסוף שבקע מעשרות מנורות קסומות שנתלו על קירותיו של החדר הגדול כאולם. החדר הזה היה מלא ברהיטים; שולחנות-כסף מהודרים, כורסאות נוחות ושלל חפצים נוספים.

מייקל ספר לפחות עשר דלתות, ותמונות רבות של קוסמים ומכשפות היו תלויות על קירות החדר. במרכז החדר עמד שולחן גדול מאד מעץ כהה, המיועד כפי-הנראה לכעשרים איש.

עיטורי-כסף מהודרים קישטו את השולחן, שסביבו ניצבו לפחות עשרים כסאות-עץ מהודרים, שנראה שנעשו מאותו עץ כמו השולחן.

בראש השולחן, בכיסא גדול עשוי כסף, שנראה קצת כמו כס מלכות, ישב קוסם נמוך ורחב-כתפיים בגיל-העמידה, בעל שיער בהיר מכסיף ואף סולד, שעטה גלימה כסופה מפוארת.

לאיינארט סימן לו להתקרב אל הקוסם הזה. מייקל, שחשש שיהרגו אותו אם יסרב, עשה זאת. להפתעתו הרבה, הקוסם הנמוך הושיט לו את ידו הימנית ללחיצה.

"נעים מאד, שמי גריגוריאס סקארלט", אמר. "מייקל ראדוורד", ענה מייקל.

"אני יודע. שב, מייקל, ואסביר לך למה אתה כאן".

מייקל התיישב בכיסא הקרוב.

"לפני חמישים ותשע שנים, הקים אבי, הנרי סקארלט, את ארגון 'מטהרי-הדם'. הוא חרת על דגלו ערך עליון אחד:

להפריד הפרדה מוחלטת בין שני העולמות השונים במהותם, עולם הקוסמים ועולם המוגלגים.

ואולם, קם לו אויב נורא: קוסם האופל הגדול גלרט גרינדלוולד, שכל חפצו היה להפוך את שני העולמות לאחד.

מספר שנים לאחר-מכן, עם נפילתו של גרינדלוולד, התחזק מאד מעמדו של אבי, והוא מונה לראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם.

הוא ניצל את מעמדו החדש כדי להיטיב עם עולם הקוסמים, אך לא בחל בשימוש במעמד זה למטרות הארגון שהקים - הוא גייס חברים רבים לארגונו זה".

סקארלט השתהה מעט, ואז שב לדבר. "כשמת אבי, העביר לי את הנהגת הארגון (באישור שאר בכירי הארגון, כמובן).

זמן-מה פעלנו בחשאי כנגד חצויי-דם ונישואי תערובת בין מוגלגים לקוסמים (ואני מודה שלא תמיד השתמשנו רק בשיטות חוקיות) וגם גייסנו חברים נוספים,

תוך שאנו נלחמים בגלוי מלחמה פוליטית על הרכב הקסמהדרין.

זמן רב נראינו לציבור כתנועה פוליטית בלתי-מזיקה ותו לא; עד שלפני עשרים ושמונה שנים הגיע וולדמורט.

"בוולדמורט ראינו הזדמנות מצוינת לקידום מטרות ארגוננו: גם הוא, כמונו, ראה בבני-המוגלגים ובסקיבים אנשים נחותים,

וגם הוא, כמונו, לא אהב במיוחד חצויי-דם ונישואי תערובת.

ואולם, הבדל גדול אחד היה בינינו ובינו - לו היה כוח רב, ולנו כוח מועט. החלטנו לחבור לוולדמורט, לפחות לזמן-מה, ולהגיע איתו להסכמות.

"תכניתנו הצליחה מעל ומעבר למצופה - הלורד וולדמורט, שהנהיג תנועה חזקה אך צעירה, רצה מאד את הסיוע שתנועתנו הציעה להגיש לו.

בחלקנו נטבע האות האפל, ואני הפכתי ליועצו הקרוב של וולדמורט".

מייקל הביט בזרועו השמאלית של האיש שמולו. האם הוטבע בה האות האפל?

"האות לא הוטבע בזרועי", אמר סקארלט, כאילו קרא את מחשבותיו של מייקל, "אמנם נקראתי גם אוכל-מוות, אבל וולדמורט העדיף אותי כיועץ, לא כלוחם".

"אז מה אתה רוצה ממני?"

"חכה רגע עם זה, מייקל. אחרי מפלתו ומותו של וולדמורט, חזרנו לפעילות שגרתית. ואז העלה דניס - "

"הרוצח המתועב הזה!", קטע מייקל את סקארלט בקריאה חנוקה.

"כן, הוא. הוא העלה רעיון מעניין ביותר. הוא חשב שנוכל לגייס לשורותינו את אוכלי-המוות שנותרו, ובכך להגדיל את ארגוננו פי כמה וכמה. התכנית הזאת העלתה שתי שאלות ברורות".

"ומהן?" שאל מייקל. "האחת היא פשוטה ביותר: כמעט כל אוכלי-המוות נהרגו, נכלאו או חזרו למוטב; איך נצליח לגייס אותם? והשאלה השנייה קשה יותר: איך נגרום להם להצטרף?

לא נכריח אותם, לא נפעיל עליהם קללת אימפריוס. את זה, הרי, אפשר לעשות עם כל קוסם.

"התכנית שהגינו הייתה שונה בתכלית. באמצעות המצאה מיוחדת מאד שהמצאתי", סקארלט סימן ללאיינארט, וזה הוציא מכיסו את כדור הזכוכית הכסוף,

"נוכל לתקשר עם וולדמורט, ובכך למשוך את אוכלי-המוות לשעבר לארגוננו -

אם יראו שנותרנו נאמנים למורשתו של וולדמורט, ויראו שביכולתנו לתקשר עם אדונם,סביר-להניח שרבים מהם יצטרפו אלינו.

"לפני כשלושה שבועות הכל כבר היה מוכן. הפעלתי את הקסם יוצא-הדופן שבכדור, וחיכיתי שקולו של וולדמורט יישמע מתוכו. והוא אכן נשמע - אבל דיבר רק לחשננית.

עוד באותו ערב כינסתי את כל בכירי התנועה, ויחד ניסינו למצוא פתרון לבעיה.

"ברור היה לנו שאין ברירה חוץ מלמצוא לחשנן ולשכנעו לעבוד בשבילנו. חיפשנו אחר קוסם שכזה במשך שבוע, אך לשווא. הסתבר לנו, שבשני הדורות האחרונים היו שלושה לחשננים.

שניים מהם, כולל וולדמורט עצמו, כבר אינם עוד. והשלישי... השלישי הוא הארי פוטר, שלנסות לשכנע אותו לעבור לצד האפל אפשרי כמו לשכנע את סנייפ לחפוף את שיערו.

"ואז קרה דבר מדהים. אחד הפעילים שלנו, שעובד כעוזרו האישי של ראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם, עבר בשבילו על רשומות הפשע. ושם, בין תיק אחד של אוכל-מוות לאחר, הוא מצא אוצר בלום:

את תיק הפשע שלך. שם נכתב שאתה לחשנן, בין היחידים שנותרו בעולם. וכשהביט הפעיל בפשע שביצעת, הוא לא האמין למראה עיניו.

"הוא חש ללשכתי, להודיע לי שמצא אדם מושלם לתפקיד - קוסם שמוכן היה לרצוח שני אנשים בשם טוהר-הדם ישמח בוודאי להצטרף אלינו, ויתרה מכך - לדבר עם הלורד וולדמורט עצמו.

הבעיה היחידה הייתה שנכלאת באזקבאן. החלטנו לשחרר אותך ואת אוכלי-המוות באותו הלילה, כדי למנוע הפקת-לקחים מצערת מצד המשרד אחרי בריחה אחת.

שתלנו באזקבאן את ג'ראלד, ששיחק את תפקיד השומר הישנוני על הצד הטוב ביותר.

"בלילה בו ברחת (בסיוע השרביט שג'ראלד תרם לך ברוב נדיבותו, באופן מכוון), דניס לבש מדי שומר והתגנב לאגף השמור. כשיצאת מתאך, הופעלה אזעקה מיוחדת חסינת-ביטול.

זה היה האות לדניס לפעול. שומר נוסף שנמנה עם אנשינו איים על חייך בתקווה שתעצור. אבל אתה לא עצרת, ודניס נאלץ לרדוף אחריך.

אחד מהשומרים האחרים התקרב אליך וכמעט תפס אותך, מה שגרם לדניס לנסות לשלוח בו קללת-הרג. הקללה פיספסה את מטרתה, ופגעה בקיר.

"באותו זמן, פעילים רבים מארגוננו פרצו אל הכלא בכוח, ושיחררו את אוכלי-המוות ואף אחדים מאנשינו שנכלאו שם. סקאביור לא הלך עם אנשינו.

ברגע שהשתחרר, הוא עלה למעלה, לאגף השמור, ככל-הנראה כדי לשחרר אותך. נראה שהוא הרגיש אשם בכך שאתה בכלא.

לדברי אנשינו, הוא חמק בין השומרים, עלה למעלה ומצא שם אותך, חופשי סוף-סוף.

הוא ראה את השומרים מתקרבים מלמטה, וידע שהברירה היחידה היא לקפוץ מהחור. הוא דחק בך לעשות זאת, אבל אתה היססת.

דניס סיפר לי שכבר עמד לתפוס אותך ולהביא אותך לכאן, כשסקאביור דחף אותך מבעד לחור. סקאביור היה תקוע בתכנית שלנו כעצם בגרון, ודניס החליט להיפטר ממנו.

ריצ'ארד, שצפה במתרחש מרחוק, התעתק לצדך כשהגעת לקרקע, ולקח אותך לכאן".

"אבל... מה אתה רוצה שאעשה?" השאלה נפלטה מפיו של מייקל.

"אני רוצה שתתרגם עבורנו את דבריו של וולדמורט, כשנתקשר איתו דרך הכדור".

מייקל היסס. הוא הבין שאם יעשה זאת, ההשלכות יהיו רעות; השאלה היא מה יותר חשוב - חייו שלו, שהרי לא ייתכן שמטהרי-הדם ישחררוהו כשהוא יודע כה הרבה על ארגונם,

או עולם הקוסמים כולו - ומבין השניים האילו, ברור היה למייקל למה ישנה חשיבות רבה יותר.

"לא אעשה זאת", אמר בכל הרוגע המזוייף שהצליח לשוות לקולו.

"אתה מצפה בוודאי שנאיים על חייך", אמר סקארלט, "ואולם, לא נעשה זאת. חייך חשובים לארגוננו יותר מחיי-שלי. שלא כמו אוכלי-המוות, אנחנו לא הורגים שלא לצורך.

"האיום שלנו שונה", המשיך, "אם לא נוכל לצרף אלינו את אוכלי-המוות, ניאלץ להרוג הרבה יותר אנשים - כי נהיה מעטים מכדי שנוכל להותיר את אויבינו בחיים".

מייקל נתקף בחילה. מה לעשות? מה לעשות? אם יעבוד בשבילם, המוני אוכלי-מוות יצטרפו אליהם, וזו תהיה מכה קשה לעולם הקוסמים כולו;

ואם לא יעשה זאת, הם יהרגו הרבה אנשים, יותר משהיו הורגים גם ככה...

סקארלט החווה בידו על אחת הדלתות. "תיכנס לשם, מייקל. החדר שלך הוא חדר מספר 112. תמצא בחדר כל מה שתצטרך. תחזיר לי תשובה עד מחר בערב".

מייקל הלך אל הדלת, ראשו סחרחר. הוא פתח את הדלת ונכנס. הוא מצא את עצמו במסדרון ארוך שעוצב באותו סגנון כמו החדר הגדול בחוץ, ובו דלתות רבות שממוספרות מ-100 עד 199.

הוא הלך עד שמצא את הדלת עליה נכתב '112', ופתח אותה. מאחורי הדלת היה חדר שהזכיר חדר במלון. בחדר היו ארון עץ גדול, מיטה ושמיכות, מקלחון קטן, כיסא ושולחן.

מייקל המותש נשכב על המיטה ונאנח.

זמן רב שכב על המיטה, ער, וחשב שוב ושוב על דבריו של סקארלט. מה לעשות? חייהם של המוני אנשים היו מונחים על הכף, ואיך יוכל להכריע בעניין שכזה?

הפרק הקודם		הפרק הבא