וואנשוטים סולאנג'לו ❣

"אחח" גנחתי בכאב ושמטתי את החרב מידי, לופת בחוזקה את כתפי הפגועה. הרגשתי טיפות חמימות של דם זולגות מהחתך ומשאירות שובל רטוב עד לבטן. הצמדתי את הבד אל החתך הלח, מנסה לעצור את הדם, ונושך את שפתי כדי לא לפלוט צעקת כאב.

דלת חדר הנשקייה נפתחה, ושתי בנות שלא הכרתי נכנסו פנימה. שמתי לב כי הן נרתעו מעט ככשמו לב שאני עומד שם. זה לא מפריע לי, אני כבר רגיל לזה שרוב החצויים מעדיפים לשמור ממני מרחק.

הבנות הסתכלו עלי במבט מוזר, ואז אחת מהן, בחורה בת גילי, עזרה אומץ והשתעלה במבוכה "נפצעת?" היא שאלה כשראתה את החרב המוכתמת ואת אצבעותי המרוחות בדם שאחזור בחוזקה בפצע הפעור.

"אני בסדר." מלמלתי ולקחתי איתי את החרב המלוכלכת כדי לנקות אותה בחוץ. אני אלך לביתן שלי ואטפל בכל העניין המיותר הזה שם.

בדיוק כשנכנסתי אל אזור האימונים ועקפתי את מגרש הלחימה, גורר את החרב הכבדה מאחורי, ראיתי משהו, או יותר נכון מישהו, שגרם לי לעצור.

זה היה וויל סולאס, שצעד אל עבר ביתן המרפאה כשעל גבו ילקוט לימודים. וויל הוא מדריך ביתן אפולו, המרפא הראשי של המחנה, ולפני חצי שנה הוא החל ללמוד באוניברסיטה שבאזור, לימודי רפואה. הצצתי בשעון השחור שעל מפרק כף ידי. כן, זו השעה בה וויל חוזר בדרך כלל מהלימודים שלו. ולא, אני בכלל לא סטוקר.

אה, ויש עוד משהו שחשוב שתדעו על וויל: הוא חתיך. מאוד.

וויל ראה אותי מרחוק, והרים את ידו לנופף לי לשלום. לא יצא לנו לדבר הרבה, אבל וויל הוא אחד מהחצויים הבודדים שלא נרתע ממני.

אני בטוח שאם תאשימו אותי בפזיזות על המעשה הבא, זה רק כי לא ראיתם את וויל סולאס. כי ברגע שהוא נופף לי לשלום, הייתי מהופנט וכמובן שהרמתי את ידי ונופפתי לו בחזרה. אלא מדקרת כאב ששלחה אלי הכתף ששייכת לזוע בה נופפתי, גרמה לי להתקפל ולהאנק בכאב. הפלתי את החרב על הדשא מאחורי ולפתתי את זרועי בחוזקה.

וויל הסתכל עלי במבט מוזר, ואז החל להתקרב אלי. אוי לא, רק לא זה! אני לא מצליח להתנהג נורמלי כשאני לידו, חשבתי, וכבר הרמתי את החרב מהרצפה ועטיתי על פני הבעה שאמורה להראות רגילה, ואז התחלתי לצעוד אל הכיוון השני.

יד גדולה הונחה על כתפי וסובבה אותי חזרה, גורמת לי לעמוד מול וויל סולאס, ודי קרוב אליו. משהו שדומה מבידה מבהילה לתחושה של התרגשות, החל להיווצר עמוק בבטני כשראיתי את עיניו הכחולות של וויל בוחנות אותי בדאגה.

וויל רכן והסתכל מאחורי, על החרב שהחזקתי מאחורי גבי, וכשעשה זאת הרגשתי את שערו הרך מדגדג על אוזני ואת הריח שלו מדגדג בנחירי. כשידו עדיין על כתפי הוא נעמד שוב מולי, בחן בעיניים מכווצות את אצבעותי שכבר הלבינו מרוב שאחזתי בחוזקה בכתפי, ואת חולצתי השחורה שהייתה קרועה מעט.

"חרב מלוכלכת בדם, חולצה קרועה, כתף משוסעת. שוב נפצעת, די אנג'לו" אמר וויל סולאס ובחן אותי בחצי חיוך, שגרם לליבי לרקוד ריקוד מטורף בתוך חזי.

"אממ אולי" המהמתי והשפלתי את מבטי, מובך כל כך כשהרגשתי את הסומק מטפס במעלה צווארי רק מקרבתו של החצוי השני.

"יש לך מזל שהגעתי הרגע," הוא אמר ונעמד לצידי, ידו על שכמי "בא נלך למרפאה".

לפני שהספקתי להגיד לו שאני בסדר גמור וזה סתם חתך קטן, הוא כבר החל ללכת, וידו שעל גבי הכריחה אותי לעמוד בקצב שלו. הבטן שלי עשתה סלטה.

כשנכנסנו אל המרפאה, וויל התרחק והניח את הילקוט על הרצפה, תולה על אחד הווים שעל הקיר את ז'קט הג'ינס שלו ונשאר בחולצת טריקו וורודה.

"לך תתפוס לך מיטה" הוא אמר מבלי להסתובב אלי.

הנהנתי, למרות שהוא לא ראה אותי, והלכתי להתיישב על אחת מהמיטות הרבות במרפאה, שהייתה ריקה, עם תצפית טובה על וויל שעכשיו סידר על אחת השידות כמה חומרי חיטוי, משככי כאבים, תחבושות ודבק.

ניצלתי את העובדה שהוא בגבי אלי, כדי לבחון אותו. וויל הוא בחור בגילי, בן 19 פחות או יותר. הוא די גבוה, יותר ממני לפחות. יש לו עור שזוף מאוד, במיוחד בקיץ, והשיער הבלונדיני מלוכלכך הפרוע שלו, יחד עם עיניו הכחולות המדהימות, משוות לו מראה של אל. יש לו פנים נאות מאוד, משורטטות, וגופו שרירי, אבל לא יותר מדי. חולצת הטישרט הצמודה נתנה מבט טוב על כמה קוביות נחמדות בבטנו, והמוח שלי צרח "אלים!!!! הוא לוהט כל כך!!!!!"

וויל הסתובב פתאום, ושם לה שאני בוהה בו. הוא הרים גבה בחיוך, ואז, כדי להביך אותי, הוא עשה תנועת דוגמנות לעברי. הייתי אדום כל כך והפנתי את מבטי לצד, מתפלל שהאדמה תבלע אותי. באותו רגע קינאתי במתנה של אחותי, הייזל, למרות שכל הקטע עם מתים וכל זה הוא ממש מגניב. וויל גיחך בצד השני של המרפאה, וסייפם לסדר הכול.

הוא ניגש אל מיטתי והתיישב על הכיסא המשרדי שלו, ממש מולי. בוחן את הכתף שלי.

"אז…" הוא שאל במין נימה מתנגנת "מה קרה הפעם?".

"זו הייתה תאונה" ניסיתי להסביר כשמבטי תקוע על נעלי, מסרב להישיר מבט עם וויל "חיפשתי חרב חלופית עד שלאו יתקן את שלי" הסברתי ונשכתי את שפתי במבוכה.

וויל ספק את ידיו זו בזו, והקפיץ אותי. "אוקי, אז בוא נראה מה יש לנו כאן" הוא אמר בטון ענייני "אתה יכול להוריד את החולצה?".

אני יכול להישבע שראיתי ניצוץ זדוני בעיניו כשביקש זאת. "זה הכרחי?" שאלתי בטון קטן, למרות שידעתי את התשובה. וויל גילגל את עיניו.

"כן ניקו, זה הכרחי" הוא אמר. וכשראה את הפרצוף החמוץ שעלי פני הוסיף, "וחוץ מזה שאין שום סיבה שתתבייש בגוף שלך" הוא קרץ אלי, והרגשתי את לחיי מאדימות. לאט לאט הורדתי את החולצה, נושם עמוק כדי לא לצרוח בכאב ולהביך את עצמי מול וויל.

אפילו אני נבהלתי כשראיתי את החתך חשוף ככה. לא דמיינתי שהוא עמוק כל כך. וויל כיווץ את גבותיו "אתה בהחלט כשרוני" הוא אמר והלך להביא כמה מהחומרים המפחידים שעל השידה.

אחרי טיפול כואב שקשה לי לתאר מרוב שהוא היה כואב, פשוט ישבתי על המיטה והתנשפתי במאמץ, מתאפק לא לפרוץ בבכי. החומרים המחטאים שרפו כל כך על החתך.

"אתה תהיה בסדר" אמר וויל בניסיון להרגיע אותי, והסיט שערות בלונדיניות ממצחו. הנהנתי וניסיתי להשתיק את המוח שלי שלא הפסיק לצרוח עד כמה הדבר הזה שיושב מולי חתיך.

"פגשתי בחור נחמד באוניברסיטה" אמר פתאום וויל, וראשי קפץ במהירות קדימה, בהיתי בו בבהלה.

"אה… באמת?" ניסיתי להישמע רגיל ולהתעניין, אבל בתוך תוכי הרגשתי את הלב שלי צונח עמוק. גוש טיפס במעלה גרוני.

"כן," אמר וויל "הוא אפילו התעניין בי ושאל אם נרצה לצאת". כל מילה של וויל הייתה כמו חרב שננעצת בליבי. "אבל אמרתי לא" אמר וויל לבסוף.

"למה?" שאלתי בשקט, אבל רק התחשק לי לעוף משם.

"הוא לא היה הסגנון שלי" נאנח וויל "בניגוד אליך" הוא אמר פתאום אלי וטפח על כתפי (הלא פגועה) מצחקק מעט כשראה את פני הנדהמות. בהיתי בו בחוסר אמון. הוא הרגע אמר שאני הסגנון שלו?

"אני צוחק, ניקו" וויל אמר למראה פני, מבין שלקחתי את זה ברצינות. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הוא פשוט מתעלל בי. קודם הוא מספר לי שהכיר בחור חמוד באוניברסיטה, ומקפיץ אותי, ואחר כך אומר לי שאני בסגנון שלו, אבל הוא בעצם התבדח. אלים, אני כל כך פתטי.

כמעט כבר קמתי משם כדי לחזור לביתן שלי, כשוויל אמר "אתה חמוד". הרמתי אליו מבט "חמוד? אני? מאיפה אתה רואה סולאס?".

וויל העביר יד בשערו "אתה חמוד כל כך כשאתה מתאכזב מזה שאמרתי לך שפגשתי בחור אחר, וכשאמרתי שאני מתבדח".

הסמקתי כמו שלא הסמקתי מימי. מה הקטע שלו הפעם? איזה מן תכסיס זה שלו כדי להוציא אותי טיפש ופתטי.

"אני לא מאוכזב".

"כן, בטח" אמר וויל בציניות, "תגיד מה שתגיד, בשבילי אתה תישאר חמוד". לפני שהספקתי למחות על כך, הוא שלח את ידו והעביר את אצבעותיו על קו שערי, מזיז קבוצת שערות אל מאחורי אוזני. פתאום שמתי לב כמה קרוב הוא. פניו היו סנטימטרים ספורים מפני. אינסטינקט בלתי נשלט גרם לי להשפיל מבט אל שפתיו הוורודות והמלאות של וויל.

"מ..מה אתה עושה?" קולי יצא רועד מעט מפי.

"אני מנסה לשבור את השיא של האדם שהיה הכי קרוב לניקו די אנג'לו לפני שהוא רצח אותי" אמר וויל בקול שקט, ויכולתי להרגיש אוויר חם על פני, שהעביר בי צמרמורת.

"אני חושבת שעברת אותו" אמרתי בצרידות כשהוא הניח יד אחת על גבי התחתון, חצי על הג'ינס וחצי על העור החשוף, משלח צמרמורות דרך עמוד השדרה במעלה גופי.

"אה, כן?" מלמל וויל "אז בוא נראה אם מישהו אי פעם יוכל לשבור את השיא הזה" ולפני שהבנתי למה הוא מתכוון, הוא הניח את שפתיו על שפתי.

לקח לי רגע לקלוט מה קורה, ועד אז פשוט קפאתי במקומי בעיניים פקוחות. אבל אז גופי התמסר למגע, ובזמן שהמוח שלי התפחלץ בגולגולת, עצמתי את עיניי והתמסרתי לנשיקה. הרמתי את דרועי והנחתי אותה סביב עורפו של וויל, מקרב אותו יותר. הטתי את ראשי, מאפשר לוויל גישה טובה יותר את פי, והוא ניצל זאת ישר כדי להכניס את לשונו אל פי, ממלא את גופי באושר חמים. התנשקנו באריכות, עד שהרגשתי שאם לא אנשום הרגע אני עלול להתעלף, ואז התנתקתי בעדינות משפתיו של וויל, מחליק את ידי מעורפו ומסתכל עליו המום מעט.

יצאו לי 1345 מילים!!!!! תעריכו ותגיבו, אוקי? 🥺🥺🥺

אוהבתם אתכם!

הפרק הקודם