מבוכים וג'ייסון

הוא חשב שלפגוש את ניקו למחרת יהיה מביך, אבל זה היה זהה לתמיד. זה עזר שגם האחרים היו שם. ג'ייסון יכול היה פשוט לשבת בחיבוק ידיים, ולהירגע, וליהנות מהחיוכים הנדירים של ניקו.

הייתה להם תאונה לקראת סוף האימון באותו היום. איתן קיבל מרפק לאף באופן מצער, וג'ייסון ולוק נשארו אתו עד שהאף שלו הפסיק לדמם, ולוק הסיע אותו הביתה. ג'ייסון נשאר מאוחר בשביל לנקות את הדם. הוא היה במלתחות, ורחץ ידיים, כששמע את הדלת נפתחת וצחוק מתקרב.

"עזבו אותי! אמר קול מוכר בכעס. הקרביים של ג'ייסון הפכו לקרח. נשמעה חבטה כבדה כשמישהו נפל לרצפה.

"מה הבעיה? אתה מעדיף זקנים כמו מר מינוס?" מישהו אמר, וצחק. זה ממש לא נשמע טוב. "נו באמת, אתה יודע שאתה רוצה את זה."

"אני לא! תנו לי ללכת!" קולו של ניקו אמר, והיה עוד צליל רם של חבטה, ואחריו עוד כמה קללות מצד החבר'ה האחרים.

"תחזיק אותו!" מישהו הורה, וזה הספיק לג'ייסון, הוא פתח את דלת המלתחות לרווחה.

"מה קורה כאן?" הוא דרש, זעם זורם בעורקיו בגלל מה שראה. היו שם חמישה בחורים, אותם חמישה שהוא ראה עם ניקו לפני, דוחפים את ניקו לרצפה. לשלושה מהם היו אפים מדממים. ג'ייסון הרגיש גאה בניקו על זה, באופן משונה. הם הביטו בו בהפתעה.

"המקום הזה אמור להיות ריק," אמר אחד מהם בטיפשות.

"אני נותן לכם חמש דקות לעוף מכאן," נהם ג'ייסון. "הם בזבזו שתי שניות בבהייה בו, אולי אומדים את סיכוייהם, ואז ברחו משם, משאירים את ניקו מאחור. ג'ייסון כמעט קיווה שהם יישארו. הוא רצה להרביץ להם. במקום זה, הוא כרע ליד ניקו ועזר לו לשבת. האף שלו דימם והוא נראה מבולבל. גייסון הניח עדינות טישו מתחת לאף שלו וניקה את הדם.

"אתה צריך ללכת לבית החולים?" הוא שאל, וניקו הניד בראשו.

"למה אתה תמיד בסביבה כשדברים כאלו קורים?" שאל ניקו בשקט.

"הייתי כאן במקרה," אמר ג'ייסון. "האם מה שאני חושב שקרה קרה? בבקשה תגיד לי שהם לא עשו דבר כזה בעבר."

"שום דבר כזה קיצוני, אבל הייתי צריך להיות חכם יותר ולא להסתובב לבד בספרייה אחרי הלימודים." אמר ניקו.

"זה בשום אופן לא אשמתך, ניקו," אמר ג'ייסון.

"כן, אני יודע. תודה," אמר ניקו. הוא תפס את הטישו והחזיק אותו בעצמו. "אני צריך ללכת הביתה." הוא התחיל לקום על רגליו, ואז הפסיק, ונראה כאילו הוא עומד להתעלף. לא נראה שהרגליים שלו מחזיקות אותו, ג'ייסון אחז בכתפיו בשביל שלא ייפול.

"אל תיגע בי! אני בסדר!" אמר ניקו בעקשנות, אבל ג'ייסון התעלם ממנו ואילץ אותו לשבת על הספסל. "אני אהיה בסדר," ניקו המשיך להתעקש, כשהוא נושם במהירות. "אני יכול לדאוג לעצמי. אני..." הוא נראה כאילו הוא מתקשה לנשום. ג'ייסון נבהל כשהוא הבין שזה התקף פאניקה.

"ניקו, תירגע. תנשום," ג'ייסון דחק בחוסר אונים. "בבקשה, הם לא יכולים לפגוע בך. אתה בטוח. פשוט תנשום." הוא כרך את זרועו סביב הנער, והמשיך להרגיע אותו ולהסביר לו שהוא בטוח, שהכל בסדר. זה לקח קצת זמן, אבל בסוף ניקו התחיל להירגע קצת. גם נראה שהדימום הפסיק.

"אני מצטער," הוא אמר ונשמע נבוך. "אני באמת צריך ללכת."

"חכה," אמר ג'ייסון, ומשך אותו קצת קרוב יותר. "דבר איתי. כמה זמן זה נמשך? למה לא דיווחת? אני יכול לעזור?"

ניקו צחק צחוק ללא הומור לכיוונו. "אתה לא יכול לעזור לי, אבל תודה שניסית. אף אחד לא יכול לעזור לי." הוא אמר. "זה נמשך מאז השמועה ההיא בשנה שעברה, ודיווח לא ישנה כלום."

"איזו שמועה?" שאל ג'ייסון, וניקו פנה להביט בו. הוא קימט את מצחו.

"אני בטוח ששמעת. על המורה למתמטיקה," אמר ניקו. "וכבר לפני כן היה כל העניין עם הסמים."

"אבל זה לא נכון, נכון?" שאל ג'ייסון.

"לא," אמר ניקו. "אדון מינוס ניסה לשכנע אותי לעשות את זה בתמורה לציון טוב אחרי שנכשלתי. סירבתי, אבל מישהו כנראה שמע את כל העניין מאחר שהשמועה התפשטה."

"ולא דיווחת עליו?" שאל ג'ייסון, המום. ניקו הניד בראשו.

"אף אחד לא היה מאמין לי. לא הייתה לי שום הוכחה." הוא ענה. "חוץ מזה, למדתי בצורה רצינית מאז ואני מקבל מאיות. לא יהיה לי עוד צרות אתו."

"עדיין, זה פשוט... מגעיל שמורה יעשה דבר כזה," אמר ג'ייסון. "מה לגבי תרופות?"

"תלוי למה אתה מתכוון. לקחתי תרופות נגד דיכאון במשך שנים," אמר ניקו. "מאז שניסיתי לחתוך את הוורידים שלי כשביאנקה מתה."

"מה?" ששאל ג'ייסון. הוא הביט בו מלמטה כשניקו הוציא את הזרועות שלו מהחולצות הארוכות שהוא תמיד לבש. ג'ייסון מעולם לא השקיע בזה הרבה מחשבה, מתחתם הופיעו צלקות עמוקות.

"אני מניח שאתה מעולם לא שמעת את השמועה הזאת. היא נכונה," אמר ניקו, וחייך חיוך עצוב. ג'ייסון הושיט יד, והניח את אגודלו בזהירות על הצלקות. ניקו רעד בעליל, ומשך את היד שלו משם במהירות. הוא הרים את השרוולים חזרה.

"הנה, עכשיו אתה מכיר אותי." אמר ניקו. "אני מאניה דיפרסי, שמקבל התקפי פאניקה ללא סיבה ומנסה להסתתר בעולמות דמיוניים בשביל שאני לא אנסה להתאבד שוב. אני חלש ופתטי."

"אתה לא חלש," אמר ג'יייסון. הוא שם את שתי זרועות שלו סביב ניקו ומשך אותו קרוב יותר אליו. "אתה עדיין חי, למרות כל החרא שעברת. אין שום דבר חלש או פתטי בזה."

"תפסיק להיות נחמד אלי," אמר ניקו. הוא היה מתוח בזרועות של ג'ייסון. "אני פריק. כולם יודעים את זה, והם צודקים."

"אני לא," אמר ג'ייסון לתוך השיער של ניקו. "אני חושב שאתה נהדר, ואני רוצה לבלות אתך. אתה לא פריק."

"אתה צריך להיגעל ממני," אמר ניקו נואשות. "אתה לא צריך להיות בחברתי. אני... אני הומו. גם השמועה הזאת נכונה."

 "באמת?" שאל ג'ייסון. "זה די מגניב. אני חושב שאני ביסקסואל, באופן אישי."

"מה?" שאל ניקו, ודחף את ג'ייסון ממנו מספיק בשביל שיוכל לראות את הפנים שלו. "אתה צוחק!"

"אני לא צוחק," ג'ייסון חייך. "הבנתי את זה ממש לא מזמן. זה לא משהו שצריך להתבייש בו, אתה יודע."

"אבל... אני..." ג'ייסון ניסה להגיד, העיניים שלו הסתכלו לכל עבר כאילו הוא חיפש משהו בצורה נואש.

"תפסיק לנסות לגרום לי לשנוא אותך, זה לא עומד לקרות," אמר ג'ייסון בחומרה, והעיניים של ניקו התמקדו בפנים שלו לרגע. ואז הוא פרץ בבכי, ובכה בחוזקה נגד כתפו של ג'ייסון, שמשך אותו בחזרה לחיבוק חזק. "זה בסדר, אני כאן," מלמל ג'ייסון לתוך השיער של ניקו בזמן שהנער המשיך לבכות כאילו יש לו שנים של בכי מאופק שמנסה לצאת. אולי היו לו שנים כאלו.

"סליחה," מלמל ניקו כשהוא סוף סוף נרגע. "אני חושב שהרסתי את החולצה שלך."

"זה בסדר," ג'ייסון גיחך. "יש לי עוד הרבה חולצות."

"תודה רבה. אתה יודע, על הכל." אמר ניקו לתוך הכתף שלו. הוא נשמע מאוד פגיע.

"בכל פעם שאתה צריך," ג'ייסון חייך. "אני יכול להרביץ לחבר'ה האלה בפעם הבאה שאני רואה אותם?"

"זה עלול לסבך אותך," אמר ניקו. "אולי רק תנעץ בהם מבט ממש מאיים?"

"אני בטוח שאני אעשה את זה," אמר ג'ייסון. "למרות שאם הם יתקרבו אליך שוב, אני אשבור להם את הגולגולת."

"אני לא צריך שתגן עלי," אמר ניקו. "חוץ מהיום, בדרך כלל אני מסוגל להגן על עצמי."

"אתה לא צריך לעשות את זה לבד," אמר ג'ייסון. "יש חמישה מהם ורק אחד ממך, זה לא סימן לחולשה לבקש עזרה.  זה סימן לחוכמה ולשימוש באסטרטגיה. יש לך חברים שיעזרו לך, אתה יודע. סמוך עלי."

"ג'ייסון?" שאל ניקו. "אתה יכול לשתוק ולתת לי להישאר ככה עוד קצת?"

"כל זמן שאתה צריך," ג'ייסון חייך, וליטף את השיער של ניקו בזמן שהנער נאנח ונרגע לצדו. ג'ייסון הרגיש קצת אשם על כמה שהוא נהנה מזה, עכשיו כשניקו הפסיק לבכות.

ניקו סוף סוף דחף אותו ממנו. "אני צריך ללכת לשטוף פנים, ואז ניסע הביתה," הוא אמר. הוא לא הביט בג'ייסון כשהוא קם וניגש לשירותים. ג'ייסון נותר במקומו וחיכה לניקו. ניקו יצא כמה דקות לאחר מכן, הוא הצליח לשטוף את רוב הדם מהפנים שלו, אבל הוא נשען על הדלת כאילו קשה לו לעמוד.

"הראש שלי מסתובב," אמר ניקו, וג'ייסון מיהר לכיוונו בשביל לייצב אותו.

"קיבלת מכה בראש? זה זעזוע מוח?" שאל ג'ייסון כשהוא הוביל את ניקו בחזרה לספסל. ניקו הניד בראשו.

"אני לא חושב. אני חושב שזה הבכי. לא בכיתי כבר כמה שנים." אמר ניקו. "והיה לי בוקר רע, אז דילגתי על ארוחת הבוקר, ולא אכלתי הרבה בארוחת הצהריים. יכול להיות שזה הסיבה."

"אתה צריך לדאוג לעצמך יותר," אמר ג'ייסון בחומרה. "אני אסיע אותך הביתה."

"כן, זה כנראה רעיון טוב," אמר ניקו, וקיבל את העזרה של ג'ייסון. כשהם סוף סוף עזבו את המלתחות, והלכו לחדר החניה, עוד היו כמה ילדים שהסתובבו בחוץ. הם נתנו להם מבט משונה כשהם עברו לידם. ג'ייסון התעלם מהם.

"ההורים שלך חייבים להיות די עשירים," אמר ניקו כשהוא התיישב בקבריולט של ג'ייסון.

"אמר הבחור עם הארלי," צחק ג'ייסון בזמן שהוא הדליק את המנוע "אני לא ממש יודע איפה אתה גר, אז תצטרך להנחות אותי."

לאחר שהוא נסע לפי ההוראות של ניקו, הם הגיעו לבית גדול מספיק בשביל שיוכל להיחשב אחוזה. ג'ייסון היה ממש מופתע. הוא חשב שהבית שלו היה גדול, אבל זה היה ענק.

"כמו שאמרת, אבא די עשיר." אמר ניקו באי נוחות כשהוא פתח את גורת הבטיחות שלו. "תודה על הטרמפ."

"חכה," אמר ג'ייסון, ושלח יד לתיק שלו. הוא קרע דף ממחברת, וכתב עליו את המספר שלו. "אם אתה מרגיש מדוכא או שאתה צריך לדבר עם מישהו, פשוט תתקשר אלי, בסדר? לא משנה מתי."

ניקו בהה בדף לרגע, ואז נתן לג'ייסון חיוך קטן כשהוא החליק אותו לכיס שלו. "תודה," הוא אמר. "אני אראה אותך מחר." ואז הוא נעלם.

ג'ייסון חיכה עד שהוא היה בטוח שהוא בתוך הבית לפני שנסע הבית. אמו החורגת נעצה בו מבט כשהוא נכנס מבעד לדלת.

"מה קרה? נפצעת?" היא שאלה בזעזוע. ג'ייסון הפשיל את מבטו לעיסה המדממת שניקו השאיר על חולצתו.

"אל תדאגי, זה לא הדם שלי," ג'ייסון הרגיע אותה. "הייתה תאונה לחבר שלי."

"הו, תודה לאל." היא ענתה. "איזה חבר? אחד מהחברים שלך לקבוצה?"

ג'ייסון היסס. הוא באמת לא רצה להסביר מי ניקו היה, אז הוא הנהן. "כן, איתן פצע את האף שלו במהלך האימון." זה היה נכון, אחרי הכל.

"אה, כדורגל כזה ספורט אלים," היא אמרה. "אבל הילד הזה תמיד היה קצת מגושם. תלך להחליף בגדים למשהו נקי."

ג'ייסון הנהן , הלך לחדר שלו, וסגר את הדלת מאחוריו. הוא ניסה שלא להעביר את שארית הערב בהצצות בפלאפון שלו, למקרה שניקו יתקשר.

בסופו של דבר ניקו לא התקשר, וג'ייסון גם לא ראה אותו למחרת בבית הספר. האופנוע שלו נעלם מהחנייה. ג'ייסון באמת היה קצת מודאג, בגלל שזה היה יום שישי והוא לא הולך לראות אותו עד יום שני. הוא שקל ברצינות לבקש מליאו או מפרסי את מספר הטלפון של ניקו, היה ברור שיש להם אותו אחרי כל משחקי המבוכים ודרקונים, אבל אז הוא יצטרך להסביר למה הוא רוצה את המספר, וג'ייסון היה שקרן איום ונורא.

ג'ייסון הזעיף פנים לכיוון הארונית שלו כשדרו ניגשה אליו.

"היי, ג'ייסון," היא אמרה, מחייכת בשמחה. היא לבשה את בגדי המעודדות שלה למרות שלא היה לה אימון באותו היום.

"היי, דרו,"  אמר ג'ייסון, הוא ניסה לחייך אליה. "מה קורה?"

"יש מסיבה הלילה בבית של לוק. רוצה לבוא?" היא שאלה.

"אני לא יודע. אני לא ממש במצב רוח למסיבה." אמר ג'ייסון בכנות, והיא קימטה את המצח שלה, למרות שהחיוך לא עזב את שפתייה.

"תן לי לנסח את זה שוב. אתה רוצה ללכת איתי?" היא אמרה, והעיניים של ג'ייסון התרחבו.

"אום," הוא אמר באי נוחות, "מצטער. אני לא יכול."

"למה לא?" היא שאלה. "זה לא קשור לצל שלך, נכון?"

"הצל שלי?, ג'ייסון חזר אחריה, מבולבל. "על מה את מדברת?"

"הילד הגותי המפחיד שעוקב אחריך לכל מקום," אמרה דרו. "תראה, אני יודעת שאתה רוצה להיות נחמד לכולם, אבל אתה באמת צריך להגיד לו להסתלק. לראות אותו מתנשם עליך זה די פתטי."

ג'ייסון טרק את דלת הארונית שלו בחבטה קולנית. "את לא יודעת על מה לעזאזל את מדברת," הוא אמר בכעס. "ואני לא אסבול את זה שמשמיצים אותו."

"אה, וואו, באמת?" אמרה דרו עם הבעה של גועל על הפנים שלה. "לא האמנתי לשמועות, אבל הם בעצם נכונות, נכון? אתה באמת מזיין אותו? איזה בזבוז."

"אני לא מזיין אותו, אנחנו חברים," נהם ג'ייסון, "אבל אני מעדיף לשכב אתו ולא אתך."

ג'ייסון הלך משם, כועס מכדי שיהיה לו אכפת מהקהל שהתאסף שם. הוא לא היה מסוגל להתרכז במהלך השיעורים האחרונים שלו, ובילה את הזמן בלצייר קרב מכוער מאוד במחברת שלו. ליאו ניגש אליו בסוף השיעור, ונראה משועשע בצורה מעורפלת.

"זה נכון?" הוא שאל. "באמת אמרת שאתה מעדיך לשכב עם ניקו ולא עם דרו?"

"זה נכון," הודה ג'ייסון, וליאו התחיל לצחוק.

"מדהים, בן אדם," הוא אמר. "למעשה, אני חושב שכל מי שמכיר את שניהם היה אומר את אותו דבר. למרות זאת, ניקו עומד להיות כל כך עצבני כשהוא ישמע את זה."

"אני יודע," אמר ג'ייסון. "פשוט... דרו דיברה עליו בצורה איומה, ואני כל כך התעצבנתי עליה..."

"זו לא השוואה מחמיאה מאוד לניקו," צחק ליאו. "אני מתכוון, היא יפה והכל, אבל אפילו לאוקטביאן יש אישיות טובה יותר."

"נכון," אמר ג'ייסון, משועשע. "באמת לא חשבתי על זה."

הפרק הקודם		הפרק הבא