מנהרת הקסם

שניתי קצת בפרק הקודם, כדאי לקרוא שוב, אחרת לא תבינו :)
לקחתי את הרעיונות שכתבתם לי D:
הלכות שאני כותבת פה נכתבו רק לצורך הסיפור!!

"למה שנכיר אותך?" שאלה שרון.
הוא הסתכל עלינו בחיוך עצוב. "אם לא הייתם תלמידים מכאן לא הייתי מספר.. אבל אני מניח שתגלו מתישהו. לספר?"
הנהנו בסקרנות...
"אני אגש ישר לעניין. אני, כמו שאתם הבנתם, יהודי. 
אני לא דתי, כמוכם - אני מניח. כבר כמה וכמה שנים אין קוסמים במשפחה שלנו. חוץ מסוד שאיש אינו מדבר עליו, על לפני כמה דורות שהיה קוסם במשפחה. אנחנו יהודים, אתם מבינים, ומורה הסבירה לי שליהודים זה יותר נדיר, כי שההורים לא רוצים קוסם בכל מאודם עלול לצאת סקיב. וכך היו במשך המון שנים, כבר נעלמה התורשה... עד שאמא שלי נולדה.
אמא שלי הייתה קוסמת, אבל היא כמעט ולא הייתה מודעת לכך. בילדות שלה, היא לא עשתה כמעט שום קסם, והיא הייתה כל כך צדיקה שכמעט אף פעם לא קרה לה שהיא כעסה על מישהי או נכנסה למצבים מסוכנים.
היא הייתה יהודייה. דתייה.
היא כל כך הייתה בלי הוצאות של כוחות קסם - שהיא אפילו לא הייתה בהוגורטס וכמעט שלא הייתה מודעת לכך.
אחר כך, היא התחתנה עם אבא שלי. הוא לא סיפר לה שהוא היה בהוגוורטס פעם, ושהוא חוזר בתשובה... רק אחרי החתונה הוא גילה לה, וכמה הוא התפלא לשמוע שהיא כנראה גם קוסמת...
היה להם פחד שהילד שלהם יצא קוסם, כי הם היו יהודים מאד צדיקים ורצו לגדל דור של בנים צדיקים שלא יכולים להריע לאנשים עם הכוחות שלהם, ולא לדבר על הפסוק: "כל מכשפה וקוסם לא תחיון."
ואז הגיע וולדמורט. הם היו כל כך מנותקים מהעולם הזה, המסובך והגויי, של הקוסמים, עד שלקח להם זמן לדעת עליו. 
ואז הוא הגיע אלינו. ההורים שלי אהבו אותי יותר מכל מה שיש בעולם ורצו רק להגן עליי. הציעו להם אבטחה מטעם הקוסמים.. הם לא רצו, אבל הסבירו להם שזה עניין של פיקוח נפש.
הם שאלו רב, הוא אמר שהם צריכים לבטח את עצמם מדין פיקוח נפש.
הם הסכימו לביטוח, אבל מסתבר שידיד טוב שלהם גילה לוו - לוולדמורט, איפה הם נמצאים וגילה את הסוד בהיסח הדעת - או שלא.. אף אחד לא יודע."
פה הוא עצר והשתתק לרגע. ראינו דמעה קטנה בעינו.
אבא שלי. אבא שלי יכול להיות, שהוא ההארי פוטר האמיתי. ויותר מכך - קיים הארי פוטר. ואפילו יותר מזה - לא קוראים לא הארי פוטר בכלל!
הוא המשיך. אני ושרון השתתקנו והקשבנו.
"וולדמורט נכנס, ורצה להרוג את אבא שלי. ו... הוא הצליחח... אבא שלי מת. בדרך כל כך נוראה.
אמא שלי, כל כך רצתה שאני אהייה בחיים ובלי משים גייסה את כל הקסם שלה. את כל מה שהיא לא עשתה בילדותה. כל הכעס, ההעצבות התפרצו בבת אחת. זה היה כל כך רב עוצמה, שוולדמורט התנפץ לרסיסים ונאבד, עד היום.
אחר כך לקחו אותי לבית של דודים שלי, זוג חילונים, בשם פטוניה וארנון. היה להם ילד בשם דניאל. אני בטוח שלו הייתה ילדות מדהימה, עם אבא ואמא שנותנים הכל... אבל לי לא.
יצאתי קוסם, הגעתי להוגוורטס, מצאתי את עצמי. זה הבית הראשון שהיה לי."
"וואו!!" אמרה שרון. "זה סיפור כל כך מעורר השראה!"
"תודה." אמר דייב - (או דויד. או הארי.). "רק לאחרונה גיליתי את כל הסיפור! אני כבר לא יודע מה לחשוב על שום דבר... אגב, אני, אתם ויהודה - ועוד, אה, תלמידה מהבית שלי," הוא הסמיק שהוא אמר את המילים האחרונות, וניחשתי שהוא מחבב אותה - " יהודים. תדלגו מעל המדרגה הזאת! תרנגולים שחורות," הוא אמר לתמונה של אישה שמנה עם שמלה ורודה.
"אממ.. תודה," מילמלתי.
נכנסנו.

טם-טם-טם! מה יקרה עכשיו?
האם אבא שלו יזכור?
או שהוא יראה איך אמא שלו צעירה?
ואולי גם דן קוסם?!
מוזמנים לנסות לכתוב המשך!

הפרק הקודם