אל תוך המצנפת

בס"ד

ברטה שולמן, אישה כבת 50 וגם המנהלת החדשה של הוגוורטס, פסעה לה ברחבי הטירה הריקה. היא מעולם לא ביקרה בבית הספר הזה קודם משום שהיה יחסית חדש. הוא נפתח רק לפני שנה, וכבר הספיקו להתרחש בו אינספור שערוריות, כמו ריבים זוערים בין המנהלים ולבסוף היעלמותם המסתורית, מה שרק הפך את בית הספר למפורסם יותר והוסיף הילת מסתורין סביבו.

ברטה הייתה האחרונה שראתה מישהו מהמנהלים – הייתה זו רוונה הפלפאף? או הלגה רייבנקלו? ברטה לא הייתה סגורה על השמות עד הסוף, משום שבשנים האחרונות בהם מייסדי הוגוורטס צברו מוניטין, ברטה הייתה עסוקה במחקר שלה בחינוך ילדים ונוער. מפה לשם, כשהתפרסם שבית הספר מחפש מנהל חדש, ברטה ניגשה לראיון עבודה מול אותה מנהלת שאינה זוכרת את שמה. בסיום הראיון, לאחר שנודע לה שהתקבלה לעבודה ושעליה לגייס ארבעה מורים חדשים שיעמדו בראשות ארבעת הבתים, היא ביקרה בטירה בסוף הקיץ כדי להכין אותה לשנת הלימודים השנייה בתולדות בית הספר.

אלא שהטירה הייתה ריקה לחלוטין, למעט פולטרגייסט מסתורי בשם פיבס שהיה קיים באיזור מאות שנים עוד לפני הקמת הטירה ובזה הרגע השתולל לו אי שם במרתפים, ונחש ענק שליחשש לו בין הצינורות של בית הספר. ברטה חיבבה נחשים אז זה לא הפריע לה במיוחד, אבל נחש שמזדחל בצנרת ופולטרגייסט שמשתולל שבע קומות מתחתיה זה לא באמת חברה, והטירה הגדולה והריקה הייתה מעיקה ומלאת בדידות.

ואז התווסף קול חדש להדים המרוחקים – קול של זוג רגליים רצות, וגרון מתנשף ומשתעל. לא חלפו שתי דקות ומול עיניה נגלה קוסם בשנות העשרים המאוחרות שלו, עם שיער מתולתל ומדובלל, שנעצר מולה מתנשף ומשתעל.

"סליחה, *אהו־אהו*, סליחה ברטה, אני כאן."

ברטה גיחכה לעצמה. "איחרת, פומפרניקל."

אותו פומפרניקל, או בשמו המלא, דיצן פומפרניקל, היה אלוף הדו־קרב של ווסטמינסטר לנוער עד גיל 16, אלא שאותה זכייה התרחשה לפני יותר מעשור וברטה חשבה לרגע שאולי מאז הוא יצא מכושר. בכל מקרה, היא בחרה להעסיק אותו בתור אחד מראשי הבתים וסגנה הנאמן.

"ברטה, אני *אהו* מצטער, מדרגות," הוא ענה וניסה לסדר את גלימתו המרושלת.

"טוב, טוב, בסדר," ברטה ענתה, "ואני מבקשת, ליד התלמידים תקרא לי 'פרופסור שולמן', כמו שאתה תהיה 'פרופסור פומפרניקל'."

"זה..." פומפרניקל התנשף, "זה הרבה פעמים האות פ', אתה לא חושבת?"

"אז אני מציעה לך להסתובב עם מטרייה כדי לא לחטוף הרבה יריקות לפנים כשפונים אליך," אמרה ברטה ברצינות תהומית, "ועכשיו תעזור לי, איך אני מגיעה למשרד המנהלים?"

"מנהלים? ב-- ברבים?" התנשף דיצן.

"טוב, ככה קראו לזה האנשים שאיישו אותו, אתה יודע, סלית'רינדור וכל אלה."

"סלית'רינדור?" פומפרניקל נראה מבולבל, "דווקא חשבתי שהם היו שני אנשים שונים. טוב, אם את אומרת, כנראה שזה נכון."

"זהו, אז המנהלת שראיינה אותי אמרה לי שאני צריכה לבוא לכאן בשבוע השלישי של אוגוסט כדי להתחיל להכין את בית הספר, ושיישארו הוראות עבורי במשרד המנהלים," ברטה סיפרה.

"כדאי שתתחילי לקרוא לזה משרד המנהלת, פרופסור שולמן," פומפרניקל ענה, "זה צריך להתחיל לתפוס."

ברטה משכה בכתפיה. "כדאי שנמצא אותו קודם," היא אמרה.

לאחר עוד כמה דקות של שוטטויות בטירה, הם נעצרו מול גרגול אבן.

"אה, הנה זה!" ברטה קראה.

"מה?" פומפרניקל נראה מבולבל (כרגיל), "זה לא משרד!"

"זה כן," התעקשה ברטה, ופומפרניקל התחיל מעט לחשוש לשפיות דעתה של הבוסית החדשה שלו, "כל מה שצריך זה לומר את הסיסמה."

"אין מנהלים, אז אין סיסמה," אמר הפסל, "שלום, את בוודאי פרופסור שולמן."

ברטה חייכה לעבר הגרגול בנימוס, ופומפרניקל נראה כאילו הוא עומד להתעלף.

"מה יש לו?" שאל הגרגול, "הוא בחיים לא ראה פסל מדבר? את בטוחה שהוא קוסם בכלל?"

"ה- היי! אני אלוף הדו קרב של ווסטמינסטר!" מחה פומפרניקל.

"זהו דיצן פומפרניקל, והוא יהיה הסגן שלי," ענתה ברטה.

"חשבת כבר בראש איזה בית הוא יעמוד?" שאל הגרגול, וברטה הנידה בראשה.

"הייתי נותן לו הפלפאף," הציע הגרגול.

"אתה אחראי על המיון לבתים?" שאלה ברטה.

"הייתי ממיין בשמחה, אבל ארבעת המנהלים הקודמים לא התייחסו אליי. אני בטוח שאם היו נותנים לי למיין, הייתה נחסכת מהם הרבה עוגמת נפש שנבעה משיטת המיון החדשה."

"מה השיטה?" שאלה ברטה.

"תיכנסי למשרד ותראי," ענה הגרגול, "אבל קודם תחשבי על סיסמת כניסה."

ברטה נראתה מהורהרת. "במה אבחר בתור סיסמה?" היא תהתה.

"מה שאת רוצה," ענה הגרגול, "אבל קחי בחשבון שהסיסמה חייבת להכיל אות גדולה, אות קטנה, ספרה, סימן קריאה ולפחות שמונה תוים."

"אז מה אתה אומר על Password1?" הציעה ברטה.

"אין סימן קריאה," הגרגול ענה באכזבה, "אבל יאללה, נוותר לך." הוא סב על צירו וחשף דרגנוע לולייני, וברטה ופומפרניקל עלו בו.

"לא הבנתי כלום," פומפרניקל לחש לברטה.

"אז כדאי שתתחיל להבין," ברטה לחשה לו בתשובה.

הם הגיעו למשרד המנהלים, שם המתין משרד גדול, עגול ודי ריק. היו מונחים מאחור כמה מדפים בודדים ועירומים, ובמרכז השולחן הייתה מכתבה עם ארבעה כיסאות מפוזרים. על שולחן הכתיבה הייתה מצנפת מרופטת ולצידה גיליון קלף קטנטן.

ברטה ופומפרניקל התקרבו לאיטם למצנפת הקרועה. "איכס, מה זה?" פומפרניקל נגעל, אך ברטה לא אמרה דבר. היא הרימה את פיסת הקלף וקראה את תוכנה.

על פיסת הקלף היו כתובות רק שתי מילים: "חבשי אותי".

"לחבוש או לא לחבוש?" שאל פומפרניקל, "אולי זו מצנפת מקוללת! את יודעת, כשהייתי במועדון הדו קרב של ווסטמינסטר, כל הזמן היו מצנפות מקוללות, וענקים מקוללים, ובקבוקי יין דבש מקוללים, ו–"

ברטה התעלמה ממנו וחבשה את המצנפת על הראש, ופומפרניקל צרח.

"אה! חובשים אותנו! חובשים אותנו!" גודריק הכריז, כששטף של מידע ומחשבות הציף אותו, את רוונה, את הלגה ואת סלאזר, בחלל המרווח בו הם היו. איכשהו היו שם פופים ומיטות, שולחנות וכיסאות, ואת רוח המצנפת שהייתה כלואה בכלוב בצד.

"איזה יופי, הנה ברטה," הלגה חייכה.

"עכשיו, תזכרו, אסור שהיא תדע שאנחנו פה," סלאזר הזכיר להם, ובמיוחד לגריפינדור, "אסור שאף אחד ידע. זה יוציא את כל המסתורין."

רוונה ניגשה למיקרופון קטן, הפעילה אותו ואמרה, "שלום, ברטה שולמן."

ברטה הצטמררה.

"הכל בסדר?" פומפרניק שאל.

"אתה... אתה שמעת את זה?" ברטה המבוהלת שאלה.

"לא, הוא לא שמע," המצנפת ליחששה באוזנה של ברטה, "זה מגיע לך ישירות לראש."

"מה זה? מה את?" נבהלה ברטה.

המצנפת צחקקה. "אני..."

רוונה כיבתה את המיקרופון. "מה אנחנו?" היא שאלה את חבריה לחלל החדר.

"המצנפת המטורפת!" גודריק הכריז והניף את חרבו אל על.

"תזכירו לי למה הרשנו לו לקחת את החרב הזאת איתו?" נאנח סלית'רין.

"כי זה הדבר הכי פחות שימושי כמובן," הלגה ענתה, "את התליון שלך הורשת לבן שלך, את העטרת רוונה הורישה לבת שלה, ואת הספל שלי הורשתי לכלבה המאומצת שלי. רק לגודריק אין מה לעשות עם החרב כי הוא גנב אותה מגובלינים לפני שלוש שנים."

"רגע אחד, אמרת שהורשת את הספל לכלבה המאומצת שלך?" סלאזר התפלץ.

"מה ציפית, שזו תהיה כלבה ביולוגית?" עקצה רוונה.

"לא, כאילו," סלאזר המשיך, "את הורשת את הדבר היקר לך מכול לכלבה?!"

"הכלבה הזאת היא כמו בת בשבילי," הלגה אמרה, "והיא הרבה יותר נעימה ומחונכת מרוב בני האדם שאני מכירה."

"טוב, אנחנו צריכים שם!" רוונה אמרה.

"אה, אנחנו מצנפת שממיינת, אז מצנפת המיון," סלאזר משך בכתפיו, ורוונה מיהרה למיקרופון הקטן.

"אני..." היא ליחששה באוזנה של ברטה, "היא מצנפת המיון!  ותפקידי הוא למיין לבתים את תלמידי הוגוורטס!"

"מצנפת המיון?" ברטה חשבה לעצמה, "איך הדבר הזה ממיין?"

"אנחנו, כלומר, אני," המצנפת לחששה לאוזנה, "קוראת את מחשבותייך ותכונותייך, וכך ממיינת."

"איך היא ידעה לענות לי? לא אמרתי את זה בקול, רק חשבתי את זה!" ברטה חשבה לעצמה.

רוונה טפחה על מצחה בייאוש. "הרגע הסברתי לך, אני קוראת את מחשבותייך ותכונותייך!"

"רק על זה הייתי נותן לה הפלפאף," סלאזר ציין, והלגה הביטה בתוגה בגריפינדור. "תזכירו לי למה החלטנו שהבית של הטיפשים יהיה הבית שלי ולא, אתם יודעים, שלו?"

"איך את יודעת למיין?" ברטה חשבה.

"הייתי מצנפתו של גודריק גריפינדור," רוונה ליחששה.

"הידד! גריפינדור!" גודריק התלהב עם פונפונים מאחור.

"וכשעזבנו, כלומר, כשהמייסדים עזבו את בית הספר," רוונה התעלמה מגודריק והמשיכה ללחוש באוזנה של ברטה, "גודריק פשט אותי מראשו, וכל אחד מאיתנו - כלומר, מהמייסדים - הפקיד בי מעט מרוחו כדי שאדע ואוכל למיין אתכם."

"גריפינדור? זה לא סלית'רינדור?" ברטה תהתה לעצמה.

"תראו עם מה אנחנו צריכים להתמודד פה," סלאזר נאנח, "רוונה, עשית טעות נוראה כשבחרת בה לתפקיד הזה."

"ועכשיו, איפה הסגן שלך? איפה פומפרניקל?" המצנפת ליחששה באוזנה של ברטה, "הניחי אותי על ראשו כדי שאדע למיין אותו לבית שבראשו יעמוד."

המצנפת נגעה בעדינות בראשו של פומפרניקל, וישר הרגישו ארבעת המייסדים את אותה תחושה.

"גריפינדור, קל," סלאזר אמר, "תראו כמה הוא חושב על הדו קרב בווסטמינסטר."

"הוא פחדן, אבל לא מודע לזה שהוא פחדן," גודריק אמר, "הוא בטוח שהוא אמיץ. אני אוהב את זה!"

"טוב, זוכרים מה סיכמנו?" שאלה הלגה, וארבעת המייסדים כיוונו את שרביטיהם לעבר הכלוב של רוח המצנפת, שבעל כרחה התקדמה לעבר מיקרופון אחר, מעט יותר גדול, והכריזה: "גריפינדור!"

"הו, זה אומר שאתה בגריפינדור עכשיו," ברטה אמרה לפומפרניקל, "גם לך המצנפת ליחששה בראש?"

פומפרניקל הנהן. "היא אמרה שאני גאה במועדון הדו קרב של ווסטימנסטר ושאני רוצה להיות אמיץ," הוא ענה. את החלק שמתייחס לזה שהוא בעצם פחדן הוא בחר להשאיר לעצמו.

"טוב אז מה עושים עכשיו?" שאלה ברטה את המצנפת לאחר שהחזירה אותה לפדחתה.

"עכשיו פותחים את בית הספר," היה זה תורה של הלגה הפעם ללחשש באוזנה של ברטה, "וכדי למיין במהירות וביעילות, בליל אחד בספטמבר נערוך טקס מיון. אפילו הכנתי שיר!"

"שיר זה טוב," ברטה התרצתה והחזירה את המצנפת לשולחן.

סלאזר, רוונה וגודריק הביטו בהלגה בייאוש. "עדיין לא התייאשת מהרעיון הזה של השיר?" שאל סלאזר.

"אני אומרת לך, זה יתפוס," הלגה אמרה, "אני חושב ששיר שיציג אותנו ואת בית הספר בכל שנה לתלמידים החדשים זו מסורת חביבה במיוחד. הנה, תראה," היא הראתה לו דף עם השיר שכתבה.

"נו טוב," נאנח סלאזר ולקח את הדף. "מה זה? הוגוורטס הוגוורטס הוגי הוגי הוגוורטס? מה זה השטויות האלה?"

"אני חושבת שזה יכול להיות מאוד חמוד בתור המנון לבית הספר," מלמלה הלגה והשפילה את מבטה.

רוונה ניגשה לסלאזר. "עזוב, תן לה לפחות את זה."

סלאזר חייך. "בסדר," הוא אמר, "אין ספק שהולך להיות כיף בטקס המיון הראשון שלנו כמצנפת..."

הפרק הקודם		הפרק הבא