רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 3- סוף מעשה במחשבת תחילה

פלר הייתה הכלה הכי יפה שהארי אי פעם ראה. היא לבשה שמלת משי נשפכת, שהשתרכה אחריה לאחר כבוד ונראתה מדהים על גזרתה הדקה. שיערה הבהיר גלש עד מותניה, וקושט בפנינים קטנות שנשזרו לכל אורכו. בקדקוד ראשה ענדה כתר משובץ פנינים, שנצנץ באור השמש של אחר הצהריים. היא צעדה באיטיות לאורך המעבר, מודעת היטב ליופיה המהפנט ומפזרת חיוכים לכל עבר.

שושבינותיה של פלר, גבריאלה וג'יני, צעדו מקדימה. גבריאלה, שהספיקה לגדול מאז הפעם האחרונה שהארי ראה אותה, צעדה בגאווה, ומבטה נישא אל על. ג'יני, לעומת זאת, הלכה כשפניה קפואות ונראתה די מבוהלת. הארי בכל זאת חשב שהיא נראית יפה.

פצעיו של ביל החלו להגליד, אך עדיין היו סימנים, בלשון המעטה. עדיין, לביל היו עכשיו הרבה יותר צלקות מאשר לצ'ארלי.  הוא תפס את מקומו לצידה של פלר על הבמה.

כל הוויזלים היו שם, חוץ מפרסי. כנראה שעכשיו היה קשה לו עוד יותר להתעמת עם משפחתו. עם זאת, היה שבריר של תקווה שהתבטא בברכת איחולים לבביים, והחלמה מהירה לקראת חתונתו של ביל, שנשלחה על ידיו  מבעוד מועד.

הטקס התנהל כסדרו והיה מרגש מאוד, עד כדי כך כך שאפילו הבעתה המפוחדת של ג'יני התרככה.

לאחר הטקס, המושבים הסתדרו סביב שולחנות בהינף שרביט, והאורחים הוזמנו להתכבד.

"קח, הארי. תשתה משהו", אמר רון והגיש להארי מיץ דלעת, "גרינגוטס מממנים את החתונה, אתה יודע..." ואז הנמיך את קולו, "בגלל הפציעה של ביל והכל".

הארי היה רעב, הוא לא אכל דבר מאז הבוקר, אך משום מה, לא הרגיש צורך לאכול.

הוא ישב במושבו, והביט מסביב בשולחנות המפוארים. נראה היה כאילו חנויות שלמות רוקנו על מנת למלא את המבחר הרב שהוגש על השולחנות.

"תתעודד, הארי", הפציר רון, תוך תחיבת כף רפרפת פטל לפיו, "לפחות תאכל את אחד מהמתוקים". המשיך בפה מלא רפרפת, והתיז חלק נכבד ממנה על פניו של הארי.

"אתה נשמע כמו אמא שלך. ותאכל בפה סגור!" הארי מחה את פניו בשרוולו בגועל.

הארי אף פעם לא ביקר בחתונה לפני כן, והדרסלים לא ששו להביאו לאירועים מסוג שכזה. הוא היה בנשפים ודברים מסוג זה, אך זה לא היה אותו הדבר. אולם, הארי לא הצליח ליהנות מהאירוע כראוי. דבר מה הציק לו.

כל המנות העיקריות שעיטרו את שולחנות התחלפו בקינוחים מפתים.

שולחן אחד הוקצה לעוגות, אחר למאפים, השלישי למוסים, קצפות ושאר מתוקים.

"הנה, הארי", ניגשה ג'יני אל שולחנו, "הבאתי לך משהו, כדי שתאכל".

היא הושיטה לו צלחת עמוסה מקפאים רוטטים, פחזניות קטיפתיות, עוגות קדרה, מוס שוקולד מעודן ועוד. בידה האחרת החזיקה כוס בירצפת.

"תודה", הארי חייך לעברה.

"רק תבקש", ג'יני מחקה את חיוכה, "עכשיו אני הולכת להחליף את התלבושת המגוחכת הזו במשהו יותר סביר".

"זה לא נראה כל כך נורא", אמר רון בהתרסה, "את וגבריאלה נראיתן מאוד חמודות בתור נערות פרחים".

ג'יני עיוותה את פניה ומיהרה להיכנס אל הבית.

"הנה נושא הטבעת שלנו!" הודיע פרד, שהתעתק בזה הרגע, "מצאתי אותו! ג'ורג', בוא!"

ג'יני ירדה לאיטה במדרגות וניסתה להתחמק מאימה, שבדיוק שוחחה עם אחת מהאורחות. היא חצתה בשלום את החדר, ויצאה אל החצר. בחוץ כבר החל להחשיך.

הרמיוני כבר ישבה בשולחן, ושוחחה בלהיטות עם הארי ורון. היא נראתה אפילו עוד יותר שמחה מאיך שהייתה עוד קודם.

"אתם יודעים שקבוצה מצומצמת של אוכלי מוות הגיעו היום לבית של הדרסלים", הוא לחש לעברם.

הרמיוני ורון פערו עיניהם בתדהמה.

"הם חיפשו אותי", הארי השפיל את מבטו, "רק שהם לא מצאו אותי, כי כבר לא הייתי שם".

"אז מה קרה?" רון נראה מודאג.

"קלייר הצליחה לעכב אותם". הוא הרים את ראשו.

"מי זאת קלייר?" שאלו רון והרמיוני פה אחד.

"או, לגמרי שכחתי מזה", הפטיר הארי, "אתם לא תאמינו מה קרה". הודיע בחגיגיות.

ג'יני הצטרפה גם כן אל השיחה והתיישבה במקום הריק לצידו של הארי.

"לדאדלי יש חברה חדשה", הוא ניסה למנוע את פרץ הצחוק בכדי שיוכל להמשיך את הסיפור כראוי.

"אף פעם לא פגשתי את הדאדלי הזה", הודיעה ג'יני.

"לא הפסדת הרבה", אמר רון, "את יודעת שהתעתקנו למיטה של הדודים של הארי ואז השמן הזה הופיע".

"בכל מקרה", חייך הארי, "היא מכשפה".

"לא יכול להיות..." רון נראה עוד יותר מופתע.

"אנחנו מכירים אותה?" שאלה ג'יני.

"אני לא בטוח", אמר הארי, "מה שכן, היא מכירה אותי".

"לפחות היא הצליחה לעכב את אוכלי המוות האלו. אני מניחה שחברי המסדר הגיעו, נכון?" אמרה הרמיוני.

"כן, גברת פיג הזעיקה אותם. היא גם סיפרה לי שהדרסלים נידו את דאדלי. הם חושבים שהיא כישפה אותו או משהו". אמר הארי ולגם ארוכות מכוס הבירצפת שלו.

"אבל זה הבן שלהם!" זעקה הרמיוני.

"אויף הרמיוני. פטוניה נידתה את אמא שלי רק בגלל שהיא הייתה מכשפה, והיא הייתה אחותה". הארי שפשף את מצחו שהחל לכאוב פתאום.

"וקלייר הצליחה לעכב אותם, לגמרי לבדה?" שאלה ג'יני בתדהמה.

"נו, באמת ג'יני. גם אנחנו הצלחנו לעכב אותם לגמרי לבדנו", אמר רון בהדגשה.

"למען האמת", אמרה הרמיוני, "יהיה יותר מדויק להגיד שאני והארי הצלחנו לעכב אותם לגמרי לבדנו". רון נראה נעלב במיוחד.

ראשו של הארי התמלא מחשבות. אסור היה ללכת לשם, והוא התנהג בפזיזות. למעשה, הייתה זאת אשמתו שסיריוס מצא את מותו. אך באותו רגע נזכר שהייתה זאת אשמתו של סנייפ. הוא הזעיק את המסדר, והוא גם האחראי הישיר למותו של דמבלדור. בלי משים הוא קפץ את אגרופיו.

הגברת וויזלי, שהופיעה לפתע, הקפיצה אותו.

"הארי", תפסה אותו בזרועו, "הנה אתה, יש משהו שאני חושבת ששייך לך".

היא הובילה אותו אל תוך הבית, לחדר צדדי, "עם ההכנות לחתונה, והגעתך, ועם כל אוכלי המוות שמתרוצצים חופשי, אני וארתור שכחנו למסור לידך את זה". המשיכה.

הגברת וויזלי שלפה מאחד הארונות חבילה גדולה הנושאת את שמו של הארי, "מחבר ותיק, כך נאמר", היא הוסיפה, "בדקנו את החפץ, זו הגיגית".

"היא הגיעה לכאן לפני כמה ימים", סיפרה הגברת וויזלי, "אנו משערים שהיא בדרכים כבר למעלה מכמה שבועות, על מנת שאוכלי מוות לא יניחו עליה את ידם. היא כנראה נשלחה אחרי מותו, איזו צוואה, אני משערת".

הארי הבין מיד. הוא פתח את החבילה והביט ארוכות בהגיגית של דמבלדור. נראה היה שעבר עשור מאז הפעם האחרונה שהביט לתוכה, יחד עם דמבלדור. למה היא נשלחה אליו? הוא תהה בעודו הלך לחדרו של רון. הארי הניח בעדינות את ההגיגית על מיטתו של רון, וכיסה אותה בשמיכה.

את המשך הערב הוא בילה בחצר הבית עם רון והרמיוני, משכיח את צרות המחר, לפחות עד שג'יני באה והרחיקה אותו משם בטענת תוך מלמול משהו לגבי השארת רון והרמיוני לבד. הוא לא הבין מדוע, אבל הוא בטח בג'יני.

עם צאת הכוכבים, רוב האורחים כבר חזרו לביתם, אולם, הדבר לא מנע מהאווירה הקסומה להתפוגג. היה קסם באוויר, קסם שלא די היה בהנפת שרביט בכדי ליצור אותו. זוג האוהבים נראה מרחף תוך שאיחל לאורחים ברכת פרידה.

הארי היה באפיסת כוחות ועייף מאוד, ההתרחשויות הרבות התישו אותו. הוא עלה לחדרו של רון והביט בהגיגית פעם אחת נוספת. כאן שוכנים כל זיכרונותיו של דמבלדור, כל מהותו. עיניו הרגישו כבדות. ברגע שנכנס למיטה, שהיתה הרבה יותר רכה ונוחה מביום הקודם, הוא שקע בשינה עמוקה.

ואז הוא היה שוב תינוק. הוא יכול היה לשמוע את הצחוק הגבוה והקר. הוא ראה את הבזק האור הירוק, הוא הרגיש את גל השנאה העצום מתקרב אליו.

הארי התעורר בבהלה, כולו שטוף זיעה. הוא זע באי נוחות במיטתו, ליבו הלם בפראות בחזהו. למרות שהיה חמים, הארי רעד והרגיש שקר לו מבפנים, מין תחושה שכזו, שלא הצליח לתארה במילים. עדיין היה חשוך מאוד, אבל השמיים החלו להתבהר. יכול להיות שהחלום היה קשור לעובדה שביום למחרת הם התכוונו ללכת למכתש גודריק, המקום בו וולדמורט רצח את הוריו.

הארי ניסה לחזור לישון אבל בגופו זרם יותר מדי אדרנלין. הוא עבר על מחשבותיו שוב ושוב, עד שלא היה לו כוח לחשוב. אפשר להגיד שהארי הרגיש דברים רבים באותו רגע, רבים מכדי שהמוח האנושי יוכל לעכל. אבל דבר אחד הוא לא הרגיש בוודאות: פחד.

"הארי, קדימה, צריך לזוז", הרמיוני עמדה מעל מיטתו של הארי וזרקה לעברו גלימה ישנה. החדר היה שטוף שמש של בוקר קייצי, והרמיוני נראתה אנרגטית מתמיד.

"רון, זה כולל גם אותך", טלטלה אותו בחוזקה.

"יהיה בטוח יותר לצאת עכשיו", היא הסבירה את השינוי בתוכניות.

הארי לא ממש ידע להסביר איך הגיעו למכתש גודריק, הוא עוד היה מטושטש ומעורפל על ידי רגשותיו העזים, הוא לא ידע למה לצפות.

הריסות ביתם של הוריו של הארי נגלו לעיניהם של השלושה עד מהרה.

הזמן כאילו עצר מלכת. הארי לא ידע כמה זמן רק עמד והתבונן שם. זה היה המקום הכי עצוב שראה אי פעם בחייו.

כנראה שסיריוס היה האחד שהכין את הקברים. זאת אומרת, הוא היה החבר הכי טוב שלהם, והוא גם היה בבית הזה לאחר..." גמגם רון, "מה שקרה".

הארי נמשך אל קדמת הבית, שם הוצבו שתי מצבות אבן גדולות שהיו שייכות להוריו. הוא רכן על האדמה, והתאבל בשקט מספר דקות. רון והרמיוני נסוגו לאחור והצטרפו לאבלו של הארי. כמה קשה היה להתאבל על מי שמעולם לא הכירו.

מאוחר יותר, הארי הצטרף אליהם בחיפושים. אף אחד מהם לא היה בטוח מה בדיוק הם מחפשים, אבל מכתש גודריק היה קצה החוט היחיד שלהם, והם לא יכלו להעלות על דעתם מקום אחר להתחיל בו את המסע.

"אני יכול להרגיש את הזיכרונות", אמר הארי, ונתן לעפר להתפורר מבין אצבעותיו. הוא הביט אל עבר הבית, ולפתע, בהבזק של כמה שניות, נזרק שבע-עשרה שנה אחורה בזמן, אל אותו לילה נורא. הוא ראה כיצד אביו נעמד באומץ מול הלורד וולדמורט, ראה כיצד סילון האור הירוק שוגר היישר לתוך חזהו של ג'ימס, ראה כיצד נזרק הצידה, כאילו לא היה אלא בובת חוטים, שרביטו מונח לצידו. ואז, בבת אחת, חזר הארי למציאות. לפתע, התרומם ממקומו והחל לצעוד במהירות לעבור המקום בו הייתה פעם דלת הכניסה. "הארי...לאן?" רון והרמיוני לא הבינו מה קרה לו פתאום. אך הארי המשיך בשלו, עיניו נעוצות קדימה, אל עבר נקודה מסויימת בתוך הריסות הבית. הוא מצא את החדר שהיה פעם הסלון, אותו החדר בו התרחש הפלשבק שזה עתה ראה. מיד התכופף והחל לחפש דבר מה בין ההריסות.

הוא המשיך לגשש בין האבנים שעה ארוכה, חופר וממשש ולא נח לרגע, עד שאצבעותיו נתקלו בחומר מסוג אחר: עץ. הארי מיד ידע במה מדובר. השרביט של אבא שלו, שלא יכל לשרביטו של וולדמורט. השרביט נשמר באופן כמעט מושלם בין ההריסות. הארי אימץ את החפץ אל ליבו.

הרמיוני, שסוף סוף הבינה מה הארי חיפש, הייתה זו שמצאה את שרביטה של אימו. שם, במקום בו היה חדרו של הארי התינוק, היא מצאה גם תמונה משפחתית שבורה.

הם בדיוק עמדו ללכת, אבל הארי היה משותק, הוא הרגיש קשור מאוד אל המקום. הוא הרגיש קרבה, הוא הרגיש את כל הרגשות שהוא לעולם לא הרגיש אצל הדרסלים. זאת הייתה תחושה מוכרת כזאת, תחושת שייכות, דומה לתחושה שהרגיש כשהגיע להוגוורטס, אבל בדיוק כמו הבית הזה, גם הוגוורטס אבד.

הארי אסף אל ידיו לבנים מאובקות, ואחז בהן.

"אני רוצה להבין מה קרה כאן..." הוא אמר בקול חנוק.

"אין מה להבין, הארי..." אמרה הרמיוני, והניחה את ידה על כתפו.

"אולי כדאי שנוציא אותך מכאן", הוסיף רון במבט מעט חושש.

הארי קם ממקומו והביט סביב בתימהון.

"אני לא מבין..." הוא לחש.

"הארי, היינו כאן מספיק", לחשה הרמיוני.

"לכו", הוא שילח אותם בהינף יד, "אני צריך להישאר עוד זמן מה".

דבר אחד לא הצליח לעזוב את מוחו של הארי. מדוע היה הבית הרוס? הוא תהה. הוא לא זכר בזיכרונו מהסוהרסנים שהבית נהרס לפני מות הוריו, ואם הבית לא נהרס לפני מפלתו של וולדמורט. מדוע הוא הרוס? הוא הטה את ראשו והתבונן באדמה.
ואז הארי ראה את זה. זה היה חוט כסוף ארוך ודק כחוט השערה. זו הייתה מחשבה.

הפרק הקודם		הפרק הבא