החותם המשולש

ג'וני לא ידע מה הוא ציפה לראות כשהשניים הגיעו לראש הגבעה, אבל זה לא היה מחנה.

המקום היה מלא בילדים ונערים, שהתפרשו במרחב ענק של דשא ירוק. רוב המבנים היו בנויים בסגנון עתיק, ועיניו של ג'וני התרחבו כשהוא זיהה את עשרים הביתנים מהחלום שלו.

"מה לעזא…" הוא שמע את לוקאס ממלמל לצידו בזמן שהתחיל לרדת מהגבעה. לוקאס מיהר לעקוב אחריו. "מה זה המקום הזה?"

"זה המקום שראיתי בחלום שלי," ציין ג'וני קצרות.

לוקאס הזעיף את מבטו. "זה לא הגיוני. חלומות הם לא אמיתיים." אבל הוא בעצמו לא נראה כאילו הוא מאמין בזה.

ג'וני תפס את זרועו של חברו וגרר אותו לכיוון הביתנים. אולי האישה המסתורית תחכה לו שם, בדיוק כמו בחלום, והוא יוכל לבקש ממנה תשובות. כמו, לדוגמה, מה זה המקום הזה, או מה לעזאזל היה הקטע עם הזומבים קודם ולמה זומבים קיימים בכלל.

הוא היה כל כך עסוק בלחשוב על מה הוא יכול לשאול אותה, שלא שם לב לנערה שמלפניו עד שנתקע בה.

"היי, תסתכל לאן אתה הולך." היא נזפה בו, ואז היא הסתכלה עליו ועיניה הירוקות נפערו. "לא ראיתי אותך כאן לפני. אתה חדש?"

"אה… כן?" שאל ג'וני בהיסוס. הוא באמת היה חדש, אבל זה לא כאילו הוא תכנן להישאר במחנה המוזר הזה אחרי היום.

הנערה חייכה. "מגניב. אני אמה, בת אפולו. אתה יודע כבר מי ההורה האלוהי שלך?"

היא דיברה כל כך מהר עד שג'וני התקשה לעקוב - היא אמרה לפני רגע שהיא הבת של אפולו? - אבל לוקאס הזעיף את פניו וניסה למשוך את חברו משם. "רצית ללכת לביתנים, לא? בוא נלך."

אמה פנתה להביט בלוקאס, ונראה שהיא בכלל לא שמה לב שהוא עמד שם עד שהוא דיבר. "גם אתה חדש? באתם ביחד? איפה הסאטיר שלכם?"

לוקאס נראה מזועזע. "המה שלנו?"

"הסאטיר." אמה גלגלה את עיניה. "טוב, לא חשוב. בואו, אני אראה לכם את המקום." ובלי לחכות לתשובה היא כבר התחילה לדלג לכיוון עשרים הביתנים. ג'וני ולוקאס רק בהו בה.

"אני לא אוהב אותה," ציין לוקאס בסוף.

"אבל אתה לא רוצה לפחות לראות את המקום?" ג'וני ניסה לשדל אותו.

"ממש לא. בוא פשוט נסיים כבר עם מה שרצית לעשות ונחזור הביתה."

הביתה. ג'וני לא ידע עד כמה הוא יכול להחשיב את בית היתומים כבית. הוא גר שם כל חייו, ומרי התייחסה לכל היתומים כאל הילדים שלה, אבל זה עדיין לא היה מקום שהוא הרגיש בו שייך, או חלק ממשפחה. היחיד שהיה לו שם זה לוקאס.

"טוב, תעשה מה שבא לך," אמר ג'וני לפני שהשתחרר מהאחיזה של לוקאס והלך בעקבות אמה. לוקאס נראה כאילו הוא רוצה להגיד משהו, אבל בסוף רק נאנח והלך אחרי חברו.

"אלו הביתנים," הסבירה אמה כשהם הגיעו. "כאן החניכים ישנים. אם אתם עדיין לא יודעים מי ההורה האלוהי שלכם, אתם יכולים לישון בביתן של הרמס."

לוקאס התחיל להתווכח איתה על משהו, אבל ג'וני הפסיק להקשיב. הוא הסתכל על האח שעמדה במרכז מעגל הביתנים. ילדה צעירה טיפלה באש, אבל אף אחד לא היה שם חוץ ממנה.

האישה המסתורית לא הייתה שם.

"זה הביתן של אפולו," ציינה אמה והצביעה על ביתן שזהר כל כך חזק בשמש שהיה קשה להסתכל עליו. "שם אני ישנה, ביחד עם שאר הילדים של אפולו."

מסכנים, חשב לעצמו ג'וני, לישון בביתן הזוהר הזה.

"ילדים של אפולו?" הוא שאל.

אמה הנהנה. "לכל האלים יש ילדים חצויים. חוץ מהרה וארטמיס, זאת אומרת. גם אתם ילדים של אלים אם הצלחתם להיכנס לפה." היא הסבירה, ואז גיחכה בביישנות. "לאפולו יש הרבה כאלו."

"איכס," מלמל לוקאס בשקט.

"אנחנו לא יכולים להיות ילדים של אלים," ציין ג'וני. "אלים לא קיימים."

לוקאס לכסן אליו מבט. "זה שאתה אתאיסט לא אומר שאתה יכול לצחוק על אמונה של אחרים."

"לאלוהים אין ילדים."

"ישו."

ג'וני נאנח.

אמה הסתכלה עליהם בשעשוע. "אני לא דיברתי על אלוהים. דיברתי על האלים היווניים."

"כן, הבנו את זה," ענה לוקאס בעצבנות. "והם באמת לא קיימים."

ג'וני לא היה יכול להוציא מהראש שלו את המחשבה שלוקאס בעצמו לא באמת מאמין למה שהוא אמר.

"אבל הם כן קיימים. דיוניסוס, לדוגמה, נמצא ממש כאן במחנה," התעקשה אמה.

"אני די בטוח שדיוניסוס הוא לא אבא שלי," ציין לוקאס.

"אף פעם אי אפשר לדעת," אמה חייכה במסתוריות לפני שהמשיכה בסיור. ג'וני הלך אחריה, ולוקאס עקב אחרי שניהם בחוסר רצון.

"זה הבית הגדול," היא אמרה, והצביעה על בית כחול ו- טוב, גדול. "כאן המדריכים נפגשים. וגם דיוניסוס וכירון."

"יש עכשיו גם כירון?" מלמל לוקאס בשקט.

"איזה מדריכים?" שאל ג'וני.

"לכל ביתן יש מדריך ראשי," הסבירה אמה. "הם אחראים לשאר החניכים בביתן שלהם."

"אף אחד לא יהיה אחראי עליי," הודיע לוקאס לפני שהם המשיכו למבנה הבא. אם אפשר בכלל לקרוא לזה מבנה.

"כאן אוכלים," הסבירה אמה, והצביעה על כמה שולחנות חשופים. ״אתם תצטרכו לשבת עם החניכים בביתן שלכם. אסור לעבור שולחנות.״

"מה קורה כשיורד גשם?" שאל ג'וני.

אמה הסתכלה עליו במבט מוזר. "לא יורד."

היא השאירה את ג'וני מבולבל לחלוטין והמשיכה בסיור.

"האמפיתיאטרון. יש כאן מדורה בכל ערב אחרי הארוחה. שרים מורלים." היא נראתה מרוצה מזה.

היה מוזר לג'וני לחשוב על החניכים במחנה הזה שרים מורלים. זה נשמע כל כך נורמלי, והם כולם כאן בטוחים שהם ילדים של אלים. הם לא נשמעים נורמליים במיוחד.

"אנחנו לא עומדים להישאר כאן," ציין לוקאס.

אמה נראתה תמהה. "על מה אתה מדבר?"

"באנו הנה לחפש מישהי, אבל היא לא נמצאת כאן, אז אנחנו נחזור עכשיו."

ג'וני הסתובב אליו בחדות. "מה? אנחנו לא הולכים עכשיו."

"כמה זמן אתה מתכנן להישאר במקום הזה?" שאל לוקאס. "אם לא שמת לב, הוא מלא במשוגעים."

"אנחנו לא משוגעים," אמה נשמעה נעלבת.

"אני אשאר כאן עד שאקבל כמה תשובות שאני מחפש," ענה ג'וני. "אם אתה כל כך לא מרוצה, אתה מוזמן ללכת."

"אבל…"

"בואו תפגשו את כירון לפחות," הציעה אמה במהירות.

"כן, לוקאס, בוא תפגוש את כירון לפחות," הסכים ג'וני, למרות שהוא לא ידע אפילו מי זה כירון.

לוקאס הסתכל על אמה בכעס. "מה שתגיד. אבל אחרי זה אנחנו עוזבים."

ג'וני לא ענה. הוא ידע שהוא לא מתכנן ללכת עד שהאישה המסתורית תופיע שוב ותענה לו על כמה שאלות, אבל לוקאס לא היה צריך לדעת מזה. ולכן, במקום להסכים, הוא פשוט הלך אחרי אמה שדילגה לכיוון הבית הגדול, מודע מאוד למבט שלוקאס נעץ בגבו.

הפרק הקודם		הפרק הבא