אני שונא אותו.

הי!

אז... פרק שלישי שהוא בעצם פרק רביעי כי הפרק השני היה הפרק השלישי בגלל שהפרק הראשון היה הפרק השני והפרק הראשון היה הפרולוג!

מה? התבלבלתי. 

לזניה לכולנו וקריאה נעימה, עידכנתי עוד פרק!

דראקו ישב על שפת האגם השחור הקפוא. 

הוא נשען על גב עץ, מוקף בזוהרו החיוור של השלג. 

בחושך השלג היה לבן יותר, בוהק יותר.  

פתיתים רכים ירדו מהשמים והרטיבו את גלימתו, נערמים על האגם הקפוא. 

דראקו ידע ששכבת הקרח אינה עבה, ושתישבר תחת משקלו. דראקו ידע שמתחת לקרח הלבן היפהפה יש מים שחורים וקפואים. 

דראקו ידע שאם יצעד על הקרח ימות. דראקו ידע שהמים שווים לאינסוף שחור משחור. דראקו ידע שמתחת לשכבת הקרח מתקיימים חיים. 

דראקו ידע, והידע נסך בו שלווה משונה. 

השלג התחזק ודראקו קם ממקומו והחל לצעוד לעבר הטירה, הכוכבים נוצצים מעליו והלילה שחור. 

לדראקו היה קר. 

הוא התחפר בשמיכות, מסרב להתעורר.

עיניו נפקחו והוא עצם אותן מיד בחזרה, מתעקש להמשיך לישון. 

בסופו של דבר הוא נאנח והתיישב, השמיכה כרוכה סביב כתפיו כאמצעי הגנה מפני האויב הגדול מכולם- הקור. 

קור זה דבר מצוין, דראקו חשב, פשוט לא כל כך מוקדם ולא כל כך הרבה. 

פתאום, ללא אזהרה, דראקו תהה אם גם הוא מתחפר מתחת לשמיכה בקור. 

דראקו ניער את המחשבה מראשו. זה לא זמן לחשוב עליו. לא כל כך מוקדם ולא כל כך הרבה. 

כמו הקור. 

אבל להשוות אותו לקור זה כמו להגיד שהאגריד הוא נמוך, שגריינג'ר טיפשה, שוולדמורט היה בן אדם טוב. 

זה לא מתקבל על הדעת. 

הוא נשכב בחזרה אחורה. 

דראקו לא חשב עליו.

הוא חשב על מה שיעשה בשבוע שנותר לחופשת חג המולד.

הוא חשב על השלג היפהפיה.

הוא חשב על מטעמים וסעודות ועל כמה שקר לו.

הוא  חשב על זה שכדאי שיקום.

הוא חשב על האח שדעכה בה האש.

הוא חשב על ההורים שלו.

הוא חשב על ינשופים שניצבים רועדים בינשופיה.

על תנשמת אחת לבנה…

הוא חשב עליו. 

דראקו נאנח וטלטל את ראשו בייאוש. 

הוא התיישב בחזרה, מתרומם מהמיטה ומשיל את השמיכות. 

דראקו ניער את הפיג'מה מעליו, ממהר ללבוש גלימה עבה, עורו החשוף קופא. 

לאחר שקם והתלבש שטף את פניו. 

הוא נזכר במתנות חג המולד שלו שלא פתח, ובגלל שלא היה לו שום דבר טוב יותר לעשות, הוא שלף אותן מהארגז שדחף מתחת למיטה, מתחיל לקרוע עטיפות בחדווה. 

לרגע חזר להיות בן שש, וההרגשה מצאה חן בעיניו. 

"דראקווו," היא אמרה בקול מתחנחן. 

הוא הסתובב בקוצר רוח. "מה, פנסי?" בדרך כלל היטיב להסוות את שנאתו כלפיה, אבל לא היום. לא עכשיו. היא הניחה כף יד שמנמנה אחת על חזהו, ובשניה לפתה את כף ידו בעוז.

  " לאן את הולך, דראקי ראקי?  אל תלך, דרקון יפהפיה שלי. בוא, תישאר איתי קצת." דראקו עיווה את פניו. 'דרקון יפהפיה שלי'. מה, היא רכשה אותו? והכינוי המזוויע הזה, 'דראקי ראקי'. 

איזה מין בן אדם יכול להיות עד כדי כך.. דראקו ידע כמובן שזאת אשמתו שהיא חברה שלו, כי הרי הוא הציע לה. 

אבל הוא עשה את כל זה רק כדי לגרום לו לקנא, מה שלא עבד, כמובן. 

 הוא היה בן שש עשרה מבולבל מרגשותיו ומעצמו. בן שש עשרה טיפש, אבל עדיין.  "פנסי," אמר, מנסה לשוות לקולו נימה אוהבת, מלטפת. 

"פנסי. אני צריך ללכת עכשיו, זה מאוד חשוב. יש לי משהו מאוד חשוב לעשות.

 למעשה, לדבר הזה יש חשיבות.. חשיבות עליונה, כן. אפילו.. אפילו מכריעה. 

חשיבות מכריעה. בעל חשיבות עליונה ומכריעה, ועם כמה ש.." הוא לא הצליח להביא את עצמו להגיד את המילה 'אוהב' "...אכפת לי ממך, ומעצמי, מ.. מאיתנו, חוששני שהדבר הזה חשוב יותר, ובעל משמעות גדולה יותר.

 ו.. אה..  לצערי הרב, חשיבותו הגדולה של הדבר מונעת ממני זמן איכות איתך, זמן שבכל.. שאני מאוד אוהב." אמר בעילגות. "אז, אמ.. כן. ביי." הוא נחלץ מלפיתתה והניח אצבע על שפתיה כשפצתה את פיה כדי למחות. 

הוא חייך אליה חיוך שלדעתו היה מקסים וברח משם, מהר ככל שנשאו אותו רגליו.

 תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא