דראקו מאלפוי מחרב החתונות

רגע מאוחר יותר, ההמולה פרצה מחדש. אנשים צעקו, חלקם קיללו. דראקו יכול היה לראות איך וויזלי האם צועקת על בתה ומנפנפת בידיה. גריינג'ר עמדה לידן מופתעת - יכול להיות שזו הפעם הראשונה שקרה משהו, שהיא לא ציפתה לו מראש. ארתור ורון וויזלי צעקו אחד על השני. החברים של תומאס צעקו גם הם כל מיני דברים.

נראה שכולם שכחו מהקיום של דראקו, ונראה שגם מהקיום של פוטר, כיוון שאף אחד לא עקב אחריו.

לפני שמישהו שם לב, דראקו עקף את הבמה הקטנה ומיהר דרך הדלת, אל מה שאכן היה המטבח.

"מאיפה הוא?" התחיל דראקו לשאול, ומיד הופנה לכיוון הנכון, על ידי אחד הטבחים. הוא עבר את המטבח בריצה. הדלת הבאה שהוא עבר בה, הובילה לאזור צדדי של גן האירועים.

הוא מצא את פוטר יושב על הדשא ובוהה בחלל האוויר. הוא שקל לברוח. מצד שני, הוא זה שגרם לכל הבלגן הזה.

לא! וויזלי גרמה לבלגן. דראקו רק הציף אותו אל פני השטח. 'כמו קקי', עברה בראשו המחשבה. אימא שלו בוודאי הייתה גוערת בו על מחשבות כאלה…

דראקו ניגש באיטיות למקום שבו הארי ישב והתיישב לצידו. הוא לא היה בטוח אם הבחור השני שם לב אליו בכלל.

הבלונדיני רצה להניח יד על גבו. מכמה סיבות, אבל הוא העדיף להתמקד בסיבות שלא היו קשורות לרגשות המבעבעים של עצמו.

"אני יודע שזו שאלה מטומטמת," דראקו לחש. הוא החליט לא ליצור מגע פיזי ביניהם. "אבל, אתה בסדר?"

פוטר משך בכתפיו. דראקו נאנח. הוא לא היה צריך לשאול את זה… הוא החליט שעד שלא יימצא משהו מעודד לומר, הוא ישתוק. מצד שני, איזה אמירה יכולה לעודד אדם, שגילה שכלתו בגדה בו?! ועוד לגלות את זה בחתונה עצמה! מול כל האורחים!

ולגלות את זה ממישהו שהוא, כנראה, לא סובל…

האם פוטר לא סבל אותו? היחסים ביניהם אכן היו מורכבים. אבל דברים השתנו מאז בית הספר. ומאז המלחמה… דראקו העדיף לא לחשוב על המלחמה.

"אני כל כך מטומטם!" הארי קרא לפתע.

דראקו הסתובב אליו בהפתעה. "אל תגיד את זה," הוא ענה בקול רך כל כך, שהוא בעצמו בקושי זיהה. העיניים שלהם נפגשו. הוא הצליח לזהות שביל של דמעות על צדם הימני של פניו של פוטר.

"אני מטומטם…" הארי לחש.

"פוטר, תקשיב לי!" דראקו אמר בכעס. הוא הסתובב במלואו אל פוטר ואחז בשתי כתפיו. "אתה לא מטומטם. אני מטומטם!" דראקו נאנח.

פוטר פתח את פיו כדי לענות.

"אני מטומטם," דראקו חזר על עצמו. "בגלל שידעתי על זה כבר חודש, ולא אמרתי לך. נתת כל כך הרבה מעצמך בשביל העולם. כל כך מגיע לך לחיות חיים מאושרים, פוטר. וכמעט מנעתי את זה ממך!"

דראקו לא היה בטוח מתי בדיוק זה קרה, אבל כשסיים את המשפט האחרון, עיניו כבר היו מוצפות בדמעות. הוא לא היה בטוח איך לפענח את הבעתו של פוטר.

"אתה לא חייב לי כלום, מאלפוי," הוא לחש, לבסוף. "תודה," הוא הוסיף. "תודה שסיפרת לי. אבל אתה לא צריך להרגיש רע שכמעט לא עשית את זה."

דראקו כיווץ את מבטו. "בטח שהייתי צריך…" הוא לחש, מתאמץ להגיד את המילים מעל הרעד של קולו.

"מאלפוי," הארי אמר בקול שקט ועייף, "אתה לא חייב לי כלום."

"פוטר," דראקו בלע רוק. הוא עזב את אחת מכתפיו של פוטר כדי לנגב את עיניו. את המשפט הבא הוא אמר, כשעיניו מביטות בעוצמה בעיניו של פוטר. "אני חייב לך את החיים שלי."

פוטר התרחק, גורם ליד השנייה של דראקו לשחרר את כתפו. "אל תהייה מצחיק," הוא אמר, מביט הצידה.

"אני רציני," דראקו לא התכוון לוותר. לא על זה! "אתה הצלת אותי. יותר מפעם אחת."

"מאלפוי…" הארי כיסה את פניו באנחה. דראקו לא היה בטוח אם הוא בוכה, או עייף, או גם וגם.

"ולא רק אותי אתה הצלת," דראקו המשיך. "ניצחת את וולדמורט, פוטר."

"אני יודע את זה!" הארי הסתובב אליו בצעקה. "אני יודע," הוא המשיך. הפעם, הוא ללא ספק נשמע עייף. "ומה זה נתן לי?! יופי. הצלתי את העולם, כדי נוכל לחיות חיים נורמליים ושחברה שלי תוכל לבגוד בי!" הוא המשיך לצעוק. בחלק האחרון הוא קם ממקומו והתחיל ללכת לכיוון קצה רחבת הדשא. אולם האירועים היה על גבעה רחבה. בקצה הייתה מעין מרפסת עץ, בעלת גגון עגול, מקושטת בפרחים לבנים ומנורות צבעוניות.

"פוטר," דראקו קרא אחריו, תוך כדי שהוא קם ומנסה להדביק את הקצב.

הארי נשען על מעקה המרפסת והביט אל הנוף, שהיה גן ירוק ומטופח. היו בו שיחים מעוצבים בתוך ברבורים, לבבות, וכל קלישאה רומנטית אחרת שהייתם יכולים להעלות על רוחכם.

"ידעתי שהיו לנו בעיות," הארי אמר. דראקו לא היה בטוח אם הוא מדבר אליו. "אבל חשבתי שנישואים יעזרו לנו להתגבר עליהם. חשבתי שזה משהו שהיא רוצה. חשבתי…"

דראקו הניח יד על גבו. החליפה השחורה הייתה עשויה, ללא ספק, מבד יקר. דראקו היה צריך לנשוך את שפתיו, כדי לעצור את עצמו מללטף את גבו של פוטר. בינתיים היה נראה שפוטר לא מתנגד למגע - ודראקו לא רצה לתת לו סיבה להתנגד. וחוץ מזה, הבחור הרגע גילה שחברה שלו בגדה בו, בזמן החתונה שלהם! כלומר, הגילוי היה בחתונה, אבל זה לא הופך את זה לפחות נורא. ודראקו היה צריך להתמקד בלעודד את הבחור, ולא להתרגש מידי מהקרבה הפיזית. הבחור במשבר!

"מה לא טוב בי?" פוטר הסתובב אליו פתאום ונעץ בו עיניים גדולות. המבט הזה, חסר המשקפיים, היה עוצמתי כל כך, שדראקו היה צריך לעצור את עצמו מלצעוד אחורנית. ולעצור את עצמו מלעשות דברים בעייתיים בהרבה…

"פוטר…" הוא לחש.

"מה לא טוב בי?!" שחור השיער צעק עליו.

"שום דבר," דראקו ענה. הגרון שלו היה יבש. היה חם כל כך פתאום. הפנים שלו בטוח בערו.

לעודד, הוא חשב. הוא היה שם בשביל לעודד.

"פוטר," דראקו לחש. "אתה הבעל המושלם."

וזה היה נכון!

קודם כל - הארי פוטר היה טוב לב. טוב לב באמת! דראקו היה בטוח שאף אדם אחר בעולם לא היה מוכן לעבור את הדברים שפוטר עבר, בשביל הסיכוי הקטן לנצח את אחד הקורסים המסוכנים בהיסטוריה. פוטר היה מוכן להקריב את עצמו בשביל אחרים.

דבר שני - הוא היה מצחיק, חברותי, בטוח היו לו המון סיפורים מעניינים מכל הדברים ההזויים שקרו לו בחיים.

דבר שלישי - סיבה שיטחית, אבל דראקו לא היה יכול שלא לחשוב עליה: פוטר היה נראה טוב. כלומר, ממש ממש טוב! דראקו זכר את הפעם הראשונה שיצא לו לראות את פוטר בלי חולצה. זה היה אחרי משחק קווידיץ' קיצי. בכל פעם שדראקו נזכר בבטן נוטפת הזיעה שלו, הוא נמלא צמרמורות.

ויש עוד כל כך הרבה סיבות, אבל דראקו לא יכול היה לחשוב עליהן, בגלל שמבטו של פוטר היה עליו. והעיניים האלה! פוטר הסתכל עליו, כאילו הוא רואה את דראקו באור חדש.

דראקו זז באי-נוחות.

"אני לא אומר את זה סתם," דראקו לחש. "אתה…" הוא התקשה להביע את המחשבות שלו בקול. במיוחד כשהשפתיים האלה היו קרובות כל כך…

הארי נאנח. הוא הסתובב עם הפנים לכיוון העולם, כך שגבו נשען על הקיר הנמוך שהיה המרפסת. הוא נאנח שוב והעביר יד בשערותיו.

"מה אני אעשה עכשיו?" הוא שאל בקול שקט.

"כלום," דראקו ענה. הלב שלו עדיין פעם בעוצמה. 'אתה הבעל המושלם' הוא אמר לפוטר. לא היה נראה שפוטר לקח את האמירה הזו יותר מידי ברצינות. מצד שני, היו לו מיליון דאגות אחרות על הראש עכשיו. אבל, מה אם אחרי שכל זה יירגע, הוא ייזכר ברגע הזה ופתאום יבין הכול?! הראש של דראקו הסתחרר מהמחשבה. "אתה לא צריך לעשות כלום."

"אבל…" הארי לחש והצביע בעייפות על האולם. "ה… האורחים… המתנות… מה עם כל הבלאגן?"

"פוטר," דראקו הסתכל עליו. "וויזלי יצרה את הבלאגן," הוא אמר בתקיפות. רק מלהגיד את השם שלה הוא הרגיש את וורידיו בוערים. "והיא תתמודד איתו. אתה לא צריך לעשות כלום."

פוטר נאנח וכיסה שוב את פניו. "איך אני אסתכל לאנשים האלה בעיניים..?"

"אני אחזור על זה שוב," דראקו אמר, "אתה לא עשית כלום! אתה היית הכי בסדר שבעולם. אם יש מישהו שצריך להתבייש להסתכל בעיניים של אנשים - זו הנכלולית הזו וה… אני אפילו לא יודע איך לקרוא לבן זונה הזה!"

"ככה," פוטר גיחך.

הלב של דראקו החסיר פעימה מהצליל הזה. הוא חייך. פוטר השפיל את מבטו.

"אני לא צריך לעשות כלום," הוא חזר על דבריו של דראקו.

"בדיוק!"

"ואין לי במה להתבייש."

"ממש ככה."

הארי נאנח.

"תודה," הוא אמר, כעבור רגע של שתיקה.

"כמו שאמרתי," דראקו ענה בקול שקט. "אני חייב לך את חיי."

פוטר גלגל עיניים בתגובה.

"ויותר מזה," דראקו המשיך. "אני באמת חושב שמגיע לך לחיות בנחת. עשית כל כך הרבה בשביל כולם. ועכשיו מגיע לך פשוט לנוח ולהנות מהחיים."

פוטר חייך בעצב.

הארי גלש באיטיות לאורך הקיר, עד שעבר למצב ישיבה על הרצפה. דראקו חיקה אותו. הפנים שלו עדיין בערו.

"איך גילית על ה…" הארי שאל, כעבור שתיקה נוספת. "רומן?" הוא הוסיף את המילה האחרונה בקול שקט בהרבה.

"לגמרי במקרה," דראקו נאנח. הוא החליט עוד לפני השיחה שאם פוטר ישאל, הוא יספר לו את כל הסיפור. ולמרות זאת, הוא קיווה שפוטר לא ישאל. "מסתבר, שכשקוסמים רוצים להתחבא מקוסמים אחרים, הם לא עושים את זה בצורה טובה מספיק," דראקו התחיל, תוך הרמת גבה.

פוטר הסתכל עליו במבט שכלל סקרנות ועייפות מעורבבים זה בזה. דראקו הופתע ששתי התחושות האלה יכולות להשתלב באותה הבעת פנים.

"הם, כנראה, חיפשו מסעדה שבה הם יוכלו להיפגש בסתר, אז הם בחרו מסעדה מוגלגית נידחת כלשהי בשביל זה. ואני, במקרה, הייתי במסעדה הזו, כי גם לי הייתה סיבה לרצות להתחבא," דראקו נאנח שוב. ההבעה של הארי לא השתנתה בדקה האחרונה, והוא לא ידע מה לעשות עם זה. בסוף, הוא החליט להמשיך לספר. "העניין הוא, שגם אני הייתי בדייט," הוא אמר, תוך כדי שהוא מגרד בעורפו. "שהייתה לי סיבה טובה להסתיר. והסיבה הזו, נתנה לוויזלי ותומאס את הכלי המושלם לאיים עלי איתו."

"הם איימו עליך?!" הארי כיווץ את גבותיו.

"הם אמרו שאם אני אספר עליהם, הם יוציאו כתבה על 'הסוד הקטן שלי'. ככה הם קראו לזה," דראקו נאנח. "ובהתחשב בעובדה ששניהם עובדים בנביא היומי, זה די הפחיד אותי…"

"אני יכול להבין…" הארי אמר.

"אני לא מבין!" דראקו ענה בכעס. "אני לא מבין איך נתתי לפחד האידיוטי שלי לעצור את עצמי מלספר לך!"

"מאלפוי, זה בס…" הארי התחיל.

"זה לא בסדר!" דראקו צעק והניף את ידיו. הלב שלו פעם בעוצמה. "זה לא בסדר, פוטר. לא אחרי שהצלת אותי בחדר הנחיצות. ולא אחרי שהצלת אותי ואת אימא שלי ממאסר עולם."

הם הביטו אחד בשני רגע ארוך, שהופסק בגיחוך של הארי.

"ועכשיו הצלת אותי ממאסר עולם," הארי אמר בחצי-חיוך.

החיוך של דראקו היה כתמונת מראה לחיוכו.

"אמממ…" הארי מלמל והעביר יד בשיערו. "אתה לא חייב לענות, אם אתה לא רוצה," הוא אמר. "אבל… למה… למה היית צריך…"

"למה הייתי צריך להתחבא?" דראקו ניחש.

פוטר הנהן.

הבלונדיני חייך. "אתה הראשון שאני מספר לו את זה," הוא אמר. "אתה לא הראשון לדעת, כי שני הזבלונים האלה גילו את הסוד שלי ואיימו עלי בעזרתו."

דראקו שתק לרגע. הוא בחן את הבעתו של פוטר. הפנים שלו היו שלוות כרגע. הוא עדיין יכול היה לראות את האדמומיות בעיניו, ואת שאריות שבילי הדמעות. אבל, הוא היה נראה יותר רגע.

"אני הומו," דראקו הכריז.

פוטר היה נראה מבולבל לרגע.

"אני גיי," הבלונדיני המשיך. "כבר הרבה זמן שאני יודע את זה, אבל רק לאחרונה החלטתי לעשות עם זה משהו. גם ככה אנשים מסתכלים עלי עקום ברחוב, אז מה אכפת לי לתת להם עוד סיבה לעשות את זה?" דראקו משך בכתפיו. "בכל מקרה, בגלל שאף אחד בעולם הקוסמים לא רוצה להתקרב אלי, החלטתי לנסות את מזלי בעולם המוגלגי. הלכתי לבר של הומואים, התחלתי עם מישהו. והאמת, שהלך די טוב. וזה היה הבחור שהם ראו אותי איתו במסעדה ההיא."

הארי המשיך להסתכל עליו בעיניים גדולות.

"האמת, שנפרדנו לפני שבוע," דראקו המשיך. "הוא אמר שהוא לא מוכן לצאת עם מישהו שעדיין עמוק בארון."

"אני מצטער," הארי אמר.

"אין לך על מה," דראקו צחק בתגובה.

"לא יאמן!"

שני הגברים סובבו את מבטם.

מולם עמדה אישה ג'ינג'ית בשמלה לבנה. כתם יין גדול כיסה את החצי הקדמי של השמלה שלה. התסרוקת שלה הייתה הרבה פחות מסודרת משהיא הייתה בפעם האחרונה שדראקו בדק. ההינומה שהייתה עליה בעבר, כבר לא הייתה עליה.

הארי נעמד מיד. דראקו נעמד גם הוא, אבל עשה את זה בצורה הרבה יותר איטית.

וויזלי העבירה את מבטה ביניהם. היא הייתה כועסת, ללא ספק.

"הייתי צריכה לנחש!" היא צעקה, תוך כדי שהיא מנפנפת בידיה לכל הכיוונים.

"על מה את מדברת?!" הארי ענה חצי בלחש.

דראקו כיווץ את אגרופיו למראה העלבון, שחזר לעיניו של שחור-השיער.

"הו," היא ענתה, "אתה צריך לשאול אותו!" היא הצביעה על הבלונדיני. מבטה היה מלא שנאה.

"מה..?" הארי מלמל בבלבול, מעביר את מבטו בין וויזלי לדראקו.

"אני מניחה שהוא לא אמר לך," וויזלי שילבה ידיים. היו לה כתמים אדומים על כל מיני אזורים בפנים. באותם רגעים, לדראקו לא היה מושג מה הארי מצא באישה הגועלית הזו.

"מה הוא..?" הארי מלמל שוב, מביט בשאלה על דראקו.

"מה הסיבה לטוב הלב הפתאומי שלו," היא ענתה. "הרי, זה ברור שמאלפוי עושה הכול מתוך מחשבה אנוכית על עצמו!"

דראקו הרים גבה.

"הוא מאוהב בך!" היא צעקה.

דראקו הרגיש, כאילו הוא מאבד שיווי משקל. הוא אחז במעקה בידו השמאלית, כדי לייצב את עצמו.

"הוא מנסה לנצל רגע של חולשה ולשחק את עצמו נחמד ודואג, כדי להזדחל כמו נחש לחייך!" היא צעקה. "האמת?!" היא המשיכה להגביר את קולה. "יכול להיות שהוא בכלל לא אוהב אותך. יכול להיות שהוא רק מנסה לנצל את הפרסום שלך והכסף שלך. המשפחה שלו הרי איבדה הכול אחרי המלחמה. כסף, סטטוס… ואיזו דרך יותר טובה להשיג את שני הדברים האלה, מלהתחתן עם גיבור המלחמה המהולל, הארי פוטר?!"

"כאילו שזה לא מה שתכננת לעשות בעצמך," דראקו ירק לעברה.

"אז אתה מודה!" היא צווחה, מצביעה עליו בציפורן ארוכה, מרוחה בלק וורדרד.

"זה לא מה שאמרתי," דראקו גלגל עיניים. הדם שלו בער. הוא הסתכל לעבר הארי המבולבל והפגוע. "אתה מבין שהיא אומרת שטויות, נכון?" הוא שאל. "היא מנסה להחזיר לי, על זה שחשפתי אותה."

העיניים של הארי היו מלאות בדמעות. הוא הסתכל על דראקו, ואז על וויזלי, ושוב על דראקו.

"אני…" הוא לחש. "אני לא יודע…"

ורגע אחר כך, הוא כבר לא היה שם.

הפרק הקודם