All the Young Dudes

יום ראשון, 5.9.1971

רמוס עבר את שאר השבוע בהתעלמות מהילדים האחרים כמה שיכל. זו היתה שיטה שפיתח בסנט אדמונדס - היה עדיף שלא ישימו לב אליך, והכי טוב אם לא ידעו עליך כלום בכלל. (הוא עדיין סבל מהדברים הרגילים של דחיפת הראש באסלה וכל זה, אבל באופן כללי אף אחד לא השקיע מאמץ מיוחד בלהטריד אותו.) ג'יימס, סיריוס ופיטר לא דמו אפילו קצת לילדים בסנט אדי'ס כמובן. הם היו מה שהמטרונית היתה מכנה "מחונכים היטב".

במיוחד סיריוס וג'יימס נראו כאילו באו ממשפחות עשירות, הוא ידע את זה מהדרך שבה דיברו על הבתים שלהם, כמו גם הדרך שבה הם דיברו - כל עיצור ותנועה מבוטאים בבירור, בדיוק כמו שצריך. רמוס הקשיב בתשומת לב וניסה ללמוד מהם.

זה לא היה רק המבטא שלהם, אלא גם מה שהם אמרו. רמוס גדל עם מבוגרים שכל הזמן אמרו לו 'להיות בשקט!', ועם ילדים שהציקו לך על היותך קשקשן אם אמרת יותר מילים מהנחוץ. ג'יימס וסיריוס דיברו כמו דמויות מספר; השפה שלהם מלאה במטאפורות ציוריות וסרקזם עוקצני. השנינות והזריזות שלהם היתה מאיימת יותר מאגרוף לפנים, חשב רמוס - לפחות השני נגמר מהר.

עד עכשיו הוא נמנע מחברתם של הילדים האחרים בשיטוט בטירה. בסנט אדמונדס היה לו מעט מאוד חופש תנועה, והוא בילה הרבה מזמנו נעול בחדרים. בהוגוורטס נראה שלא היה שום מקום שאסור לך ללכת אליו, ורמוס היה נחוש לחקור כל סנטימטר במקום המוזר הזה. 

נתנו להם מפות כדי לעזור להם למצוא את דרכם לכיתות, אבל רמוס חשב שהמפה היתה מאוד מינימלית ומופשטת מדי. לדוגמא, היא לא כללה מעבר סודי שהוא מצא שהוביל מהמרתפים לשירותי הבנות בקומה הראשונה. לא היה לו שום מושג למה שמישהו יצטרך לעבור בין שני אלה, ובפעם הראשונה שהוא השתמש במעבר הוא פגש רוח רפאים מעצבנת במיוחד שתקפה אותו עם סבון ידיים. רמוס חשב שזה היה יכול לעזור אם המפות היו מונפשות, כמו הציורים - ככה היה אפשר לעקוב אחרי גרמי המדרגות הנעים המטופשים. הוא היה בטוח שאחד החדרים זז גם הוא, שכן לא נראה שהוא אי פעם היה בדיוק באותו המקום.

כשאחר הצהריים של יום ראשון הגיע רמוס התחיל לחשוש מיום שני, שהיה לא רק היום הראשון שלו אחרי הירח המלא, אלא גם היום הראשון של השיעורים. אחרי ארוחת הערב - שאותה רמוס אכל לבד, רחוק כמה מושבים מסיריוס, ג'יימס ופיטר - הוא הלך במהירות למשרדה של מקגונגל. היא חיכתה לו, ביחד עם אחות בית הספר, שהוא כבר פגש. היא היתה אישה טובת לב ונעימה, גם אם קצת יותר מדי דאגנית.

"ערב טוב, מר לופין." מקגונגל חייכה. "תודה על הדיוק. בוא איתנו."

להפתעתו של רמוס, שתי הנשים הובילו אותו לא למרתפים, כמו שחשב שיקרה, אלא מחוץ לטירה, לעץ מעוות וענקי. הערבה המפליקה היתה תוספת חדשה למדשאות - דמבלדור הסביר בנאום שלו בתחילת השנה שהיא נתרמה על ידי תלמיד לשעבר. רמוס חשב שמי שזה לא היה שתרם את העץ, הוא בטח ממש שנא את בית הספר, כי העץ לא היה רק מבעית, אלא גם אלים מאוד.

כשהם התקרבו, פרופסור מקגונגל עשתה משהו כל כך מדהים שרמוס כמעט צעק מהלם. היא נראיתה כאילו היא נעלמת, מתכווצת פתאום, עד שהיא כבר לא היתה שם בכלל. במקומה היתה חתולה מנומרת בעלת עיניים צהובות. מדאם פומפרי לא הראיתה שום סימן של הפתעה, כשהחתולה רצה לכיוון העץ, שטלטל את הענפים שלו כמו ילד בהתקף זעם. החתולה היתה מסוגלת לרוץ ישר לגזע העץ, ולחצה את אחת הכפות שלה לאחת מהבליטות בו. העץ קפא מיד. רמוס ומדאם פומפרי המשיכו לתוך מנהרה מתחת לעץ שרמוס אף פעם לא הבחין בה לפני כן. בפנים, מקגונגל המתינה להם, שוב מכשפה. 

המעבר הואר באור עמום בעזרת לפידים המפיצים זוהר ירקרק, ובסופו היתה דלת. היא נפתחה לתוך בקתה קטנה, שנראיתה נטושה ממזמן. החלונות היו מוגפים והדלתות מוברגות. 

"הגענו," מקגונגל ניסתה להישמע מעודדת, למרות שהמקום נראה מאוד עגמומי. "אני מקווה שאתה מבין שאנחנו לא יכולות להישאר איתך, אבל אם תרצה מדאם פומפרי תוכל לחכות בחוץ עד ש… תסיים להשתנות?"

רמוס משך בכתפיו. "אני אהיה בסדר. איך אני חוזר בבוקר?"

"אני אגיע ברגע שהשמש תזרח," מדאם פומפרי הבטיחה. "ארפא אותך, ותוכל ללכת לשיעורים שלך לפני שמישהו אפילו ישים לב שנעלמת." היא חייכה, אבל העיניים שלה נראו עצובות. זה גרם לרמוס להרגיש לא נוח. אבל זו היתה הנקודה בערב שהכל גרם לו להרגיש לא בנוח. השיער שלו גירד, העור שלו הרגיש צמוד מדי, החום שלו עלה. 

"כדאי שתלכו," הוא אמר, במהירות, נסוג אל תוך החדר הריק. היתה שם מיטה מתקפלת קטנה עם מצעים נקיים. היא נראיתה כאילו שמו אותה שם בשבילו.

שתי הנשים הלכו ונעלו את הדלת מאחוריהן. הוא שמע את מקגונגל ממלמלת שוב ותהה אילו לחשים היא שמה על הבקתה. מה שהם לא היו, הוא קיווה שזה יהיה יותר טוב מציפוי הכסף הנורא ההוא.

הוא ישב על המיטה לרגע, ואז קם שוב, חסר מנוחה. הוא התהלך בחדר. לפעמים זה הרגיש כאילו הזאב התגנב למוחו גם לפני שהשתלט על הגוף שלו, וכשהחשיכה ירדה בחוץ החושים שלו התחדדו, והוא הרגיש רעב עז בבטן שלו. רמוס התפשט מהר, לא רוצה לקרוע את בגדיו. כאב עמום התחיל במפרקים שלו והוא נשכב על המיטה. זה היה החלק הכי גרוע. פעימות הלב שלו חבטו באוזניו, והוא יכל להישבע שהוא שמע את הגידים שלו חורקים כשהם נמתחו, העצמות והשיניים שלו מתחככים זה בזה כשהם התארכו, הגולגולת שלו נשברת ומשנה צורה.

הוא גנח והתנשף עד שהכאב נעשה גדול מדי, ואז הוא צרח. הוא יכל רק לקוות שהוא היה רחוק מספיק מבית הספר בשביל שאף אחד לא יוכל לשמוע אותו. כל זה לקח בערך עשרים דקות - למרות שהוא אף פעם לא באמת מדד את זה. הכל הפך למאוד מעורפל אחר כך - הוא בדרך כלל לא זכר מה קרה מהרגע שהוא הפך לזאב. הלילה הראשון ההוא בהוגוורטס היה מטושטש, והוא התעורר עם פחות פציעות מהרגיל. הוא חשד שהוא רחרח מסביב לטריטוריה הלא מוכרת, בוחן את הגבולות שלה. הוא כנראה ניסה להיזרק על החלונות או הדלתות בשלב מסוים, כי היו לו חבורות למורד הצד השמאלי שלו לעוד ימים אחר כך.

השינוי חזרה היה נעים בדיוק באותה מידה - תחושה מרסקת והדוקה בכל הגוף שלו שהשאירה אותו קצר נשימה וכאוב. הוא ניגב את הדמעות מעיניו וזחל למיטה המתקפלת, אסיר תודה על שעה של שינה לפני שהשמש תזרח במלואה.

מדאם פומפרי חזרה, כמו שהבטיחה. היא הניחה את ידיה על מצחו הקודח ודיברה בקול מרגיע.

"אני לא אוהבת את איך שאתה נראה," היא אמרה כשפתח את עיניו בישנוניות. "זה טירוף לחשוב שאתה יכול להתחיל ככה יום לימודים מלא. אתה מותש!"

אף אחד אף פעם לא הביע כזו דאגה כלפיו קודם, וזה גרם לו להרגיש מעט לא נוח. הוא דחף אותה ממנו והתלבש. "זה בסדר. אני רוצה ללכת."

היא הכריחה אותו לשתות משהו לפני שנתנה לו לקום - היה לזה טעם קר ומתכתי, אבל הוא באמת הרגיש טוב יותר אחרי זה. הוא מיהר למגדל גריפינדור כדי לקחת את התלבושת שלו במהירות האפשרית - הוא לא רצה לפספס את ארוחת הבוקר, הוא היה מורעב.

"איפה היית?!" ג'יימס ניגש אליו בשניה שהוא נכנס לחדר. שלושת הילדים האחרים היו ערים ולבושים, נקיים ומסודרים ללא רבב - חוץ מהשיער של ג'יימס, שתמיד הזדקר במאחורה.

"שום מקום." רמוס נדחף על פניו כדי לקחת את הדברים שלו.

"אתה בסדר?" סיריוס שאל, מסיט את מבטו מהמראה שמולה ניסה לסדר את השיער שלו.

"כן," הוסיף ג'יימס, מביט ברמוס בזהירות. "אתה נראה קצת מוזר."

רמוס עשה להם פרצוף. "תעזבו אותי."

"אנחנו רק מנסים להיות נחמדים," אמר פיטר, ידיו על מותניו. שלושתם בהו ברמוס, שבדיוק עמד להוריד את הטי-שרט שלו, ואז נזכר בפציעות שלו.

"מה?!" הוא נהם אליהם. "כולכם הולכים לצפות בי מתלבש? אתם הבנים העשירים כולכם חבורה של הומואים." הוא צעד לתוך חדר האמבטיה עם הבגדים שלו וטרק את הדלת. אחרי כמה רגעים הוא שמע את פיטר מיילל שהוא רעב, וכולם עזבו.

הפרק הקודם		הפרק הבא