מה אם סנייפ היה ממוין להפלפאף

מה אם סנייפ היה ממוין להפלפאף?

חלק ד'- השיקויים של דודה פטוניה

זה היה יום חמישי, והארי אוואנס- סנייפ מיהר, הוא לא רצה לאחר לשיעור הראשון בשיקויים.

הארי רץ מהר ככל יכולתו, ובדיוק כאשר הוא ראה עמד לעצור מול הדלת של חדר הכיתה, מישהו שהגיע בריצה מהצד השני התנגש בו.

"אאוץ." התלונן הארי.

"אאוץ בהחלט." רטן התלמיד השני, סליחה, התלמידה, שהגלימה שלה הייתה מעוטרת בכחול.

שיעור שיקויים היה משותף לתלמידי הפלפאף ורייבנקלו והתנהל בכיתה מוארת שלמרות שהיא הייתה בקומה השנייה לא היו בה חלונות, האור הגיע מכדורים קטנים שריחפו ברחבי הכיתה, בעצם, ייתכן שכן היו חלונות אך הם כוסו על ידי הספרייה הענקית שכיסתה שלוש מהקירות.

מי שמסרה את השיעור הייתה ראש בית הפלפאף- פרופסור לורה מוריסון.

"אני הארי." הארי הציג את עצמו בעודו פותח את הדלת של הכיתה ומאפשר לתלמידה להיכנס לפניו, המורה עוד לא הגיעה.

"אני יודעת, הרמיוני הזכירה אותך, אני צ'ו צ'אנג." התלמידה נכנסה ושלחה להארי חיוך.

הארי נכנס בעצמו אל חדר הכיתה והתיישב במקום פנוי ליד הרמיוני ונוויל, כשהוא סקר את הכיתה התברר לו שצ'ו יושבת לא רחוק ממנו, חוץ ממנה ומהרמיוני הוא לא הכיר שום תלמיד מרייבנקלו.

כעבור שלוש דקות נפתחה דלת קטנה מאחורי שולחן המורה וממנה פסעה בנחת פרופסור מוריסון, כול העיניים ננעצו בה, ולא רק בגלל שהיא הייתה המורה, אלא גם בגלל המראה שלה שאליו היה קשה להתרגל למרות כל הזמן שעבר מהפעם הראשונה שהם ראו אותה, היא הייתה אפרו- אמריקאית לבקנית.

"שלום וברכה לכולכם." קולה של פרופסור מוריסון היה עדין אך תקיף. "בשיעורים שלי אתם תלמדו את סודות רקיחת השיקויים, האומנות הנעלה יותר מכול, אני אלמד אתכם סודות נצורים שמעולם לא חלמתם עליהם, אך דבר אחד כדאי שתדעו, זהו תחום מסוכן, והתוצאות של שיקוי שלא הוכן כהלכה עשויות להיות הרסניות."

צחקוק קל נשמע מאחת הפינות, שם ישבו שלושה תלמידות הפלפאף עם חיוכים על פניהם, מבטה של פרופסור מוריסון הפך תוך שניות לחד. "אתם חושבים שאני צוחקת עליכם? אם כן, כדאי שתראו אותי, בעבר הייתי לבנה עם שיער ענברי, והמראה שלי כיום הוא תוצאה של שיקוי שלא הוכן כהלכה, אז אני במקומכם הייתי מפסיקה לצחוק." הצחקוקים פסקו.

פרופסור מוריסון התחילה להסתובב סביב החדר בעודה מעבירה את ידה על גב הספרים. "כל הספרים שאתם רואים לפניכם הם ספרי שיקויים, יש פה מאות מתכונים, חלקם אני כתבתי, את רובם כתבו אחרים, כולם נוצרו על ידי ניסוי וטעייה, וזה משהו שאתם צריכים לזכור," היא הסתובבה בפתאומיות לעבר התלמידים. "זה אמנם מסוכן ליצור שיקויים שלא לפי המתכון, אך כאשר עושים את זה באופן בטוח, התוצאות יכולות להרקיע שחקים."

הארי השמיע המהום הסכמה בלי לחשוב, זה התאים למה שדודה פטוניה אמרה לו פעם, שהעבודה שלה מסוכנת, אך שווה את הסיכון.

"מי אתה, אם יורשה לי לשאול?" פרופסור מוריסון תקפה אותו בשאלה לפתע, היא לא סבלה שמישהו מתערב בדבריה שלא בזמן המיועד לשאלת שאלות.

"הארי סנייפ."

"אתה קשור במקרה לסוורוס סנייפ?" סבר פניה של פרופסור מוריסון השתנה תוך שניות מכעס לעניין.

"כן, אני הבן שלו."  הארי בהחלט היה מבולבל, הוא לא הבין את הקשר.

"אבא שלך היה אחד מרוקחי השיקויים הכי מוצלחים בזמנו, אני והוא היינו באותה שנה בהוגוורטס." פניה של פרופסור מוריסון נהיו חולמניים טיפה. "ואם להודות על האמת, הייתה תקופה שבה הייתי מאוהבת בו." פרופסור מוריסון לא שמה לב, אך זה היה מידע שהארי לא שמח לשמוע.

שעה אחרי זה, כאשר הם יצאו משיעור השיקויים, נוויל והרמיוני עקצו את הארי על כך שהמורה הייתה מאוהבת באבא שלו.

"אולי די כבר!" להארי נמאס כבר מהעקיצות שלהם, הצמה שלו הזדקרה, מה שהיה קורה כאשר הוא התעצבן.

"אין מעבר מפה עכשיו, אני באמצע ניקיון." קול חורקני עצר את הארי לפני שהוא עלה במדרגות, זה היה פילץ', השרת, אדם זקן, שלפי הסיפורים של הנערים מהכיתות הגבוהות יותר, היו לו רק שני תחביבים- לרקוח שיקויי ניקיון ולרטון על הלכלוך שהתלמידים עושים.

פילץ' עמד בראש גרם המדרגות והיה באמצע לערבב קדירה מלאה שיקוי בוהק סגלגל- כחול שנחה על המדרגות לפי ההוראות בספר שיקויים עם כריכה צהובה שעליה נכתב באותיות צהובות "לנקות את השיקוי- מגוון שיקויי ניקיון מעולים. מאת פטוניה אוואנס." הקריאה הרמיוני בקול.

"היי, זאת דודה שלי, היא כתבה את הספר הזה."

"פטוניה אוואנס היא דודה שלך?" דבריו של הארי משכו את  תשומת ליבו של פילץ'.

"כן." הארי הנהן בהפתעה, הוא לא ציפה לפגוש מישהו שמכיר את דודה שלו שהייתה די מתבודדת.

"הו, שתדע לך שהדודה שלך הצילה את חיי עם הספרים שלה." אמר פילץ'.

"המממ..." הארי לא ידע איך להגיב לכזאת הצהרה, וכאשר הוא שלח מבט של בקשת עזרה אל הרמיוני ונוויל הם רק משכו בכתפיהם, גם הם לא ידעו איך להתייחס לכזאת הצהרה.

הארי לא יכל לתאר זאת לעצמו, אך מהרגע שפילץ' גילה שפטוניה אוואנס היא דודה שלו, הוא נתן להארי יחס מיוחד, דבר שהוא לא עשה לשום תלמיד אחר.

כחצי שנה אחרי, חופשת חג המולד.

הארי התעורר בפתאומיות, זה היה בוקר חג המולד, לקחו לו כמה שניות לקלוט היכן הוא, הוא התרגל לזה שהוא בחדר השינה בהוגוורטס, ולכן הוא היה צריך זמן להיזכר שהוא נמצא כרגע בבית של דודה שלו, מכיוון שכעת זו חופשת חג המולד, ולקחו לו עוד כמה שניות להיזכר שעכשיו זה חג המולד, ברגע שהוא נזכר בכך הוא קפץ מהמיטה, דודה פטוניה וגברת פיג תמיד דאגו לו למתנות שוות לחג המולד, כך שתמיד הייתה לו סיבה לקפוץ מהמיטה בבוקר ולרוץ לראות מה הוא קיבל.

הארי ירד את המדרגות לקומה למטה בריצה מהירה, ליד האח חיכו לו המתנות, בעבר דודה פטוניה הייתה מניחה לו את המתנות על קצה המיטה לפני שהיא הייתה הולכת לישון, אבל באחד מחגי המולד  הוא נשאר ער בכוונה, ומיד אחרי שדודה פטוניה הניחה את המתנות ועזבה את החדר הוא קם ופתח כבר אז את המתנות, אבל הרעש שהוא עשה גרם לדודה פטוניה להיכנס חזרה לחדר שלו, מה שהוא ראתה שם גרם לה לצחוק, אך מאז היא תמיד השאירה את המתנות שלו ליד האח, כדי שיישארו בתור הפתעה עד הבוקר.

ליד האח עמדה ערימה של מתנות, הארי שלף מתוכה את המתנות שלו במהירות, דבר שלא היה קשה, כיוון שהן לא היו רבות, הוא זיהה בקלות את המתנות של דודה פטוניה וגברת פיג, על פי הכתב שלהן, ואת המתנות שנוויל והרמיוני שלחו לו, על פי הצורה, כי נוויל הבטיח לשלוח לו ערכה של שח לקוסמים והרמיוני דיברה כבר זמן רב על התוכניות שלה למתנות חג המולד, כיוון שזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא קנתה מתנת חג מולד לעוד מישהו חוץ מהוריה, את שאר המתנות שלו הוא זיהה רק על פי שמות השולחים.

בתוך ערימת המתנות נחה מתנה אחת ללא שום פתק, הארי הניח שהיא מיועדת לדודה פטוניה, כי היו הרבה אנשים שהיו מאוהבים בה בסתר בלי שהיא תדע זאת, וקרה לא פעם שהיא קיבלה איזו מתנה ללא שם השולח, אך היא בחרה להישאר רווקה, כיוון שהיא לא התכוונה לוותר על התחביב שלה- הכנת שיקויים, רק כדי להתחתן עם איזה מוגל.

כאשר דודה פטוניה ירדה, כמה דקות אחר כך, הארי כבר הספיק לפתוח את כל המתנות והיה שקוע במתנה שדודה פטוניה נתנה לו, ספר שיקויים בשם "פלאים, קסמים ושאר שיקויים" זה היה אחד ספרי השיקויים שדודה פטוניה כתבה.

"איך המתנה?" שאלה דודה פטוניה בעודה מתיישבת ליד האח עם ערימת מתנות על ברכיה.

"מעולה. יש בו שיקוים מגניבים, כמו הגיהוקון, לשון-ארנב, שיקוי שינה, שיקוי מהירות, יש פה אפילו שיקוי שאמור לבגר אותך תוך שניות." אמר הארי, בלי להסיט את המבט שלו מהספר, כבר בתחילת שנה התברר שהוא ירש את האהבה לשיקויים מאביו ודודתו.

דודה פטוניה לא טרחה להגיב על זה, כי הארי שבח שהיא זוכרת בדיוק אילו מתכונים כתובים בכול אחד מהספרים שלה.

"גם זה בשבילך, כנראה." הארי הושיט לדודה פטוניה את המתנה ללא הפתק.

"מעניין ממי זה." דודה פטוניה קימטה את המצח שלה בתהייה, בעודה מנסה לחשוב מי מהמכרים שלה היה שולח לה מתנה בעילום שם.

"אולי יש לך מאהב נוסף שאת בכלל לא מכירה בשמו." הציע הארי בעוד דודה פטוניה פותחת את החבילה שהתגלתה כספר ישן בכריכה שחורה.

"לא. זה דווקא בשבילך, מדמבלדור." אמרה פטוניה אחרי שקראה את הפתק שהיה מוצמד אל הכריכה הקדמית של הספר.

הארי לקח מידיה את הפתק בתדהמה, למה שדמבלדור יישלח לו מתנה לכבוד חג המולד?

הארי

ספר זה היה ספר הלימוד של אביך בשנה השישית, מצאתי אותו בבית ההרוס שלכם, אני מניח שתשמח לקבלו בתור מזכרת מאביך.

דמבלדור.

הארי הסקר במבטו את הספר, הוא היה ישן ומהוה, על כריכתו היה רשום באותיות זהב "רקיחת שיקויים למתקדמים מאת לחיימוס ברואז'", כשהוא פתח את הספר הוא גילה שאין שיקוי אחד שלא נכתבו בו הערות בכתב יד עכבישי, כתב היד של אביו, דמבלדור צדק, הוא בהחלט שמח לקבל את הספר הזה.

"אני זוכרת את הספר הזה, " אמרה דודה פטוניה. "זה היה אחד מספרי השיקויים הראשונים שאביך סידר בשבילי כדי שגם אני אוכל להכין אותם, חלק מהשיקויים שמופיעים בו כתבתי בגרסאות חדשות בספרים שהדפסתי אחר כך, רק בספר שנתתי לך מופיעים חמישה שיקויים מותאמים מהספר הזה, שיקוי האופוריה, שיקוי השלום, שיקוי המהירות, בלילת הברברת ותמצית האזוביון. אתה תגלה שאבא שלך כתב עוד דברים בספרים שלו חוץ משיפורים לשיקויים, ולכן אני מזהירה אותך מראש- אל תנסה שום דבר שכתוב פה לפני שאתה יודע מה בדיוק הוא עושה, זה יכול להיות מסוכן."

מתקרבים אל סוף השנה הראשונה.

הארי, נוויל והרמיוני ישבו ליד השולחן של הפלפאף, נוויל והרמיוני שחקו שח של קוסמים.

"מלכה ל-ה5." אמר נוויל בחיוך, זה היה ברור שהוא הולך לנצח את הרמיוני, הוא פשוט היה טוב מדי בזה, דבר שהיה די מפתיע בהתחשב בכך שהוא לא היה כל כך חכם בלימודים.

"זה בטוח לחלוטין, קווירל הולך לקחת את אבן החכמים היום בלילה." אמר הארי, שצפה מהצד איך הרמיוני מורטת את שערותיה בייאוש, היא שנאה להפסיד. "דמבלדור סולק מהוגוורטס ללא שום סיבה."

"אני פשוט לא מאמינה שראש בית סלית'רין ייעשה כזה דבר. פרש ל-ז2." אמרה הרמיוני באנחה, היא ידעה שאין לה סיכוי לנצח, אבל סירבה להודות בכך.

"זה דבר ידוע הרמיוני, כבר שבע שנים שאין לסלית'רין ראש בית קבוע, אלא כל שנה יש להם ראש בית אחר, ובכל זאת הם זוכים כל שנה בגביע הבתים, אפילו בשנה שפילץ' היה ראש הבית שלהם כי לא מצאו אף אחד אחר." אמר הארי. "אבל זה לא עוזר לנו, איך אנחנו אמורים לעבור את הכלב בעל שלשת הראשים?"

"אנחנו יכולים לשאול את האגריד." הציע נוויל בעודו בוחן את הלוח, ואז הוא אמר "מלכה ל-ה2." והוריד את הרץ של הרמיוני.

"אין שום סיכוי שהוא יגלה לנו, אתה יודע את זה." אמר הארי.

"רץ ל-ג8." אמרה הרמיוני.

 "כן. אבל שווה לנסות." אמר נוויל. "פרש ל-ה6. שח."

"אילו רק היינו מספיק מהירים כדי לחלוף על פני הכלב ולעבור דרך הדלת..." אמרה הרמיוני. "מלך ל-ז6." היא בהחלט הייתה במלכוד.

"מהירים מספיק..." מלמל הארי בעוד מחשבה נרקמת במוחו.

"צריח ל-ז7. מט.  מה רצית, הארי?" שאל נוויל, בעוד הרמיוני המבואסת מניחה את ראשה בין ידיה.

"הרמיוני אמרה שאנחנו רק צריכים להיות מהירים מספיק כדי לעבור את הכלב, נכון? אז נזכרתי שבספר השיקויים שדודה שלי נתנה לי לחג המולד היה שיקוי מהירות, נוכל להיעזר בו."

הרמיוני בהחלט התעודדה למשמע המילים הללו. "אז אתה בעצם אומר שמצאת דרך לעבור את הכלב."

"כן." הארי הנהן.

"כמה זמן ייקח לנו להכין את השיקוי הזה?" שאל נוויל בענייניות.

"לא הרבה. ארבע שעות, אולי." הארי כבר נעמד, מוכן לרוץ להביא את הספר.

"אז כדאי שנתחיל להכין אותו מיד." אמרה הרמיוני. "הארי, תסביר לנוויל איפה הספר נמצא שהוא ילך להביא אותו, ואתה תרוץ אל פרופסור מוריסון ותבקש ממנה אישור להשתמש בכיתה שלה כדי להכין את השיקוי, היא תמיד נותנת לך יחס מועדף, אז מרב הסיכויים שהיא תסכים."

"בסדר." אמר הארי והלך לחפש את פרופסור מוריסון, נוויל, לעומת זאת, כלל לא התעכב לומר משהו, אלא רץ ישירות מהאולם, הרמיוני הניחה שהוא רץ אל המרתפים של הפלפאף.

בהמשך היום, כמה שעות אחרי השקיעה.

הארי, הרמיוני ונוויל פסעו בשקט במסדרון.

"אאוץ'." נוויל הפר את השקט. "הדקירה הזאת מהמפתח מאוד כואבת."

"איך קיבל אותה בכלל?" שאלה הרמיוני. "זה לא שהמפתח תקף אותך."

"כשעליתי לתפוס את המפתח הנכון, מרוב מהירות לא שמתי לב למפתח, והוא ננעץ לי ישר לתוך הכתף."

הארי והרמיוני, לעומת נוויל, לא נשאו עליהם סימנים כלשהם  למה שעבר עליהם, הם השתמשו בשיקוי המהירות כדי לעבור את הכלב בעל שלשת הראשים ואת צמח מלכודת השטן, והשיקוי גם עזר להם לתפוס את המפתח המעופף, דבר שהם לא היו מסוגלים לעשות סתם כך, כיוון שאף אחד מהם לא היה טוב בקווידיץ', אך נוויל המסכן התנגש בכול המהירות במפתח מעופף אחר שחדר לו לתוך הכתף ופצע אותו.

"מה אתם חושבים שיהיה בחדר הבא?" שאל הארי.

"נחכה ונרא... וואו!" הם בדיוק נכנסו לחדר שהואר לפתע וחשף לוח שחמט ענק. "אנחנו כנראה צריכים לנצח במשחק," אמר נוויל. "זה יהיה קלי קלות. הרמיוני, את הצריח, אני אוהב לסכן אותו. הארי, אתה המלכה, אני אף פעם לא מאבד אותה. אני אהיה המלך, כי אם אני אפסיד במשחק הזה, מגיע לי למות."

הדקות הבאות חלפו ביעף, כאשר נוויל מחלק הוראות לכל הכלים, עד שבסופו של דבר הוא הודיע "מלכה ל-ז6", וכאשר הארי פסע למקומו החדש, נוויל הוסיף בלחישה "מט".

קול התנפצות החריד את השקט שהשתרר, זה היה המלך היריב שניפץ את הכתר שלו על הלוח מרוב עצבים. "שנעבור לחדר הבא?" הציעה הרמיוני.

הם חלפו במהירות על פני חדר שבו היה מוטל טרול על הקרקע, הארי הניח שהטרול מת, אך לא טרח להתעכב ולברר את זה, ואז הם הגיעו לחדר שהיה לבן כולו חוץ משולחן ושני בקבוקים, ברגע שהם נכנסו לחדר, שתי הדלתות, זו שדרכה נכנסו וזו שהובילה לחדר הבא, הלינו גם הן ונמוגו לתוך הקיר, כך שלא היה אפשר לאתר אותן.

"לפניך שני שיקויים, שיקוי יובילך הלאה, שיקוי יחזירך אחורה, אם תשתמש באחד שלא למטרתו, הדלתות יימסו ואתה תישאר לכוד כאן לנצח." הקריאה הרמיוני את הפתק שנח על השולחן.

הארי בחן את הבקבוקים מקרוב, הם היו זהים לחלוטין, חוץ מזה שאחד הכיל שיקוי אדום כדם והשני הכיל שיקוי ירוק כרעל, על כל בקבוק הייתה מודבקת פתקית, על האדום היה כתוב "הכחול יקדמך, הצהוב יחזירך" ועל הירוק היה כתוב "האדום לא יועיל לך, כי הכחול והצהוב חד הם".

"מה הכוונה של זה?" שאל נוויל מיואש.

"זו חידה גאונית," אמרה הרמיוני שבחנה את הפתקיות בעיון. "השיקוי הירוק הוא גם יוביל אותנו קדימה וגם יחזיר אותנו אחורה."

"מה?" הארי שאל בקול את מה שנראה בבירור על הפרצוף של נוויל.

"נו, באמת, אף פעם לא ערבבתם צבעים? מה נוצר כאשר מערבבים כחול וצהוב?"

"ירוק." ההבנה הפציעה במוחו של הארי.

"אבל כתוב בפירוש שאחד יקדם אותנו והשני יחזיר אותנו?" נוויל היה עדיין מבולבל.

"זאת בדיוק המלכודת," חייכה הרמיוני. "כתוב ששיקוי יקדם אותנו ושיקוי יחזיר אותנו, זה לא אומר שאלו שיקויים נפרדים, יכול להיות שהשיקוי שיקדם אותנו זה גם השיקוי שיחזיר אותנו."

"אחד מאתנו צריך לחזור," המחשבה בדיויק עברה בראשו של הארי. "מישהו צריך לשלוח ינשוף לדמבלדור, בעוד ששני האחרים יעצרו את קווירל."

"אני אחזור." אמר נוויל, והארי בהחלט הבין אותו.

כמה שניות אחרי זה, נוויל חזר אל החדר עם הטרול, ואילו הארי והרמיוני המשיכו הלאה לחדר הבא.

"בוקר טוב, הארי." קול חדר את מסך האפלה שאפפה את הארי, הוא פקח את עיניו והזדקף בבהלה, זה היה דמבלדור.

"זה מאוד לא טוב, אלבוס, הוא לא אמור להתיישב עדיין, הוא באמצע התאוששות." מדאם פומפרי נזפה בדמבלדור קשות.

"מה קרה?" הארי לא הצליח לזכור הרבה, הוא זכר בבירור עד הרגע שבו והרמיוני צפו בקווירל עומד מול ראי מזהב, אך אחרי זה זכר רק אימה.

"אתה יכול להירגע, הארי." דמבלדור שלח אליו חיוך. "קווירל החליט שיהיה לו יותר קל לנצל את הרמיוני, ולכן הוא ערפל את הכרתך והתעלפת, למרבה המזל הייתי כבר בדרך, כך שהצלחתי להציל את הרמיוני לפני שהיא נפגעה יותר מדי, למרבה הצער קווירל בחר להתאבד על זה שאני אעצור אותו, כך שאנחנו לא יכולים לדעת מה הניע אותו, לפחות עד שהרמיוני תתעורר."

"היא נפגעה קשה?"

"כן. אבל לא פיזית, אלא נפשית, ייקח לה זמן להתאושש, אך אני בהחלט מאמין שהיא תבריא עד סעודת סוף שנה."

תחילת השנה השנייה.

הארי צעד במסדרון בנחת, הוא קיבל אישור מפרופסור מוריסון להשתמש בכיתה שלה כדי הכין שיקויים כאשר היא ריקה, בידיו הוא נשא את ספר השיקויים של אביו שהוא קיבל מדמבלדור, ואז הוא שמע את  הצרחות.

בהמשך המסדרון עמדו שתי תלמידות וצרחו זו על זו, אחת מהן הייתה הרמיוני, השנייה הייתה תלמידה מבית גריפינדור שהארי לא זיהה, כך שהיא כנראה הייתה מהשנה הראשונה.

"מה קורה פה?" שאל הארי את נוויל שכבר עמד בצד וצפה במריבה חסר אונים.

"אין לי מושג. כאשר הגעתי לפה הן כבר היו באמצע לריב."

"מי זאת השנייה?" הארי היה בטוח שהוא ראה אותה בטקס המיון, אך הוא לא הצליח להיזכר איך קוראים לה.

"ג'יני!" נשמעה צעקה מהצד השני של המסדרון, שם הופיע רון וויזלי, תלמיד שהארי ונוויל לא חיבבו במיוחד, אך למרות שהוא צעק, התלמידה מהשנה הראשונה לא הקשיבה לו.

"זאת ג'יני וויזלי, האחות של רון, וזה בהחלט לא נראה טוב מה שקורה פה." הוסיף נוויל.

"אז כדאי שנלך." הציע הארי.

"כן," נוויל הסכים אתו. "הרמיוני לא הייתה רוצה שנראה אותה מתנהגת כך."

הם הפנו את גבם למתרחש ועזבו את המקום.

יומיים אחרי סוף השנה השנייה.

"אתה מתכוון לספר לי את האמת על מה שקרה עם חדר הסודות?" שאלה דודה פטוניה שעמדה ליד הכיריים וטיגנה בייקון לארוחת ערב.

"ממממ... מה שאלת דודה פטוניה?" הארי הרים את עיניו מספר השיקויים שבו הוא היה שקוע.

"כבר שלוש ימים שאני שומעת הערות לגבי משהו שעשית בקשר לחדר הסודות ולמורה להתגוננות, אתה מתכוון לספר לי במה בדיוק מדובר?" היא העבירה את הבייקון מהמחבת לצלחת.

הארי נאנח ושם את ספר השיקויים בצד. "מי שעשתה את הרוב זו הרמיוני, לא אני. היא זו שהבינה שמה שיש בחדר הסודות זה בסיליסק, ושמי שפותח אותו זה פרופסור לוקהרט, ואז היא סיפרה את זה לפרופסור דמבלדור, הוא זה שטיפל בבסיליסק, אני רק עזרתי לו עם היכולת שלי לדבר לחשננית, לא יותר מזה."

"פרופסור לוקהרט היה זה שפתח את חדר הסודות?" פניה של דודה פטוניה הוצפו בפליאה. "אל תגיד לי שוולדמורט נכנס גם לתוכו כמו שהוא עשה עם פרופסור קווירל."

"לא בדיוק." הארי לקח לעצמו מנה מהבייקון. "אני לא בטוח לגמרי לגבי זה, אבל וולדמורט השתלט על גופו מבחוץ, פרופסור דמבלדור הסביר לי שהיה חפץ שבתוכו וולדמורט היה, וכאשר פרופסור לוקהרט השתמש בחפץ ההוא, וולדמורט השתלט על הרצון שלו והכריח אותו לעשות כל מה שהוא רצה."

"איך פרופסור לוקהרט הגיב כאשר הוא השתחרר מוולדמורט?" שאלה גברת פיג מעבר לעיתון חתולים שהפריד בינה לבין שאר העולם.

"הוא השתגע לגמרי." ענה לה הארי. "הוא כרגע מאושפז בבית החולים על שם הקדוש מנגו ולא ידוע מתי הוא יחזור לעצמו, דבר אחד בטוח, הוא לא יחזור ללמד בהוגוורטס אחר כך. הוא ממילא היה מורה די גרוע, אז זה לא כל כך מצער."

"ובמה אתה עזרת לפרופסור דמבלדור?" שאלה דודה פטוניה בעניין.

"אה, לא משהו רציני," הארי החווה תנועת ביטול בידו. "הוא רק היה צריך שאני אפתח את חדר הסודות בעזרת הלחשננית, וגם שאני אשחרר את הבסיליסק מהכלוב שלו, כדי שהוא יוכל להרוג אותו. מי שעשתה את החלק החשוב זאת הרמיוני."

כמה ימים אחרי תחילת שנת הלימודים השלישית.

הארי ונוויל שוחחו בהתלהבות על השיעור של פרופסור לופין שבדיוק הסתיים, הוא הציג להם היום יצור שנקרא בוגארט.

"היי." הרמיוני רצה לעברם במסדרון.

"הרמיוני?" הארי הביט בהרמיוני מבולבל. "לא נשארת לדבר עם פרופסור לופין?"

"לא. נוויל, ברצינות, הבוגארט לבש את הצורה של דוד שלך?" הרמיוני שינתה את הנושא במהירות.

"היי! זה יותר טוב מהצורה שהוא לבש בשבילך, פרופסור מקגונגל שמבשרת לך שנכשלת!" נוויל פרץ בצחוק, וכעבור כמה שניות הרמיוני הצטרפה אליו.

"הממ. הארי?" נוויל הופתע למדי שהארי לא הצטרף לצחוק, הוא והרמיוני הביטו בהארי ולכן הם ראו מה שקרה כמה שניות אחר כך, הארי הבהב, ואחרי ההבהוב הוא השתנה, הוא נראה הרבה יותר עייף, בגדיו היו מלוכלכים ומקומטים, ועל לחייו היה חתך גדול.

"הארי! מה קרה?" שאלה מיד הרמיוני.

"סיפור ארוך.... חייב לדבר עם דמבלדור..." מלמל הארי.

מה אם סנייפ היה ממוין להפלפאף?

הערת אגב

מה קרה להארי? מדוע הוא הבהב? מה הסיפור הארוך שיש לו לספר?

התשובות לשאלות אלו ועוד דברים מרתקים מחכים לכם בפאנפיק

"היקום בראשות גרינדלוולד"

אז מה אתם מחכים, לכו ותקראו.

אם אין לכם כוח לקרוא פאנפיק אחר באמצע, אתם מוזמנים לעבור ישירות לפרק הבא של הפאנפיק הזה, אם הוא כבר קיים- הסיפור האמיתי של סיריוס בלק.

הפרק הקודם		הפרק הבא