על ספת הפסיכולוג

כן,כן ברור, רולינג. את המצאת את הארי פוטר, אף אחד לא חשב אחרת...

"דיפינדו" קרא הארי והיישיר מבט אל הלורד וולדמורט שניצב מולו בשרביט שלוף. וולדמורט כמובן חמק מהקללה בזריזות וצעק בזעם "רדוקטו" כלפי הארי.
הארי נלחם למען כל מה שהיה יקר לו והוא לא הסכים לוותר, הווגורטס מסביב בערה בשלהבת שדים נוראה וכולם מסביב עמדו ורעדו במתח. הארי התכוון להטיל "אקספליארמוס" בשארית כוחותיו אך לפתע הרגיש משיכה בשרוול הימני.
הארי הסתובב בזהירות וראה את קולין קריווי ,תלמיד השנה השישית, כשהוא מחייך אליו ומחזיק מצלמה בידו. "הארי, הארי" צעק קולין "תעשה חיוך!!!"
הוא לא רציני, חשב הארי, הוא ממש לא רציני. "קולין, אתה שם לב שאני נלחם כרגע עם הנבל הכי גרוע בהסטוריה והוא עוד שנייה מחסל אותי, ככה שממש לא מתאימה לי תמונה עכשיו?"
"אדרבה" הריע קולין "בדיוק בגלל זה. סוף סוף תמונה מעניינת שתמשוך צופים! לא סתם תמונה שלך ממריא על היפוגריף או מפקד על צבא דמבלדור."
"מפקד על צבא דמבלדור?" קראה אמבירדג' מהקהל "ידעתי שאתה היית אחראי על השטות הזאת. תחסל זריז את הוולדמורט הזה ותבוא לריתוק אצלי במשרד. מובן, פוטר?"
"וואו, איך עשית לי חשק להרוג את וולדמורט אחרי האמירה הזאת." מלמל הארי "בכל מקרה, קולין. תבוא עוד חצי שע-" הבזק של מצלמה סינוור את הארי לכמה שניות.
"מעולה" קרא קולין "עכשיו תעשה פוזה כזאת של גיבור על ותבליט את הצלקת, סבבה? תהיה פוטוגני כמו בקרב בהיכל הנבואות."
"צילמת אותי בהיכל הנבואות?" זעם הארי "מי הסכים לך?"
"באמת שאלתי את עצמי מי הכניס צלם להיכל..." מלמל לעצמו לוציוס מאלפוי
"חשבתי שתרצה תמונה יותר יפה אחרי התמונה שלך בוכה על סדריק דיגורי בזמן שהוא נרצח..." התגונן קולין
פה הארי איבד את זה לגמרי "אתה היית איתי כשוולדמורט הרג את דיגורי וצילמת אותנו? אין לך בושה? שום דבר שתגיד לא ירתיח אותי יותר!"
"ברוך ה', חשבתי שהתמונה שלך ושל פאדמה פאטיל רוקדים ביחד בנשף יכולה קצת לעצבן אותך" התנשף קולין בהקלה "שלא לדבר על התצלום שלך ושל לוקהרט בזמן המפגש בכרך ודף..."
"זה חשוב לעכשיו?" ביררה מקגונגל "פשוט... אתה יודע... וולדמורט מחכה כאן להרוג אותך, אי אפשר שתתעצבן על זה אחרי שתמות בקרב?"
"וואו, זו תהיה תמונה מטורפת" תיאר קולין בהתלהבות "הארי פוטר האגדי מובס על ידי שרביט הבכור, בדגש על הצלקת שתעלם!"
"תלך מפה מייד!" נהם הארי "כי עוד שניה אני מצלם תמונה של קולין קירווי האגדי בוכה ממכה בראש ממצלמה שהארי פוטר האגדי זרק עליו!"
אדון-האופל התנשף וכיוון את השרביט שלו בזהירות לעבר הארי. גם הארי כיוון את השרביט שלו לעבר וולדמורט וצרח "אקספליאר-" כשלפתע הוא שמע קולות בכי.
"תמיד כולם מתעלמים ממני" ייבב קולין "לאף אחד אין זמן בשביל לראות את התמונות שלי או לחתום לי עליהם."  ניגב קולין את פניו "רמוס לופין אמר פעם שאין לי טקט. אז מה? הוא בעצמו איש-זאב, וחוצמזה הוא מת עכשיו."
הארי ניגש לקולין הוא הניח יד אחת על כתפו וביד השנייה המשיך לכוון את השרביט לעבר וולדמורט "לא ידעתי שהמצב כל כך חמור, קולין. אשמח לדבר איתך על כך."
"וואו" אדון-האופל חייך ברשעות "ממש מרגשת אותי הרגישות בינכם שהחלטתי לחזור בתשובה, אתם יודעים איפה יש בית-כנסת קרוב? עוד לא התפללתי מנחה..."
"תפסיק לדחוף ת'אף שאין לך!" התעצבן הארי "אתה לא רואה שיש כאן ילד ששופך את נשמתו ומספר לך שהוא חסר טקט? אתה פשוט בנאדם אפס!"
"ואתה גם קירח ומכוער" מלמל קולין.
וולדמורט הסמיק "האמת שכשהסתכלתי הבוקר במראה היא רק הראתה לי את עצמי הורג את הארי פוטר ואת זנב-תולע. זה קווירל נתן לי את המראה הזאת, חפץ מפוקפק."
"טוב וולדמורט, בך נטפל אחר כך." סידר הארי את משקפיו "קולין, מתי התחלת להרגיש ששונאים אותך?"
"האמת שלא כל כך נוח לי לדבר כאן מול כולם... זה קצת מביך, אתה יודע..." גמגם קולין
הארי התיישר "נכון. נכון. הוא צודק. יש חיסיון מטפל-מטופל. כולם לפנות את השטח. כן, זה כולל אותך וולדומורט."
אנשים התחילו להתפזר אבל וולדמורט לא הסכים לוותר "רגע, הארי. אתה לא יכול ככה להרוס את הדרמה. למה משלמים לך? כדי שתשחנ"ש עם שישיסטים?"
"אתה צודק..." הרהר הארי "יש לי רעיון! קולין, תעשה תמונה לי ולוודמורט כשאנחנו נלחמים. מעולה. עכשיו תעשה תמונה שלי מכוון שרביט לוולדמורט. יופי."
קולין צילם במרץ "תגידו ממתקייייייייא ואל תזוזו."
"מצוין" חייך הארי "עכשיו תעשה תמונה שלי הורג את וולדי. אברא קדברא!" אדון האופל צנח מת על הקרקע.
"מעולה" חיכך הארי את ידיו "ועכשיו, קולין ידידי. כיצד אפשר לעזור לך?"
"אז אני מרגיש שיש לי בעיה בקריאת סיטואציות" שיתף קולין "כל פעם בגילוי עתידות שעושים סבב וכל אחד משתף את האחרים בסיטואציות שהוא קרא בכדור הבדולח אני לא נשאר! בחיים!"
"אני מבין..." נאנח הארי.
"ונמאס לי שאומרים לי שאני חסר טקט. מה זה טקט בכלל? יווו, אתה ממש מסריח מהדם של אתה-יודע-מי" קולין המשיך לברבר כשלפתע מאחורה התרומם בשנית אדון-האופל.
"וולדמורט" נבהל הארי "איך חזרת?"
"כשהרגת אותי אז הגעתי לתחנת רכבת קינג-קרוס ופגשתי את דמבלדור. התחלנו להילחם והוא הרג אותי, ואז חזרתי לכאן." סיפר וולדמורט בקול ארסי  "זה ממש מגניב למות פעמיים באותו יום ובעצם לא למות בכלל. אתה יודע?"
"פפפ... ספר לי על זה..." צחק הארי.
"בכל מקרה, הרשה לי לסלק את המטרד הקטן הזה כדי שנוכל להמשיך במה שהתחלנו לפני שמתתי" כיוון אדון-האופל את השרביט על קולין "אבדא קדברה!"
"לאאאא" צרח הארי אך קולין כבר שכב מת. הילד שלא נשאר בחיים. הילד שלא נשאר! בחיים!
"סוף-סוף רק אני ואתה פוטר, אחר כל השנים" צחק וולדמורט צחוק מרושע "כמה קיוויתי לחסל אותך והנה-"
"מצטער לקטוע את המונולוג היפהפה שלך" היישיר הארי את מבטו "אבל חשבת פעם איך זה למות 3 פעמים ביום? אבדא קדברה!"
*הבזק מצלמה*
"איי, כמעט" נאנח קולין והציץ במצלמה "רק התנוחה של הגלימה שלך הייתה לא מדויקת. תוכל להרוג אותו שוב?"
"קולין!!!" חיבק אותו הארי "איך חזרת? פגשת את דמבלדור והוא החזיר אותך לעולם הזה?"
"מה? לא!" הרים קולין את מבטו "המצלמה הייתה הורקרוקס שלי!"

חבר'ה, מוזמנים להגיב. זה ידרבן אותי להמשיך לכתוב 

הפרק הקודם		הפרק הבא