אנדי שוב

בס"ד

הבנו את יחסי הכוחות בינינו. אתם מגיבים – ואז אני מפרסם. בפורום הייתם חייבים להגיב, כי לא היינו יכולים לפרסם פרק בלי תגובה, אחרת זה לא היה נותן לנו בגלל דאבל. עכשיו אני הנהלותי אז הדאבלים לא רלוונטיים יותר, אבל אני גם מפרסם במערכת בכלל ולא בפורום. אבל עדיין בא לי להתפנק בתגובות.

בכל מקרה, בניגוד לפרק הקודם, הפרק הזה הוא פרק אנדי קצת יותר קלאסי.

דלת המעלית נפתחה והארי יצא ממנה בסערה. משרד הקסמים היה בעיצומו של יום העבודה, אבל זה לא מנע מהעוברים והשבים במסדרונות לסובב את מבטם לעבר הארי כשחלף על פניהם. אבל זה לא שינה לו, הנחישות שהציפה את גופו מנעה ממנו לשים לב לכך. למעשה, יותר מהנחישות עצמה, מצאה חן בעיני הארי העובדה שבכלל חש נחישות – או חש משהו באופן כללי. הוא עדיין לא היה בטוח אם זה בגלל שהוא שוב חיוני, או בגלל הסיבה שלשמה נקרא למשרד הקסמים - הסימולציה. פרוייקט אנד"א.

הוא הגיע ליעדו – דלת המעבדה של הפרוייקט, אי שם במרתפי מחלקת המחושבים. הוא נקש בדלת בעדינות, וקריאת "פתוח!" נשמעה משם. ביד רועדת קמעה, הארי פתח את הדלת –

המעבדה לא השתנתה כלל מאז הפעם האחרונה שביקר בה. למעשה, מכיוון שעברו כמה שבועות בודדים בלבד, אין כל סיבה שהיא תשתנה. מי שקיבלו את פניו בתוך המעבדה, לעומת זאת, לא נראו כתמול שלשום.

בקצה המעבדה, על כמה כיסאות, המתינו לו בחלוקי מעבדה לבנים שלושה קוסמים מודאגים: נאדיה ודאנקן, הלוא הם N ו־D, שניים מהבוחנים שליוו אותו לאורך המסע, ולצידם ארני ממחלקת המחושבים, האיש הטכני מאחוריי הפרוייקט.

"הארי!" דאנקן נעמד, "קיבלת את המסר שלי!"

הוא נראה מטורף. שיערו היה פרוע כהוגן, שקיות כהות הופיעו מתחת לעיניו, והוא רעד קלות.  נאדיה לא נראתה טוב יותר, אבל היא כן הצליחה לשמור על קור רוח.

"הגעתי הכי מהר שיכולתי," הארי ענה, "מה קרה?"

ארני ודאנקן החליפו מבטים מבולבלים. "מאיפה מתחילים?" ארני מלמל.

נאדיה הצביעה על צידו השני של החדר. "הבט, הארי," היא ביקשה.

ושם, בקיר הנגדי של החדר, נתלתה כמות מכובדת של מסכים, כולם כבויים. מתחת למסכים נחו חמש מיטות, שבארבע מהן נחו אנשים רדומים ומחוברים לאלקטרודות כמעט בכל חלקי גופם. המיטה החמישית הייתה ריקה.

"זו ג'ואן ג'מיל," נאדיה הצביעה על בחורה צעירה ששכבה ללא ניע במיטה הימנית ביותר. הארי התקרב אליה בחשש. היא נראתה בערך בת גילו, אולי צעירה בשנים ספורות. היו לה תלתלים שחורים שהתפזרו על הכרית עליה נח ראשה, החזה שלה עלה וירד בנשימות איטיות, והיא נראתה כל כך שלווה בתרדמת שלה. "צוערת במחזור הנוכחי של קורס הילאים, התנדבה להיבחן בפיילוט של פרוייקט אנד"א –"

"– סליחה, זה עדיין פיילוט?" הארי קטע אותה.

נאדיה נראתה מעט מרוגזת על החוצפה שלו, אבל היא רק ענתה לשאלתו. "אתה לא מצפה שאחרי נבחן אחד בלבד אנחנו נשיק את זה ונהפוך את זה לחלק חובה במבחן, כן? אל תשכח שאצלך היו לא מעט גליצ'ים ופספוסים. יש צורך במספר גדול של בדיקות וניסויים כדי לוודא שזה באמת ראוי לשימוש, וכמו שאתה היית נסיין בתקופת הרצה – כך גם ג'ואן. היא התחילה את המבחן שלה לפני שלושה שבועות. ואם אתה זוכר, מבחנים שכאלה אמורים להימשך לא יותר משבעים ושתיים שעות בלבד."

"אז מה היא עושה כאן כל כך הרבה זמן?" הארי שאל.

נאדיה פזלה לעבר דאנקן. "חשבתי שכתבת לו, לא?" היא שאלה.

"ניסיתי, זה היה מאוד בהול, את יודעת," הוא השפיל את מבטו.

נאדיה הנידה בראשה ופנתה שוב להארי. "המבחן של ג'ואן התחיל כמתוכנן: היא מצאה עצמה בסביבה שאמורה להיות מוכרת ותומכת עבורה, בלי שהיא זוכרת שזו סימולציה. עד מהרה היא נתקלה באנומליה, התחילה להיאבק – אבל אז המסכים הוחשכו ולא יכולנו להמשיך לעקוב אחריה."

"ציפינו שהיא תתעורר," המשיך אותה ארני. "זה לפחות התכנון המקורי – כשיש תקלה בהדמיה, היא אמורה להסתיים והמורדמים צריכים להתעורר. אבל זה לא קרה. אז חשבנו שאולי זו תקלה קלה במסכים, אבל עדיין יכולים להיות לא מעט סיכונים."

"איזה סיכונים?" שאל הארי, "אי אפשר להוציא אותה מבחוץ? פשוט לסגור את כל העניין בהוצאת האלקטרודות וכמה נפנופי שרביט?"

ארני עיווה את פניו. "אלה לא כמה נפנופי שרביט!" הוא קרא בעלבון קל, "וזה גם לא כזה פשוט לשחרר את האלקטרודות. תסתכל מקרוב, תראה מה קרה."

והארי אכן התקרב קצת יותר לג'ואן, ואז נשימתו נעתקה.

כשהארי היה מוחבר לסימולציה, האלקטרודות היו מודבקות בוואקום לעורו. אבל עכשיו, נראה שהאלקטרודות של ג'ואן התחפרו מתחת לעורה.

הקיבה של הארי התהפכה.

"אתה מבין? זה לא כזה פשוט," ארני הסביר.

"ללא ניטור של ההדמיה, ללא מעקב, אי אפשר לשלוט במה שקורה," הוסיפה נאדיה. "אי אפשר לבדוק שהתסריט אכן הולך כמתוכנן, שכל שלב ושלב אכן מתרחש."

"וגם אי אפשר לסנן את הפספוסים," דאנקן חייך במבוכה, "מה שבוודאי מבטיח שהות מעניינת שם."

"אז מיד כשהמסכים כבו, העפתי מבט פנימה," ארני המשיך. "נכנסתי לסימולציה, כמו שעשיתי בבחינה שלך – כשנאלצנו להוציא את הרמיוני. נכנסתי פנימה, בלי למחוק לעצמי את הזיכרון כמובן, ולא מצאתי את ג'ואן. לא מצאתי שום דבר שדומה בכלל למה שראינו בעצם, כאילו הסימולציה הפכה למקום אחד, קודר ומסוכן."

הארי דמיין את ארני המבוהל משוטט לו בסמטה אפלה וגשומה, עם אורות ניאון מהבהבים וכבים, ולחשושי סוהרסנים מכל עבר. רק המחשבה על כך גרמה לו לצמרמורת.

"הרגשתי לא בטוח שם," המשיך ארני, "אז מיהרתי לצאת ולדווח. אני הרי לא מאומן לדברים כאלה, אני איש טכני פשוט."

"אז בחרנו לשלוח לשם אנשים שהם כן מאומנים," נאדיה הסבירה, והצביעה על המיטה השנייה. "גרייס מייסון. אתה זוכר אותה?"

הארי התקרב למיטה הסמוכה לג'ואן. אישה כבת ארבעים שכבה עליה, גם היא רדומה ומחוברת לאינספור אלקטרודות, שגם הן נראו כאילו הולחמו לה ישירות לבשר. השיער שלה היה שחור גם הוא, ואסוף ברפיון מעל עורה הצהבהב. וגם היא נראתה כל כך שלווה.

"גרייס הייתה אחת הבוחנות שצפתה בך," דאנקן הסביר, "יחד איתי ועם נאדיה. היא הייתה בחדר כשהתעוררת."

"מצטער, אני לא זוכר…" התנצל הארי, "הייתי קצת מטושטש אז, וגם מי שבעיקר דיבר היו שלושתכם וקולבלעתי."

"פורום הבוחנים היה די דומה עכשיו," נאדיה המשיכה. "גרייס, הילאית בכירה לשעבר ובוחנת בהווה, התנדבה להיכנס לשם ולנסות להציל את ג'ואן. אז ארני הכניס אותה לשם, כמובן מבלי למחוק לה את הזיכרון, המתנו כמה ימים, וכמו שאתה רואה… ג'ואן לא ניצלה, וגם גרייס כלואה שם עכשיו."

נאדיה המשיכה למיטה השלישית. "בניסיון הזה החלטנו ללכת על כל הקופה. אם גרייס לא הצליחה, צריך לבחור בבוחן המוכשר ביותר שיש לנו, זה שבקיא ברזי הדרישות ובכל דקדוק ותנאי. הוא יוכל לתמרן את הסימולציה אם יהיה צורך בכך. הוא בעצמו בילה שם לא מעט. וכמו שאתה רואה, גם זה לא צלח…"

הארי התקרב אחריה למיטה השלישית, וליבו החסיר פעימה.

על המיטה, רדום ושליו, מוקף באלקטרודות, שכב דין קולבלעתי. ראש הבוחנים, הדיקן של הוגוורטס האחרת, נפל גם הוא.

"הבנו שבקצב הזה אנחנו נלך וניפול בזה אחר זה, אז ביקשנו עזרה חיצונית," נאדיה המשיכה, וקצב דיבורה עלה. נראה שהלחץ מתחיל לתת בה את אותותיו. "אז דאנקן, ארני ואנוכי נשארנו פה למקרה שמישהו יתעורר או שמשהו יקרה, ושאר הבוחנים הנותרים הלכו הביתה. מי שהוקצה לנו מטעם משרד הקסמים לניסיון הרביעי, מי שכמעט בוודאות יהיה זה שיוכל לחלץ אותם משם, צריך להיות קוסם חכם, מוכשר וחזק. מנוסה בקרבות, חד וממוקד מטרה. אין אדם מתאים יותר ממנו למשימה. אבל כמו שאתה רואה, אפילו הוא לא הצליח. אתה מכיר אותו טוב מאוד."

הארי התקרב בחשש למיטה הרביעית. מי יהיה קוסם מוכשר מספיק בשביל זה? השם הראשון עליו חשב היה אלבוס דמבלדור, אבל דמבלדור מת כבר שנים. אולי זה אחד מחברי המסדר? או חברי צ"ד? לא, הם צעירים מדי.

"אז בחרנו במי שליווה את ג'ואן מקרוב, בניגוד אלינו הבוחנים שרק השקפנו מהצד," הסבירה נאדיה, והמתינה להארי שיתקרב ויראה מי נמצא שם. וכשהגיע, הוא מיד ראה – על המיטה הרביעית נח סגן ווינטר, המפקד של הארי (וכנראה גם של ג'ואן) בתקופת ההכשרה.

"אז זה המצב, כמו שאתה רואה," דאנקן המשיך. "המתנו כבר די והותר. שלושה שבועות בסך הכל. ועכשיו הבנו שהיחיד שיכול לחלץ אותם משם, הוא מי שכבר ניצח את הסימולציה בעצמו. מי שעבר את זה ויידע לא ליפול. ואם זה לא מספיק, מדובר בקוסם מוכשר וחזק שהצליח להביס את אדון האופל כשהיה בן 17 בלבד, והוא עומד עכשיו כאן מולנו."

הארי הביט בהם בהשתוממות. הוא? כל כך הרבה מוכשרים לא הצליחו, מה גורם להם לחשוב שהוא יצליח?

שלושתם הביטו בו בדממה, ממתינים למוצא פיו. התקווה האילמת הזאת הזכירה לו תקוות אילמות אחרות, כמו אלה של חברי צ"ד בפגישתם הראשונה. כבר אז הם האמינו בו. גם דמבלדור, בזמנו, נתן בהארי אמון שיוכל להשלים את מלאכת השמדת ההורקרוקסים לאחר מותו. והוא לא אכזב אותם.

הארי הגניב מבט שוב אל עבר ארבעת השבויים. נראה שזו משימת התאבדות. מה ימנע ממנו להפוך גם הוא לעוד אחד כמוהם? לתת לאלקטרודות להתחפר בבשרו, ולהשתעבד למכונה לנצח? מחשבה אפלה עלתה במוחו של הארי – גורל ארבעתם נחרץ לעד, ואם הארי יסכים, גורלו יהיה זהה לשלהם.

ובכל זאת, הוא לא סתם מישהו שנבחר באקראי. כמו שדאנקן אמר, הוא מכיר את אנד"א טוב יותר מכולם. הוא הביס את אדון האופל בגיל 17. אם הוא כאן, זה אומר שהוא יכול. ואם הוא יכול, הוא גם מעוניין.

הארי ניסה להסדיר נשימה ולהירגע – רק עכשיו הוא שם לב שנלחץ ככה – ואז אמר, "אני אצטרך להיפרד מהחברים שלי קודם, כי אני לא יודע כמה זמן זה ייקח, אבל אני אעזור לכם, בטח!"

"אה, בקשר לזה," דאנקן אמר וכבש את עיניו ברצפה, "אולי… אולי זה לא כדאי, אתה יודע. אני מבין שזה נראה לך קצת פזיז, אבל… אבל כשיצאת מהמבחן, קיבלנו כמה תלונות משני החברים שלך, רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר, וגם מארוסתך. אם תלך אליהם, הם בטח יניאו אותך מלחזור אלינו."

הארי הנהן. אם הוא נקרא לדגל, אם הוא נקרא למשימה, הוא צריך לעשות את זה לבדו. אם הרמיוני הייתה שם, היא בוודאי הייתה חושדת יותר מדי במה שקורה. אבל הארי לא חושב כמו הרמיוני. הוא ניסה לחשוב כמו הרמיוני בסימולציה, וזה לא הצליח לו. אין סיבה שיעשה את זה שוב עכשיו. הארי הוא הילאי, והוא כאן כדי לעזור.

"אז בוא איתי בבקשה," ארני ליווה את הארי לעבר המיטה החמישית – מיטתו שלו. "תישכב כאן, ומיד אכניס אותך."

לפתע הארי כן חש איזשהו בלבול, או אולי חשש קל. "רגע," הוא ביקש, "אני לא צריך לעבור איזשהו תדרוך? לחתום על משהו?"

הוא הביט בארני, שנראה נחוש להשכיב את הארי על המיטה, ובדאנקן שנראה מפוחד מדי בשביל לומר משהו. הוא התבונן בנאדיה, קול השפיות, תולה בה תקוות שיהיו לה תשובות מספקות.

"אתה חתמת בפעם הקודמת על תופעות הלוואי שנובעות מכך שלא ידעת שהיית בסימולציה, ופתאום שבת לעולם האמיתי. הפעם אנחנו לא משכיחים ממך את מה שקרה, הכניסה שלך לסימולציה תהיה חלקה."

הכניסה לסימולציה. הארי פתאום נזכר בחלום ההוא, רגע לפני שמצא את הפתק מדאנקן. נראה שהדמויות בסימולציה ניסו להזהיר אותו ממשהו – או שמא הן הצילו אותו ממשהו – והארי לא היה בטוח שזה היה חלק מהמבחן. "רגע, בפעם שעברה שנכנסתי ראיתם את כל מה שקרה מהרגע הראשון?"

ארני השכיב את הארי על המיטה בזמן שענה, "כשנכנסת לתוך זה, תוך דקה נדלקו המסכים ונראית בשיאו של ערב צ'יזבטים."

"כלומר לא ראיתם מה קרה לפני."

ארני פזל לעבר נאדיה ודאנקן. "קרה משהו לפני?" דאנקן שאל, "אני לא הייתי כאן כשהכניסו אותך לאנד"א, אני ושאר הבוחנים הגענו קצת אחר כך." נאדיה הנהנה בהסכמה.

"אני לא ראיתי כלום," חתם ארני בעודו מחבר אי אלו אלקטרודות לגופו של הארי השוכב. כעת כל מה שראה היה את ארני נע כה וכה על רקע תקרת המעבדה. "עכשיו שים לב, כבר היית שם, אז אתה יודע שהדרך החוצה היא דרך הערפל. בדיוק כמו בפעם הקודמת, כשאדון קולבלעתי הוציא אותך דרך הערפל שהקיף את הוגוורטס בשלב האחרון של הסימולציה שלך. אתה כמובן תזכור הכל, כי אנחנו לא מוחקים לך את הזיכרון הפעם. כן, אתה תזכור שאתה בסימולציה, ותזכור את כל מה שקרה עד שאתה נכנס. תמצא את ארבעת השבויים ותצאו, ואז ננסה להבין יחד איתכם מה קרה שם. ואם אתה לא מסתדר ישר, פשוט תצא כמה שיותר מהר מהערפל. תזכור – הערפל תמיד יהיה שם כדרך החוצה, והוא ימתין לך בדיוק במקום ממנו נכנסת. כל עוד אתה בתוך אנד"א, יש ערפל. תמיד."

כל עוד הוא בתוך אנד"א, יש לו איך לצאת. הארי שינן זאת היטב במוחו. עם זאת, הוא עדיין לא ידע למה השאר לא הצליחו לצאת. אבל אם ארני הצליח להציץ רק לרגע ומיד לצאת שוב, אין סיבה שהארי לא יצליח לעשות את אותו הדבר.

ארני שלף שרביט והתחיל להניע אותו במעגלים בעודו ממלמל דברים.

"רגע," ביקש הארי, "איזשהו תדריך בטיחות? איזשהו הסבר?"

דאנקן נאנח.

"זה היה התדריך," הסבירה נאדיה, "מה שארני אמר לך עכשיו. מעבר לזה, אנחנו לא נוכל להסביר, כי אתה מכיר את אנד"א יותר מכולנו, הארי."

ארני שוב חייך את החיוך הלא נעים שלו, עם השיניים הצהובות האלה. "בהצלחה," הוא בירך, ושדה ראייתו של הארי התמלא ערפל. אין לדעת במה הוא ייתקל בפנים.

למצוא אותם ולצאת. ואם הוא לא מוצא, ישר לצאת.

הערפל כבר כיסה את כולו, והוא לא ראה דבר.

"הארי?"

ואז הערפל החל להתפוגג, חושף מאחוריו עדיין את תקרת המעבדה. מוזר, ככה זה אמור לקרות?

"אתה יכול לשמוע אותי? היי, אתה יכול לשמוע אותי?"

"אמממ…" הארי המהם. "כן, אני שומע… מי זה?"

הערפל ניסה להתעבות שוב, לשווא. הארי כבר היה יכול לראות את ארני עדיין מתרוצץ אנה ואנה סביבו, מנופף בשרביטו בפראות.

"ארני? אתה קראת לי?" שאל הארי.

"כן, כן, נו…" ארני ענה בהיסח הדעת, "נו, למה זה לא עובד?"

"הכל בסדר?" נשמע קולה של נאדיה.

"רגע, שוב," ארני המשיך להניף את שרביטו, והערפל החל לחזור, אבל ללא הצלחה. הוא לא הצליח להתעבות.

"זה כאילו…" ארני התלונן, "אוף, זה לא מצליח."

הארי שמע את דאנקן נחנק. "מה? מה זאת אומרת לא מצליח?"

"אני לא מצליח להכניס את הארי," ארני מחה, "מוזר. זה כאילו מסרב לקבל אותו."

"אני לא בהדמיה?" הארי שאל, "אני יכול לקום?"

הוא הזדקף קלות, אבל ארני מיהר להשכיב אותו בחזרה. "רגע," הוא ביקש, "עוד ניסיון אחד ודי."

שוב נפנופי שרביט, שוב ערפל, ושוב ארני. הוא נאנח. "טוב, הארי, תקום," הוא אמר בשפיפות, ובהינף שרביט האלקטרודות התנתקו ממנו.

הארי הזדקף אט אט, זורק מבט לאחור. כל הערפל שניסה להתעבות לו מול העיניים כעת היה מרוכז כולו במרווח שבין המיטה לקיר, כמו עננה קטנה וחמודה.

"טוב, דאנקן, תקרא לתחזוקה," ביקשה נאדיה, "ברגע שהענן הזה יתפוגג תהיה לנו רטיבות בכל המשרד."

"אוף, למה אני?" הוא רטן ויצא משם, ממלמל לעצמו אי אלו מלמולים עצבניים.

כעת פנתה נאדיה להביט בארני במבט שואל. הארי מיהר לעשות כמוה.

"אני לא יודע," ארני רטן גם הוא, "אני באמת לא יודע. זה כאילו אנד"א מסרבת להכניס את הארי לתוכה."

"אולי היא חוששת?" הארי הציע, "אולי היא יודעת שאני מכיר אותה ויודעת מה הולך לקרות?"

"אוי הארי, תירגע, אנד"א לא עד כדי כך מתוחכמת," ארני ירה לעברו.

"ארני, רוגע," ביקשה נאדיה. "אני מבינה את התסכול שלך, אבל זה לא יעזור לנו כרגע. יש משהו אחר שאפשר לעשות?"

ארני הביט בארבעת המורדמים ששכבו לצידו של הארי. "אני לא יודע… אני יכול אולי לנסות להתחבר לשרת של אנד"א מהמשרד שלי, ולנסות באופן מחושב ותוכנתי לחלץ אותם, אבל זה ייקח זמן שאנחנו לא בטוחים שיש לנו."

הארי הרים גבה. "לא אמרת שאי אפשר להוציא אותם מבחוץ?" הוא שאל, ובינו לבין עצמו שיבח את עצמו על החדות.

ארני נשם עמוק לפני שענה, כנראה כדי להרגיע את עצמו. נראה שהארי הרגיז אותו במיוחד. "אמרתי לך," הוא ברר מילותיו, "זה מאוד קשה, מאוד מסובך, ולוקח הרבה זמן שאנחנו לא בטוחים שיש לנו. כל רגע נוסף שבו הם במצב הזה..."

משהו בנאדיה נראה כבוי פתאום. "אני לא חושבת שיש פתרון אחר," היא אמרה חלושות. "נותרנו ברשות עצמנו, אי אפשר להכניס עוד…"

"אולי סתם להכניס חמישה אנשים מעמיס על אנד"א," הציע ארני.

"ואתה תצליח להוציא אותם?" נאדיה שאלה.

ארני הניד בראשו. "אני אנסה," הוא ענה. "אם אי אפשר להכניס עוד אף אחד, אני אנסה לכבות את זה מבחוץ. אבל גם אם אצליח, לכי תדעי איך הם יחזרו אחרי כל כך הרבה זמן שם…"

נאדיה הביטה במיטות בעצב. "איזו אבידה נוראה זו תהיה למשרד הקסמים," היא לחשה, "לאבד באופן כה טראגי שלושה מגדולי ההילאים, ועוד צוערת שעתידה נראה כה מבטיח…"

הארי גם הביט בהם בעצב. אבל בניגוד לעתיד ההילאים, הוא הבין שהסיכוי האחרון שלו לפגוש שוב את אנדי וחבריו נמוג לנצח. מצחיק לחשוב שבתחילת הסימולציה הוא היה עושה הכל כדי לא לראות אותו שוב לעולם.

נאדיה ניגשה להארי. "טוב, הארי, חבל שסתם נחזיק אותך פה. לך הביתה, תנוח."

"אל תדאג, נעדכן אותך," ארני הוסיף. "אני מצטער."

כשהארי שב הביתה, ג'יני כבר הייתה שם. היא ישבה סמוך לשולחן המטבח, ונראתה עצבנית מהרגיל.

"היי ג'יני, איפה היית בבוקר?" הוא שאל.

"איפה אני הייתי בבוקר?" היא חזרה אחריו. "אולי מה שצריך לשאול זה איפה אתה היית כל היום, ולמה לא הודעת לי!"

הארי הופתע מהגישה התקיפה של ג'יני. זה לא התאים לה. יכול להיות שכל האפאתיות שלו בסוף פגעה בה? טוב, עכשיו הוא מרגיש שהוא סגר איזשהו מעגל עם אנדי. ברגע שנסתם הגולל סופית, הארי הרגיש שהוא יכול להמשיך בחייו.

"אני מצטער, ג'יני, אבל את גם הלכת בלי להודיע הבוקר. לכן הרגשתי בנוח לצאת גם כן."

"אבל אני תמיד מבקרת את רון והרמיוני בבוקר!" ג'יני הטיחה בו, "ואתה? לאן הלכת בדיוק?"

"אממ," הארי היסס. הוא נזכר בבקשה של הבוחנים, שלא לספר על כך לחבריו, אבל הוא בין כה וכה לא יכול לחזור לשם בסוף. "הייתי במשרד הקסמים," הוא הודה.

"משרד הקסמים?!" ג'יני התפלצה, "איזה עסקים יש לך שם בדיוק? אתה לא עושה כלום כל היום!"

הארי ניסה לנסח תשובה ניצחת במוחו. נראה שג'יני ממש נפגעה ממנו, מה? אולי מוטב יעשה אם יתנצל על הכל.

"קראו לי ה – אמ – המחושבים, את יודעת, אלה של הסימולציות, אבל – אבל – זה לא משנה כי בסוף לא עשיתי שם כלום."

"רצית לפגוש את אנדי הזה שלך, לא?" ג'יני תקפה, "או יותר גרוע, את וונדי הזאת! שנשאת את שמה אז בלילה במקום השם שלי! מה עבר בראש המעוות שלך? מה?!"

היא התנשפה בעוז וכבר הייתה אדומה כולה. נראה שהיא לקחה את זה הרבה יותר קשה משציפה.

"תקשיבי, ג'יני," ביקש הארי, "זה היה בטעות, הייתי בתקופה ממש רעה, ואני מצטער. אני מצטער, ג'יני! הייתי טיפש, חסר אחריות. השארתי אותך לבד. ואני מתנצל ומצטער ומתחרט. בבקשה, בואי נפתח דף חדש. אלה היו רק כמה שבועות קשים, אבל זה מאחוריי, ג'יני. אני אוהב אותך!"

ג'יני זקפה גבה. "אתה אוהב אותי או את וונדי?" היא עקצה. "טוב, כל זה לא משנה הארי, כי זה נגמר בינינו."

"רגע, מה?"

ג'יני הסירה את טבעת האירוסין מאצבעה והניחה בכף ידו. "מה ששמעת, פוטר," היא אמרה בקור.

"אבל –" הוא גמגם. המילים שלה חרצו בעורו כמו סכינים מלובנות. זה לא יכול לקרות. ג'יני היא אהבת חייו, היא לא יכולה פשוט לזרוק אותו…

"ג'יני, אני חושב שזה קצת פזיז–"

"–פזיז? פזיז?!" היא צווחה (וקצת הזכירה את אמא שלה, חשב הארי בינו לבין עצמו), "אתה ממש לא שמת לב איזה שבר כלי הייתי! לא אהבת אותי, לא התייחסת אליי. העקנו זה על זו. היית פשוט חרא של בן אדם, הארי. תמיד היית."

זה לא ייתכן… זה לא יכול להיות. אלה לא באמת מילותיה של ג'יני.

"אין סיכוי שזה מה שאת באמת חושבת," הוא התעקש.

חיוך קל עלה על שפתיה של ג'יני. לא, היא לא הייתה משועשעת. נראה היה שהיא שמחה לאיד. "וכל זה כבר לא משנה, כי מצאתי חבר חדש," היא אמרה בחדוות ניצחון מרושעת.

לדאבונו של הארי, מכיוון חדר השינה הגיח האדם האחרון שציפה לראות – קית' גולבי, יריבו מתקופת ההכשרה.

"אתה?!" הארי זעק.

הוא פזל לעבר הארי באדישות, ואז ניגש לג'יני. "היי אהובה," הוא גרגר לעברה.

החיוך של ג'יני הפך במהרה מזחוח למאוהב. הארי מעולם לא ראה עליה מבט כזה, לא כשיצאה עם דין ולא עם מייקל, ואפילו לא איתו. "המממ… בוקר טוב לך, אהובי," היא גרגרה בחזרה. קית' נצמד אליה והם פצחו בנשיקה סוערת ויצרית. הארי לא היה מסוגל להסתכל.

כשסיימו את הדבר המבחיל, קית' פנה להארי. "מה האפס הזה עושה פה?" הוא שאל את ג'יני בגועל, "למה הזמנת אותו?"

"לא הזמנתי, הוא בא לבד," ג'יני ענתה, והחלחלה עלתה גם על פניה. "הוא עוד חושב שזה הבית שלו."

"זה באמת הבית שלי!" הארי מחה. הוא זה שמצא את הדירה הזאת בבניין צנוע בסמטת דיאגון מעל מדאם מלקין. "אני זה שמשלם פה שכירות! את מכניסה לבית שלי מישהו אחר, למיטה שלי – מה?! ועוד דווקא אותו, מכולם? איך הכרתם בכלל?!"

קית' נצמד להארי במין תנוחת איום משונה, ולחש על אוזנו: "אני הורס אותך, אפס, בדיוק כמו שתמיד עשיתי. בדיוק כמו שהגיע לך מהרגע שנולדת. עכשיו תעוף מפה, מהבית שלי, מהאישה שלי."

הזעם כבר ביעבע בעורקיו כמו לבה רותחת. הארי הרגיש שהוא לא יכול היה לעמוד בזה, ושלף שרביט.

הדבר הבא שזכר היה את רון והרמיוני באים לשחרר אותו בערבות מתא המעצר במשרד הקסמים. "קטטה, הארי?!" הרמיוני הוכיחה אותו בעודם צועדים לעבר האח הגדולה ביציאה ממשרד הקסמים, "קטטה?! מה, אנחנו שוב בהוגוורטס, בוכים ממאלפוי? ממתי אתה מסתבך בקטטות, הארי? זה תמיד היה הקטע של רון!"

"היי!" רון התגונן.

הרמיוני הביטה בו. "נו, בחייך, רון, אתה בטח מסכים איתי."

פרצופו הזועף של רון נמס לחיוך. "כשאת צודקת את צודקת, מאמי," הוא התחנחן ונשק על לחיה. הרמיוני נראתה מרוצה מעצמה. "עדיין לא סיימתי איתך, הארי," היא ציינה.

הארי הלך אחריהם בדשדוש. "לאן אני הולך מכאן?" הוא שאל, רוחו שפלה. "ג'יני גירשה אותי מהבית!"

כשהרמיוני הביטה בו, הוא באמת חש אבוד. לראשונה בחייו, אין לו לאן ללכת. נכון, הוגוורטס הייתה הבית שלו, אבל הוא לא יכול עכשיו פשוט לדפוק על דלת הטירה ולבקש מהמנהל פליטיק שפשוט יכניס אותו ויארח אותו. ואם הוא יגור אצל ארתור ומולי הדבר בוודאי ישמח אותם מאוד, אבל הם היו די מבוגרים והארי לא רצה להכביד עליהם יותר מדי. בדרך פריווט וכיכר גרימולד לא היה לו האומץ לבקר, ולא היה לו כסף לשכור חדר בקלחת הרותחת לתקופה ארוכה כל כך.

"אולי תבוא אלינו עד שתתאקלם ותסתדר על מקום חדש?" הציע רון, "מה דעתך, הרמיוני?"

"נשמע מעולה," היא הסכימה. "בוא אלינו."

הארי בעיקר חשש שהרמיוני רוצה לארח אותו כדי שיוכלו לדבר. ובמחשבה שנייה, אולי אוזן קשבת זה בדיוק מה שהוא צריך.

לאחר שהגיע לביתם ואכל ארוחה קלה, הוא סיפר לרון והרמיוני הכל. הוא לא סיפר רק על מה שקרה לו עם ג'יני וקית' מוקדם יותר, וגם לא רק על מה שקרה לו באותו הבוקר במשרד הקסמים. לא, הארי החליט שזה הזמן לחשוף הכל. הוא סיפר להם כל פרט ופרט שקרה לו בתוך הסימולציה, עם אנדי וגאטה ואליוט ואוליבר וכל השאר, וגם עם הגרסאות של רון והרמיוני שהוא פגש שם, מה שגרם לרון והרמיוני שישבו מולו להחליף מבטים מובכים.

הוא לא חסך בפרטים, ורון והרמיוני הגיבו בהשתאות, צחוק, פחד ובלבול בדיוק במקומות הנכונים. וכשסיים לדבר, רון נראה המום.

"וואו, אחי, אני לא מאמין שזה מה שעברת," הוא אמר להארי, "וששמרת את זה בבטן עד עכשיו. למה?"

הארי כבש את עיניו ברצפה. "אני מניח ש… לא יודע, אולי היה לי קשה להתאקלם בחזרה למציאות, להתרגל לרעיון שכל מה שידעתי לא היה אמיתי. עברתי את זה בתוך אנד"א, והייתי צריך לעבור את זה שוב עכשיו."

"ועדיין, לקרוא לאחותי וונדי זה קיצוני," רון צחקק, "אבל אני חושב שהייתי מתנהג בדיוק כמוך. אולי אפילו גרוע יותר."

הרמיוני, לעומת רון, נראתה מהורהרת. "כאילו, שלא תבין אותי לא נכון, הארי. אני מאוד שמחה שבחרת לשתף אותנו בהכל, ועכשיו אני מבינה יותר אותך ואת ההתנהגות שלך בשבועות האחרונים. אני גם מבינה למה קראת לה וונדי. שתדע שג'יני ואני חשבנו שזה שם חיבה לאנדי בהתחלה."

"איכ, לא!" הארי התחלחל, וזכה לגלי צחוק מכיוון רון.

"מה שאני לא מבינה בכל הסיפור הזה הוא מה שקרה לך היום," הרמיוני עדיין נראתה מהורהרת. "זה פשוט לא מסתדר לי. פשוט קיבלת פתק והלכת למשרד הקסמים?"

"כן," ענה הארי.

"והם היו שם וביקשו ממך להיכנס?"

הארי הנהן.

"וזה מה שהם סיפרו לך?"

"אהא."

"אז טוב שזה לא הצליח, הארי. כל הסיפור הזה לא נראה לי תקין."

"כ– רגע, למה?"

הרמיוני נעמדה והתהלכה בחלל החדר. "יש כל כך הרבה דברים שלא מסתדרים במה שהם סיפרו לך, הארי," היא אמרה. "קודם כל, אם ג'ואן נמצאת שם שלושה שבועות, וזיהוי אנומליות זה השלב האחרון של ההכשרה, אז כמה זמן נמשכה ההכשרה שלה בדיוק? ההכשרה שלך לא הסתיימה הרבה זמן קודם לכן, זה לא מספיק זמן. ומה היא אכלה בדיוק בכל הזמן הזה? שלושה שבועות בלי אוכל ובלי מים – היא הייתה צריכה כבר למות ברעב! וגם שלושת האחרים לא היו אמורים לשרוד כל כך הרבה זמן."

"אה, אני מניח שהיא שורדת כמו שאני שרדתי שם שלושה ימים, אולי נכנס אוכל דרך האלקטרודות האלה או משהו."

"אולי," הרמיוני ענתה, על אף שלא נראה שהיא התרצתה. "ואם הם איבדו את הקשר איתה, למה שהם פשוט לא ינתקו אותה מהאלקטרודות וזהו? בסדר, זה התחפר להם מתחת לעור. זה לא משהו בלתי פתיר בקסמים. נכנסים לשם בהנפת שרביט, למה זה מתוכנן כך שיהיה כל כך קשה לצאת? אם הארני הזה הצליח לעשות משהו כזה, לא יכול להיות שזה עד כדי כך מסובך."

"אז זה בדיוק מה שהם אמרו לי," הארי התגונן, "שאנד"א יצאה משליטה. כאילו… כאילו יש לה חיים משל עצמה."

הרמיוני הנידה בראשה. "זה לא מספק אותי, הארי. תהיה מה שתהיה הסיבה שהם קראו לך, זה מאוד חשוד בעיניי. אולי ברמה ששווה לחקור את זה."

"אז מה נעשה? נפנה למשרד הקסמים?" הציע רון.

הרמיוני גלגלה עיניים בשאט נפש. "הם בעצמם משרד הקסמים, רון!" היא מחתה. "ובוא, אני לא חושבת שהם כל כך מתים על הארי אחרי שהם עצרו אותו היום על השתתפות בקטטה."

"אותי ואת קית' גולבי," הארי הדגיש.

"כן," הרמיוני המשיכה, "ואם זה לא מספיק, יש לך גם את הזיכרון הקטן הזה שצץ בך, נכון? זה של תחילת ההדמיה, כאילו אני ורון מנסים להזהיר אותך מ… ממשהו שקשור אליהם, לא יודעת."

"טוב, אלה לא היו בדיוק אתם," הארי הזכיר לה.

"ובכל זאת, אם אז הסימולציה הייתה לפני השלב הזה שבו – איך אמרת? – היא 'השתגעה'," הרמיוני סימנה מרכאות באצבעותיה, "אז למה שהיא – כלומר, אנחנו – כלומר, רון והרמיוני ההם – ידברו ככה? יש לנו המון שאלות, הארי, ואני לא חושבת שמשרד הקסמים כל כך ישמח לתת תשובות."

ובכן, זה באמת נראה מטריד כשהרמיוני הציגה כך את הדברים. "אז מה את מציעה?" הוא שאל, "נשוב לחקור את זה כמו שהיינו עושים פעם? אני לא חושב שאם נלך להאגריד הוא ינדב באקראיות פרטי מידע כמו שהיה קורה בהוגוורטס."

"טוב, אנחנו לא ממש שלושתנו לבד עכשיו, אתה יודע," רון הזכיר לו. "אם יש חשש לבעיות במשרד הקסמים, אפשר לקרוא לעוד אנשים שאנחנו סומכים עליהם. יש לך גם את המסדר, ואת צ"ד…"

"אוי לא," הארי קרא, "רק אל תקראו לג'יני!"

דפיקות בדלת הבית הקפיצו את הרמיוני ממקומה. היא ניגשה ופתחה את הדלת, רואה את ג'יני עומדת נסערת במפתן.

"ג'יני!" הרמיוני קראה, "הכל בסדר? מה קרה? בואי, תיכנסי, תשתי משהו."

"הארי שם?" ג'יני מיד שאלה.

הרמיוני הנידה בראשה. היא פזלה לתוך הבית. "אין אף אחד," היא אמרה ושבה להביט באורחת המפתיעה, "רק רון ישן לו. למה, מה קרה להארי?"

"תראי מה מצאתי," ג'יני מיד אמרה והושיטה להרמיוני פתק. הרמיוני קראה ברפרוף את כתב ידו של דאנקן שמזמין את הארי למשרד הקסמים.

"הארי לא בשום מקום, הרמיוני," קולה של ג'יני כבר הונמך ללחישה. "ואני חושבת שאנחנו בבעיה. בעיה רצינית…"

הפרק הקודם		הפרק הבא