אהבת השמש והצללים

ניקו הסתובב להביט בג'ייסון ופייפר.

הם יצאו מבין השיחים עם חיוך על הפנים.

"עשית את זה" פייפר התנפלה עליו בחיבוק.

"מגע פיזי" רטן ניקו אבל הוא חייך בכל זאת.

ג'יסון הביט בו מהצב וחייך חיוך רחב.

"אוקי, פיייפר חנקת אותי" ניקו נחלץ בעדינות מידייה.

"אני לא יודע אם להודות לכם או לחנוק אתכם על העצה שנתתם לי" ניקו חייך, "טוב אני מניח שנראה מה תהיה התגובה של וויל מחר" הפטיר.

ג'ייסון צחק, "אל תדאג אתה עוד תודה לנו" אמר. 

"עוד נראה, עד אז לילה טוב" אמר ניקו, הוא הסתובב וחזר לביתן שלו, מחשבותיו עסוקות בבחור בעל השעיר הבלונדיני והעניים הכחולות.

"איזה חמוד הוא" אמרה פייפר כשהיא צופה בניקו המתרחק. 

"יש לך מזל שהוא לא שומע אותך, אחרת היית חוטפת עכשיו ברזל סטיגאי בבטן" אמר ג'ייסון כשהוא כורך את ידו סביב מותנה.

פייפר הפנתה את ראשה כדי להביט בו, הוא חייך אליה הם נשארו כך דומממים לכמה דקות.

"טוב נראה לי שעוד מעט העוצר יתחיל, ועדיף שההרפיות לא ימצאו אותנו כאן" אמרה פייפר בחיוך, ג'ייסון נאנח ונישק אותה קלות.

"לילה טוב" אמר. 

"לילה טוב" אמרה פייפר.

----

למחרת בבוקר וויל התעורר לקול צעקות, הוא קם שפשף את עייו התלבש צצח שניים ופנה לחלק בביתן שבו הייתה ממוקמת המרפאה.

אחד מאחיו אחז בחצוי שישב שם עם כויות הם היו באמצע לחבוש את עורו ולהשקות אותו בנקטר.

כן, יום שגרתי בביתן אפולו, וויל נאנח והחל בעבודה.

במשך הבוקר הוא התרוצץ בין מיטות , מטייב כריות, מחליף תחבושות, מקבע עצמות.

ניקו נכנס לחדר האוכל בארוחת בוקר כשהוא לחוץ מעט, אבל להפתעתו וויל לא היה שם.

ניקו הבין שהוא כנראה עסוק מדי במרפאה אז הוא לקח צלחת קטנה של פנקיקים והלך לכיון ביתן אפולו.

כשהוא הגיע מול הדלת הוא דפק בהיסוס, וכשלא נשמע קול מבפנים, הוא דחף את הידית.

הביתן היה שקט יחסית, רוב החולים ישנו, זאת היתה האפשרות היחידה לשמור על חצויום בעלי בעית קשב במקום.

ניקו הניח את הצלחת על שולחן שעמד שם והלך לחפש את וויל.

הוא הסתובב בביתן עובר על פני המרפאה, לבסוף הוא מצא אותו כשהו עומד בגב מופנה ומחטט בארון התרופות.

"בוקר טוב דוקטור סולאס" אמר ניקו.

וויל קפץ והסתובב מפיל מידיו את התבושת שהחזיק.

"ניקו, הבהלת אותי" וויל חייך והרים את התחבושת מהרצפה.

ניקו חייך אליו בחזרה. "הבאתי לך ארוחת בוקר, אני בטוח שאתה יכול לצאת להפסקה" אמר.

"אני חייב לסיים פה כמה דברים, ואם חולים יתעוררו ו..." וויל דיבר מהר כהרגלו.

ניקו צחק, וויל אהב את הצחוק שלו. 

"נו העולם לא יחרב אם תצא לארוחת בוקר , אני בטוח שזה יהיה בסדר" הוא תפס בידו של וויל, מה שהעביר בו צמרמורת.

"בוא" אמר ניקו, וויל נכנע ונתן לבן האדס למשוך אותו לעבר היציאה.

ניקו לקח את הצלחת שהניח ויצא מן הביתן כשוויל בעקבותיו.

הם הלכו לפינה ליד שדות התות והתיישבו שם.

ניקו הגיש את הצלחת לוויל, הוא חייך.

"תודה, אני באמת מת מרעב" אמר.

ניקו משך בכתפיו, "אני יודע שאחרת אתה לא אוכל" אמר.

וויל אכל את הפנקיקים שלו בשקט, ניקו צפה בשדות התות.

"אז... רוצה לספר לי קצת על עצמך" אמר וויל.

ניקו הביט בו בשעשוע, "מה אתה רוצה לדעת?" שאל.

וויל משך בכתפיו, "אני לא יודע כלום עליך, לדוגמא בן כמה אתה" וויל הביט בו בשאלה. 

"אני בן חמש עשרה אם אתה לא סופר את שבעים השנה שהייתי בקזינו לוטוס" אמר בלחץ, הוא לא אהב לדבר על עצמו, אבל אכשיהו עם וויל הכל היה קל יותר.

"וואו אז טכנית אתה בן שמונים וחמש, נראה לי שאני לא צריך לצאת עם מישהו שהוא כל כך מבוגר, זה דוחה" וויל חייך .

"אולי אני זה שצריך לשקול את זה שנית" אמר ניקו וחיוך הופיע גם על פניו.

"רגע, זה אומר שאנחנו יוצאים" אמר וויל וחיוכו הפך לשובב,

"אוי אתה בלתי נסבל סולאס" אמר ניקו, וויל צחק.

"טוב קשישי, אז אתה בן חמש עשרה מה עוד אתה יכול  לספר על עצמך" אמר.

"אני עניתי על שאלה, עכשיו תורך, בן כמה אתה סולאס?" הצטדק ניקו.

"שש עשרה, מאיפה אתה?" וויל לא פסק לרגע.

"איטליה, מתי הבנת שאתה בקטע של בנים?" ניקו המשיך באותו הקצב.

"בגיל ארבע עשרה, כשנדלקתי על חבר מהלימודים" וויל הסמיק מעט.

"היה לך פעם קראש על מישהו או משהי? " שאל וויל, ניקו קילל בליבו שוב את יכולות הקליעה של אפולו.

"בפרסי" אמר קצרות והסמיק.

"טוב מובן, הוא דיי חתיך" אמר וויל וחייך.

"אני ארצח אותך סולאס" סינן ניקו כשהוא מסמיק עוד יותר.

"לא כל כך מהר ילד מוות, אתה תמות בעצמך לפני שתצליח להרוג מישהו" וויל חייך.

"שלא תקרא לי ככה" אמר ניקו.

"טוב בסדר" וייל סיים לאכול ונשכב אל הבטן כשידיו תומכות בסנטרו ורגליו מתנדנדות באוויר.

"מאיזה גיל אתה גילית שאתה בקטע של בנים?" שאל וויל.

"אני מאמין שבגיל תשע" אמר ניקו.

"לפני הקזינו או אחרי?" שאל וויל.

"אחרי" ניקו הסמיק שוב כשנזכר בפרסי.

"טוב תורי לשאול שאלה" אמר ניקו.

הם דיברו במשך רוב הבוקר ועד תחילת הצהרים.

"טוב אני חייב ללכת לארגן את הביתן שלי לאימונים, ניפגש בארוחת ערב" וויל קם על רגליו, ניגב את הג'ינס שלו משאריות עשב ונישק אותו על הלחי.

ניקו עמד נטוע במקומו ממשש את הלחי במקום ששפתיו של וויל נגעו בו.

לפתע הוא ראה את אנבת' עומדת בקרבת מקום, היא נראתה מודאגת. ניקו ניגש אליה,

"מה קרה אנבת?" שאל ניקו.

----------

טוב אז הפרק הזה נכתב ונמחק שלוש פעמים כי נגמרה לי הסוללה במחשב.

אז גלו רספקט...

תגובות ומהר...

לא שחייבתי/איימתי או משהו

אבל תגיבו בבקשההההה

תודה בכל מקרה לקוראים

הערות והארות יתקבלו בברכה.

הפרק הקודם		הפרק הבא