משחקי הרעב ה-54

מצטער שכל כל הפרקים שלי יוצאים קצרצרים זאת אשמתי המלאה

אל תשכחו להגיב אני לא מצליח לכתוב בלי תגובות

אני קם מכיסאי במהירות, חרד. ורץ אל הדלת. שני אוכפי שקט מונעים ממני מעבר ומחזירים אותי לכורסת הקטיפה. אני מספיק לראות בחטף את פניה של אחותי מלאות בדם לפני שמפנים אותה משם. אני יושב המום, בפעם השנייה להיום ולא מצליח לדבר. הם הרגו את אחותי. הכעס בוער בי מבפנים. הם הרגו את אחותי, אני אהרוג אותם. אני זועם עכשיו. אני קם מכיסאי ומשליך אותו באוויר האש שבתוכי מתפרצת החוצה ואני שובר את המקום עד החפץ האחרון שבו ואז אני פשוט עומד שם באמצע החורבה שהייתה פעם חדר יפה ובוכה. על כל הזעם שנגרם לי מאז שהוריי מתו כל הסבל והעצב ששמרתי בפנים עכשיו מתפרצים, אני בוכה כמעט עשרים דקות עד שהמדריך שלי קורא לי לבוא לרכבת.

אני נכנס לרכבת ואפילו לא עוצר להסתכל מסביב. אני רק רוצה למצוא את החדר שלי. כשאני סוף סוף מוצא את החדר הנכון אני קורס על המיטה ונרדם.

במהלך הלילה אני מתעורר שוב ושוב מסיוטים על מיועדי עבר שרודפים אחרי עם סכין קצבים חדה שהופכת לרובה שלי אוכפי שקט בזמן שהמיועדים הופכים לראש העיר שקורא לי לברוח. לבסוף כשאני מתעורר  השמש כבר זרחה. אני גווע ברעב, לא אכלתי כלום מלבד כמה עשבים אתמול בבוקר. אני מנסה להימנע מלחשוב על אירועי אתמול אבל שוב ושוב עולות בעיניי פניה המדממות של אחותי. אתמול אפילו לא העפתי מבט ברכבת אבל עכשיו אני סוקר במבטי את המרחב, הרכבת עשויה ברזל מבחוץ אבל מבפנים הכל עשוי עץ מהגוני בוהק עם גימורים בצורת פניי המנצחים ממחוז שבע. מחוז שבע  מתמחה בכריתת עצים אז אני מבין קצת בגילוף וזה בלתי אפשרי ליצור גימורים כאלה מדויקים אפילו במכונה. הם הצליחו לקלוט לא רק את הפרצוף שלהם אלא גם חלק מנשמתם, הם נראים כל כך חיים, כאילו עוד מעט הם יצאו מהעץ ויתקפו אותי. אני ממשיך לכיוון שאני חושב שחדר האוכל נמצא בו ונתקל במשהו, אני מרים מבט ורואה מישהו לא מוכר רוכן מעליי, מסוקרן. "מי אתה?" אני שואל, הוא לא עונה. "מה אתה עושה?" אני שואל שוב, הוא שותק. בדיוק אז אני שומע מישהו קורא בשמי. אני מסתובב ורואה את המדריך שלי, נראה לי שקוראים לו דרק. "לא מצאתי אותך אתמול, אתה בא לאכול?" אני מהנהנן והולך אחריו. "מי זה היה האיש המוזר הזה שלא דיבר?" אני שואל אותו, "זה היה אווקס, אנשים שבגדו בקפיטול ואז כרתו להם את הלשון ונגזר עליהם לשרת אנשים." אנחנו ממשיכים לפטפט לאורך הדרך. כשאנחנו מגיעים לחדר אוכל הוא פונה אליי "תקשיב בלייט אני ממש מצטער על אחותך אבל תנסה לא לשקוע בדיכאון כי רק כך תוכל לנצח," אני מהנהן בשקט בזמן שאירועיי אתמול מציפים אותי בבת אחת  ואני כמעט קורס. דרק מסתכל עליי בדאגה. "תקשיב, אתה צריך להתרומם לא לשקוע, אל תיתן לאירועיי העבר להשפיע עליך, אתה מנצח במשחקים אתה שומע? מנצח." אני מהנהן ונכנס לחדר האוכל.

השולחן עמוס בכל טוב, דברים שלא ראיתי בחיים שלי כמו עוף ברוטב כזה לבן עם תפוזים מעל. או נזיד טלה עם שזיפים. אני מתיישב ליד השולחן ומעמיס את הצלחת בסלטים, מרק עוף וממלא את הכוס במשקה חום מתוק וחם שממלא את הבטן בתחושה חמימה. אני אוכל ואוכל בלי הפסקה והטעמים מתערבבי לי בפה עד שאני לא יכול לאכול יותר ואז אני נשען אחורה ומסתכל על הסובבים. המדריכים דרק ואנסטסיה שקועים בשיחה, כנראה על איך להשאיר אותנו בחיים. יש אותי, וישנה לני מייסון, שבעיקרון אין לי שום בעיה איתה רק שלה יש בעיה איתי משום מה. היא מסתכלת עליי בקור בעודה סוקרת את הנוכחים. היא נראית מרוחקת. כשהיינו קטנים אני והיא נהגנו לשחק שעות על גבי שעות ביער, מתחבאים אחד מהשני ורודפים אחרי פרפרים באחו. ואז אימא חלתה ומתה והיא התרחקה ממני, אני עדיין משחזר בראשי את הרגע ההוא שהודיעו לה שאמא שלה חולה וכמראה לא תשרוד.

זה היה היום הראשון של האביב והאחו התחיל להתמלא בחיים. אני והיא רדפנו אחרי פרפרים וחיפושיות בדשא ולא שמנו לב להמולת החיות מסביבנו. היא תפסה חיפושית אחת יפה בצבעי סגול צהוב שזהרה כאילו היא מחזירה את אור השמש. היא הראתה לי אותה וניסיתי לחטוף לה אותה מהיד, היא הייתה זריזה ממני והזיזה את ידה וזה התגלגל למשחק רדיפות שלם שבסופו שנינו נפלנו על העשב הרך מתפקעים מצחוק. לפתע ראינו ארנב לבן חוצה את האחו בריצה, היא הסתכלה עליי ואני הסתכלתי עליה ושנינו חייכנו בשובבות. את השעות הבאות העברנו ברדיפה אחרי ארנבים עד שלפתע היא נתקלה בברך של מישהו. היה לו מבט קודר בעיניים. "את לני מייסון?" הוא שאל, היא הנהנה בבהלה. "אמא שלך חולה מאוד וכנראה שלא תשרוד" הוא אמר וסימן לה לבוא איתו. אני לא אשכך את המבט פניה כשהתרחקה ממני. לתמיד.

אני לא קולט שריחפתי עד שאני שומע את המדריך שלי קורא לי. "בלייט" הוא אומר, "כשנגיע לקפיטול כל אחד מכם יקבל סטייליסט שיארגן את התלבושת שלו, מובן? אתם לא מתווכחים איתם, לא משנה מה הם אומרים לכם לעשות או איך הם אומרים לכם להתלבש, אוקיי?" שנינו מהנהנים, "בזירה אל תנסו להשתתף בקרב על קרן השפע, אתם לא תשרדו." "פשוט תתרחקו כמה שאפשר מקרן השפע ותמצאו מקור מים טוב, מובן?" אנחנו מהנהנים עוד פעם ואנחנו ממשכים לאכול בשתיקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא