משחק הצללים

השביל הצר שהוביל ליער היה דומם, אבל זה לא היה דממה רגילה.

היה משהו מעיק בשקט הזה, כאילו העולם עוצר את נשימתו, מחכה למשהו שיקרה.

טארק ורודאן צעדו לאט, רגליהם מרימות אבק דק עם כל צעד. המתח בין השניים היה כמעט מוחשי, אך אף אחד מהם לא דיבר.

המילים היו כבדות מדי, קשות מדי.

במערה, הלהבות ריקדו באור חלש, מטילות צללים מתפתלים על הקירות.

אולדן עמד שם, מביט בגזרי המכתב שנשרפו לאפר.

הוא לא זז, לא הוציא מילה.

המילים שכתבה הנסיכה רדפו אותו, מהדהדות בראשו כמו לחש אפל: "שירותך הסתיים. המשימה החדשה שלך מתחילה."

הוא סגר את עיניו ונשם עמוק, מחפש תשובות במקום שהן לא היו. בפנים, משהו נאבק. הוא הבטיח לשמור על נאמנות לכתר, אבל המחתרת הפכה לו למשפחה.

הוא ידע שהרגע יגיע, אבל לא כך.

לא כשהכול כל כך מורכב.

לפתע, קול צעדים קלילים נשמע מאחוריו.

הוא הסתובב במהירות, ידו על ניצב החרב.

הצללים זזו, וכמו מתוך האפלה הופיעה דמות. ריה. "הכול בסדר?" היא שאלה בלחש, עיניה מנסות לפענח את ההבעה הקפואה שלו.

"כן," הוא אמר באיטיות, אבל קולו נשמע ריק אפילו לעצמו.

היא הביטה בו עוד רגע ארוך, ואז לחשה: "לפעמים לא צריך לבחור, אולדן. לפעמים התשובה נמצאת בלב."

בינתיים, בדרום, טארק ורודאן הגיעו לכפר שומם.

הרחובות היו ריקים, דלתות הבתים פתוחות למחצה, כאילו מישהו עזב בחיפזון.

"זה לא מרגיש נכון," מלמל טארק. הוא שלף את חרבו, עיניו סוקרות את האפלה שמתפשטת כמו ענן כבד. רודאן נשאר כמה צעדים מאחור.

"זה מרגיש כמו מלכודת," הוא לחש, מבטו ננעץ על תנועה קלה בפינה המרוחקת של הרחוב. אבל לפני שהספיק לומר עוד משהו, דמות עטופה גלימה כהה יצאה מהצללים. "ברוכים הבאים," נשמע קול נמוך וחד.

המילים נשמעו כאילו הן נסחפות ברוח, אבל הן פגעו כמו סכינים. "חיכיתי לכם."

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא