הדור השלישי

 תקשיבו,קוראים יקרים,מהיום שפאנפיק יצא יש לי 284 צפיות בפיק!!!!!!!
הייתם מאמינים?!
אז...מזל טוב לעצמי,ומזל טוב גם לפיק,ומזל טוב לפיק שוב כי הוא קיבל פרק חדש [=

וואו.איזה כאב.
כאילו מישהו חותך כל חלק בגוף שלי עם סכין חדה במיוחד,סוחטת את כל דמי החוצה.
המשכתי להתייסר,אבל לא נתתי לפי להיפתח ולצרוח בקול.
אבל...
איפה אני?
ניסיתי לפתוח את העיניים לפחות,לראות איפה אני,אבל הייתי חלשה מדי,מיוסרת מדי...
ניסיתי לנשום.לא הצלחתי.אבל איכשהו...אני חייתי.הייתי שם.אבל לא נשמתי כלל.כאילו חיים בי המוח והעיניים והתת מודע,אבל הלב...
לא.
וזה היה מאוד מוזר.
תהיתי מתי הכאב ייפסק.
ואז,לאחר חמש דקות תמימות שנראו כמו נצח,הכאב נחלש והפך להיות כמו פעימות קלות של אגרופים.לאט לאט זה נחלש ונחלש ונחלש,עד ש...
נפלתי לבור העמוק הזה שוב,גופי הרפוי מסרב לנוע,מסרב לזוז...

"היא תהיה בסדר?"
"מה קרה לה?"
"אמיליה!"
קולות ומלמולים נשמעו מעליי,מודאגים מאוד.
יופי.מישהו בא להציל אותי.
אבל כשפתחתי את פי-גיליתי ששוב היו לי כאבים האלה,הייסורים האלה,והתחלתי לצרוח,להתחנן שזה ייפסק...
"אההההה!!!!תפסיקו את זה!!!!!!תזיזו את זה ממני!!!!!!די!!!!!!!!!!!אהההההההההה!!!!!!!!!!!"
ניסיתי להשתיק את עצמי,אבל נשמעתי כמו אם עם צירים,כמו מישהו שגופו נחתך על ידי סכין...
ושוב הבור הזה.זה לא ייגמר?

קמתי,אחוזת בהלה.
הסתכלתי מסביבי.שכבתי בשדה ירוק,מתחת לשמים צלולים וכחולים-יום נדיר ביותר לחודש ספטמבר-אולי אחד הימים הנדירים בשנה.
קמתי.לתדהמתי,גופי היה שלם לגמרי,ללא כל שסעים,פציעות,חתכים וכו'.
פתאום ראיתי בית בקצה השדה.
התחלתי לרוץ לעברו.אולי יש שם משהו לאכול?מתתי מרעב.
דפקתי בחוזקה על הדלת.
"רק רגע!"קול נשי קרא ומיד הדלת נפתחה.
מולי עמדה מישהי אדמונית,חביבה וחמה-ככל הנראה.היא לבשה חצאית ועליו סינר,שיערה אסוף לפקעת גדולה ואדומה.היא הייתה יחפה,וסינרה היה מלוכלך.כתמים בכל הצבעים היו על הסינר-ניחשתי שהיא מגדלת הרבה ילדים לפי הגינה שהייתה ליד,עם נדנדות.אך הנדנדות היו נטושות,משום מה,וחלודות,כאילו מישהו כבר מזמן לא התנדנד עליהן.
"כן?"שאלה אותי האישה.היא חייכה אליי חיוך חם ואמיהי.
"אממ..."אמרתי.היא הייתה מוכרת לי מאיזשהו מקום...מאיפה,רק?
"איך קוראים לך?בואי,שבי אצלנו בינתיים,"אמרה לי האישה וחייכה אליי חיוך נעים.
נכנסתי לבית.הוא היה מאוד יפה;הקירות היו צבועית בתכלת.המטבח היה מבולגן מאוד,הסירים והמחבתות והצלחות והסכו"ם מילאו את הכיור,והשולחן נראה כאילו הרגע ציצחו אותו מחדש אחרי אלפי פעמים שניקו אותו.
הטרקלין היה אף הוא נחמד ונעים-סבר;כורסאות חומות עם כריות,אח עתיקה שכעת אש לא פיזזה בה,כמו שלעיתים קרובות הייתה אמורה להיות.על הכרוסא הלבנה ישב-
פערתי את עיניי.
פתאום הבנתי ונזכרתי מאיפה הגברת מוכרת לי.
הרי שזאת ג'יני פוטר,אישתו של הארי פוטר,שישב כעת על הכורסא,כותב מה שנראה כמו מסמכים ושרביטו חותם עליהם.
"הארי-זהו הוא-כלומר,פוטר...הארי פוטר-!"
"אהה,כן,"נאנחה ג'יני.פתאום שמתי לב שכמה שערות לבנות מבצבצות מראשה האדום והבוער."כן,זה הארי פוטר..."היא נאנחה וקראה:"הארי,יש לנו אורחת."
הארי פוטר הזדקף-כנראה היה כל כך מרוכז בעבודתו,שלא הבחין בנו.הוא ראה אותי,חייך אלי בבלבול מנומס.
"ומי העלמה?"שאל.
"אני-אני אמיליה,אמיליה איוונד,"גמגמתי.אני לא מעריצה של הארי פוטר או משהו כזה,אבל בכל זאת-הארי פוטר!
"ומה קרה?אהה..."נאנח הארי,וסימני הבנה נראו על פניו."את האמיליה שג'יימס ממלמל עלייה בלילה?"
"אני מניחה שכן."
"ומה מעשייך פה?"שאל בחיוך.החיוך שעלה על פניו הפך לקונדסי."להתלונן על ג'יימס?רק שתדעי,זה לא יעזור."צחקתי בעצבנות."האמת היא,ש...לא.הגעתי לפה ככה..."
התחלתי לספר מה קרה לי-על אלבוס,שלקח אותי לחדר הנחיצות.על הנפילה שלי לתוך הבור.על הייסורים והנפילה לבור,וחוזר חלילה.ואז על הגעתי לפה.
"...וזהו."אמרתי.
הארי קימט את מצחו."אני יביא כוס תה,"אמרה ג'יני,קפצה ממקומה והלכה למטבח.
"אממ...אז אמרת שאלבוס לקח אותך לחדר הנחיצות?"
"כן,"השבתי.בניגוד לציפותיי,הוא לא היה כלל שחצן או יהיר בתור מפורסם.הוא דווקא נהג בי כשווה לו."הוא לקח אותי,ואז הוא הסתכל לי בעיניים,ואז התעלפתי-"
"את חושבת שאלבוס עשה לך משה-?"הוא שאל,אבל קטעתי אותו.
"לא,לא,אני חושבת שזה היה..."אבל הסמקתי והשפלתי את ראשי.זה היה יותר מדי מביך להגיד את הסיבה האמיתית.
הארי כנראה הבין את הרמז.הסתכנתי והסתכלתי בפניו.בהחלט,אלבוס ירש את עיניו מאביו;אומנם הארי היה כבר לא צעיר,אולי אפילו מבוגר,ואפילו ביצבצו אצלו שערות לבנות,אבל נראה שעיניו לא איבדו את צבען עם השנים-כאילו מישהו צבע אותן בצבע לא מחיק...
"אז...מה קרה אחר כך?אמרת שהתייסרת בייסורים נוראיים כמו סכינים?"הוא שאל.
קפצתי על ההזדמנות ואמרתי לו:"כן..."ואז עלתה בי מחשבה."האמת היא,כמו קללת קרושיאטו-"
ולפני שגמרתי,לתדהמתי,הארי נאנק וחפן את ראשו בידיו.
"ק-קרה משהו?"שאלתי,מבולבלת משהו.
"אוי,עשיו הכל ברור,כמו שחשדתי..."הארי התחיל ממש לבכות,מה שגרם לי להסמיק ברמות של עגבנייה.
"הנה התה-הארי?מה קרה,לכל הרוחות והשדים?!"ג'יני נכנסה לחדר עם מגש תה,וכשראתה את הארי מתייפח ללא בושה עזבה את המגש שלה באוויר(הוא ממש ריחף),וניגשה אל הארי.
"הארי?מה-מה ק-?"
"ג'יני,קרה בדיוק מה שחשדנו שקרה לאלבוס,"נאנק הארי,מנגב את דמעותיו.
ג'יני קיבלה הלם.
"מה קרה?"עכשיו זה כבר ממש התחיל לעלות לי על העצבים.מה קורה לאלבוס?
"אלבוס,הוא..."הסבירה ג'יני בקול חנוק.
"עבר לצד השני."

תגובות?דירוגים?
משהו?!

הפרק הקודם		הפרק הבא