בת הים

למחרת בבוקר, אמרה ארמינה להארי בקול מודאג במעט: "נצטרך לעבור היום דרך בית הקברות הימי. המקום מעלה בי צמרצורת, אך אין דרך אחרת".
"טוב, אם כך, נצא" ענה לה הארי, והחל שוחה אחרי ארמינה. הם חלפו בדרכם על פני דגים מוזהבים, אלמוגים, אצות ירוקות שהתערבלו במימי הים הצלולים.
לבסוף, עצרו השניים אל מול שער גדול, נעול על סורג ובריח. הארי הוציא את שרביטו, התקרב אל השער, ואמר: "אלוהומורה". ציריו של השער חרקו מעט בעת היפתחם. היה זה קול צורמני, שהעלה צמרמורת בגבו של הארי.
"בוא, נכנס" אמרה ארמינה, נשמה נשימה עמוקה, ושחתה לאט לעבר בית הקברות. הארי לצידה. כשנכנסו, הרגישו מיד עצבות, עצבות מלאכותית, כאילו מישהו הטיל קסם זה או אחר על המקום.
הארי וארמינה שחו בדממה ובשקט שלא היה אופייני לשום מקום אחר. הארי הסתכל על הקברים שהיה חרוט עליהם שמו של בן הים השוכב מתחתם, על החול הקר והרך, למנוחת עולמים.
כסיימו לחצות, נשמו שנייהם לרווחה, וארמינה אמרה: "זה מקום כה עצוב, אפל וקודר, מקום שבו נקברו חלק מבני הים האפלים ביותר".
הארי רק אמר: "מזל שעברנו את זה". אך לאחר שאמר זאת הרגיש מטומטם, מטומטם ברמות מטורפות. אך ארמינה כנראה לא שמה לב. היא המשיכה לשחות, והוא דלק אחרייה, מסתכל על שערה הארוך, המטופח למשעי, על זנבה הזהוב שקשקשיו בקו באור שמש הבוקר. הוא התאהב בה.
~~~
לאחר ששחו עוד כקילומטר, עצרו השניים לחניית לילה. הארי אכל קצת, ושכב לישון, עדיין מרגיש כמיהה עזה לארמינה.



היה לי קצת קשה לכתוב את הפרק הזה. האווירה, בקושי שמתי את הידיים על מקשי המקלדת.
אז... תגיבו, בבקשה!

הפרק הקודם		הפרק הבא