איך הכל התחיל

הקיץ הזה היה טורד מנוחה.
כל הזמן שאלתי את עצמי מה קרה שהוא הפסיק לדבר איתי ככה בפתאומיות. אף פעם הוא לא הקשיב לי כשדחיתי אותו… מה השתנה הפעם? במהלך הקיץ התכתבתי הרבה עם חברותי מהוגוורטס. באחד ממכתביה של ויקי היא הזכירה שהיא ראתה את ג׳יימס-ראש-פוץ מתגפף עם איזו בחורה באחד מקרונות הרכבת לפני שהגענו ללונדון. 
״פטוני, אני לא חושבת שאצא היום החוצה, אני לא מרגישה כל כך טוב.״ קראתי. הייתה לי תחושה משונה כזו בבטן כאילו ירדתי במעלית. החלטתי  שאני לא הולכת לדחות את זה יותר ואני הולכת לשלוח לו מכתב.
ג׳יימס, 
רציתי להתנצל על ההתפרצות שלי בפעם האחרונה שדיברנו, ניסיתי להעביר נקודה וכנראה שהייתי בוטה מידי בדיבור שלי. אני מקווה שתסלח לי ושנתחיל את שנתנו האחרונה ביחסים טובים. 
לילי.

שלחתי את הינשוף שלי, הארווי, בתקווה שג׳יימס יענה.
אחר הצהריים ישבתי עם סוורוס בגינה וקראנו ביחד את הספרים שהלכנו לקנות יחד אתמול מסמטת דיאגון. אין כזה דבר לבוא מוכן מידי ללימודים. היה יום כזה יפה בחוץ ואני רק רציתי שהרגע הזה ימשך לנצח. 
״לילי, יש משהו שרציתי… רציתי להגיד לך כבר הרבה זמן. מהרגע הראשון שראיתי אותך ידעתי שאת האחת בשבילי ו- אממ את יודעת.״ גם כן נצח. 
״סוורוס, תודה רבה שאתה כנה איתי ואומר לי את הדברים האלה, אבל גם אני צריכה להיות כנה, אני חייבת להגיד לך חד משמעית בבירור שלא ישתמע לשתי פנים- אני רואה אותך כחבר הכי טוב שלי ואני אוהבת אותך, באמת, אבל פה זה נגמר. באותה מידה היית יכול להיות אח שלי.״
סוורוס נראה כאילו נתתי לו בוקס בפנים. הוא נראה כל כך פגוע ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו רגע. הרגשתי כל כך לא נעים למרות שכל מילה שאמרתי הייתה נכונה. 
״אני חושבת שכדאי שאלך עכשיו.״ אספתי את הספרים שלי והתחלתי להתקדם לכיוון הבית שלי. 
״לילי, חכי,״ הוא קרא אבל אני כבר התרחקתי. 
״נדבר מחר סוורוס, להתראות.״
כשהגעתי הביתה הארווי חיכה לי עם מכתב מגולגל קשור לצווארו. 
״תודה הארווי,״ הבאתי לו צ׳ופר קטן לאכול ופתחתי את המכתב. רק שזה לא היה מכתב,זה היה סיפור קומיקס בעל שלושה דפים על קוסם שעשה קסמים מטופשים ועל הכלב שלו. הציורים זזו כמובן וזה רק גרם לקומיקס להיות יותר מצחיק. קראתי אותו כל כך הרבה פעמים שכאבה לי הבטן בסוף ובקושי שמעתי את קריאותיה החוזרות של פטוניה שארוחת הערב מוכנה.
באותו לילה הלכתי לישון בהרגשת נינוחות שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.

בהמשך החופש ג׳יימס ואני התכתבנו די הרבה, אבל הרגשתי משהו שונה ביחס שלו אלי, קצת יותר מרוחק, כצת יותר מכבד. הוא סיפר לי שסיריוס התארח אצלו למשך כל הקיץ, ועל כל הדברים המשוגעים שהם עשו ביחד, הם ממש שיגעו את מר וגברת פוטר ואלה איימו להוציא אותם מהבית. ג׳יימס וסיריוס חשבו שזה רעיון נהדר והקימו מחנה שלם בחצר של הבית. בשלב כלשהו גם רמוס הצטרף לבית הפוטרים. לפעמים הוא קרא לו במכתבים מוני, עניין אותי להבין מה פשר השם. נשמע שהם עושים חיים משוגעים. קצת קינאתי בהם, כי לי היה מאוד משעמם, עם אחות שלא ממש מחבבת אותי וחבר שלא הצלחתי להסתכל שוב בעיניו. ג׳יימס הציע לי להצטרף אליהם, אבל לא הייתי מסוגלת להסכים, אני ועוד שלושה מחבריי לבית גריפינדור, ולא הכרתי אותם כל כך טוב.
כשהגיע הזמן לחזור להוגוורטס כבר הייתי חסרת סבלנות ממש. חיפשתי אותו בין ההמון, להציע אולי שנשב באותו תא. אך אני מטבעי הקדמתי ברבע שעה את זמן יציאת הרכבת, ולכן כבר התמקמתי באחד המקומות וחיכיתי.
בסופו של דבר התא התמלא בחברות שלי וג׳יימס כמעט איחר (כהרגלו) את הרכבת.
אז במהלך הנסיעה חמקתי החוצה והלכתי לחפש אותו.
בסוף הקרון מצאתי את התא שבו הוא היה. חיוך עלה על פני ונעצר בדרך למעלה כשראיתי מי יושבת על בירכיו.
בישיבה כמעט אנטימית ישבה לצידו של ג׳יימס (אבל כמעט נמרכה עליו) רוזלין מהפלפאף. סיריוס, רמוס ופיטר ישבו והסתכלו עליהם בגועל (טוב, פיטר אולי קצת בקנאה) בזמן שהיא נמרחה עליו ג׳יימס סיפר איזו בדיחה, חיוך זחוח על פניו.
ניסיתי להסתובב לפני שישים לב שבכלל הייתי שם, אך בדיוק נתפסו עיניו בעיני, וחיוכו נעלם.
״לילי-״ קרא אך אני כבר התחלתי להתרחק, לא רוצה לשמוע.
״לילי.״ יד תפסה בכתפי וסובבה אותי אחורה. יישרתי את פני כדי שלא יראה שהושפעתי ממה שקרה. סיריוס עמד מולי, פניו קצת מודאגות. ״לילי, אני מתחנן, את התקווה היחידה, תוציאי ממנו את הפוצה הזו לפני שנתחרפן כולנו, הוא מתנהג כמו מתבגר מטופש, אני לא יודע מה עובר עליו.״
״אני מצטערת סיריוס, אבל זה לא מתפקידי להכנס לו לחיים, אנחנו אפילו לא כל כך קרובים.״
הוא הסתכל בעיניי אבל ראיתי שאין לו מה לומר. הצעתי חיוך קטן, הסתובבתי וחזרתי לתאי.

הפרק הקודם		הפרק הבא