אגדת האביר האפור והנסיכה מהטירה הלבנה

פרק ג'- ברוק גראבל

אורך: 1902 מילים.

Gדירוג:

ברוק גראבל... שם יפה.

בחורה יפה.

חכמה, ככל הנראה.

שיער חום וחלק.

עיניים חומות וכהות.

צלקת שחצתה את אפה בקו אנכי, ופגמה מעט ביופייה.

זהו. זה כל מה שהוא ידע עליה, ובעוד כמה שעות היא תגיע לבלות איתו שנה, וככל הנראה גם להתחתן איתו בבוא הזמן.

המצב שלו מעולם לא נראה גרוע יותר.

כבן מאלפוי, כלומר בן למשפחה בעלת כבוד, כסף וטוהר דם, דראקו יכול היה לצפות לגורל שכזה. בני המשפחות הטהורות משודכים בידי הוריהם לפי המסורת לבן משפחה טהורה אחרת, וכך נשמרת האידיליה. כך דראקו מצא את עצמו בן חמש עשרה, מאורס לבחורה שמעולם לא פגש, וככל הנראה הנסיך על הסוס הלבן (תיאורטית, כמובן) של ג'יני וויזלי.

לא שהוא חיבב את ג'יני וויזלי, או חשב שהיא יפה, כמובן. זאת אומרת, הוא יודע שלא. בערך.

טוב, אז הוא כן חיבב אותה. וחשב שהיא מהממת.

דראקו שכב על מיטתו. בו ברגע ששחרר את ינשוף המשפחה האצילי לדרכו עם המכתב התמציתי המזורגג ההוא, הוא הצטער על כך. זה לא הגיע לוויזלי, מכתב כל כך... נטול רגש. והוא הרי תפס אותה כנערה עם הרבה רגש, בין אם כעס והתלהטות ובין אם תשוקה. הוא התהפך לצד השני ונרדם.

הבוקר הבא האיר באור חדש על המצב. דראקו פקח את עיניו בשעה הקרובה יותר לשעת צהריים מאשר לבוקר, כיאה לבן מאלפוי אמיתי שאינו מרשה לעצמו לטפח שקים שחורים תחת עיניו. לאחר מכן הוא נזכר במאורעות היום הקודם, והתחפר בכרית באנחת תסכול.

הוא התלבש במיטב גלימותיו כפי שאביו נהג לעשות כאשר היו אורחים, וירד מטה. הוא נכנס למטבח השומם ומצא את גמדון הבית, רייפין, מקשקש בסירים והופך אומלט פטריות על פניו.

"אדונילי דראקו, בוקר מצוין- מדהימים לך!" קרא הגמדון ברשמיות נוטה לאפס. דראקו נהג לשכוח שהוא יצור עם רגשות כאשר אביו היה בנמצא, אך כאשר לא, היה הגמדון בן שיחה מלבב. הוא הגיש לדראקו את האומלט בתוספת גבינה שוויצרית על צלחת חרסינה יקרה עם סמל האבירים של בית בלק, אחת מסט של מאה צלחות שניתנו לנרקיסה בידי סבתה כאשר התחתנה.

דראקו החל לאכול בשקט מוחלט, שוקע במחשבות. כמו מתוך חלום, שמע את קולו של הגמדון המדבר מעליו.

"אדונילי לוציוס וגבירתילי נרקיסה אמור- אמרו לאדונילי הצעיר דראקו ללכת לסלון לפגוש עלמתילי צעירה גראבל, אדונילי." דראקו כמעט ונחנק על ידי חתיכה גדולה מדי של אומלט. הוא הסווה זאת על ידי שיעול מנומס.

"ברוק גראבל פה?!" שאל בהפתעה ושמט את המזלג במהירות.

"כן היא כן, אדונילי דראקו." השיב הגמדון בעודו מערבב מרק עם רוטב שהוכן במיוחד מבלילת קוצים של נארלים. דראקו קם ברעש ממקומו.

"שמור על האוכל חם, רייפין. ייתכן שארצה אותו לאחר מכן." אמר בעודו יוצא כרוח סערה מהמטבח ודוהר אל הסלון. הוא נקש על דלת העץ הגדולה פעמיים.

"אה, זה בוודאי דראקו. יש לו נטייה לקום בשעות מעט מאוחרות, נטייה משפחתית שכזו..." הוא שמע את קולה המתנגן של אימו, "הכנס בבקשה."

דראקו נכנס אל החדר.

"בוקר מצוין, אמא, אבא." אמר בנעימת קול חסרת גוון. "ואת בוודאי העלמה-"

הוא נאלם דום. הסיבה הייתה שבכורסא הנוחה של בית מאלפוי ישבה הנערה היפה ביותר שראה מימיו. כלומר, השנייה היפה ביותר, אלא שבראשונה כבר היה מורגל להיתקל במדשאות בית הספר.

הנערה שישבה בכורסא נראתה יפה פי חמש מאשר בתמונה שהראה לו אביו. היא הייתה דקיקה וחטובה, שיערה חלק, נע בחינניות ונראה רך למגע, ופניה חמודות וחלקות למרות שלא השתמשה כלל באיפור.

"נעים להכיר, דראקו." אמרה הנערה בחביבות ומבטא אמריקאי שונה ממה שהיה מורגל בו ניכר בלשונה. דראקו התפכח והושיט לה את ידו.

"העלמה גראבל." פנה אליה, עוטה חיוך לבבי על פניו.

"ברוק, בבקשה." היא חייכה ולחצה את ידו בחוזק מה שממבט ראשון לא האמין שקיים בה.

"ברוק." חזר דראקו והתיישב על כורסא אחרת, מוזג לעצמו קפה מהשולחן.

"דראקו, זוהי ברוק." אמר לוציוס בקולו החלקלק, כאילו שהם לא ערכו הרגע היכרות. "היא הארוסה שלך ואתה תתייחס אליה בהתאם."

דראקו כבר שמע את המשך המשפט- 'ואם לא...'

"קח את ברוק למעלה ותראה לה את החדר שלה, זה שצמוד לשלך." אמרה נרקיסה, ונשמעה כממתיקה את דבריו של לוציוס. "רייפין מטפל במזוודתה כרגע."

דראקו הנהן וסימן לה לעקוב אחריו אל מחוץ לחדר.

"ההורים שלך מאוד נחמדים." אמרה ברוק בנימוס. דראקו פלט קול שהיה בין נחירת פקפוק לגיחוך. "אני מתכוונת- באמת! הם קיבלו אותי מאוד יפה."

"אני שמח."

"אני מקווה להרגיש פה כמו בבית." היא חייכה אליו. דראקו התרשם שהיא מנסה בכוח להוציא ממנו נחמדות ולא מתייאשת.

"אני בספק." אמר לה.

"יש לך מבטא מקסים, אתה יודע?" דראקו הרגיש את עצמו מסמיק מעט. "אני ממש אוהבת מבטא בריטי, כמו שלך."

"למען האמת, תמיד חשבתי שאמריקנים הם ברוטאליים." דראקו התעקש שלא להחזיר לה בנחמדות, על אף שבתוכו חייך מעט.

"זה לא סותר את זה שיש לנו מבטא נחמד." התווכחה, החיוך יורד מפניה.

"שיהיה." הם עלו במדרגות. ברוק הביטה סביב בעניין מה, ודראקו קיבע את מבטו על המשך הדרך.

"אתה לא ממש נחמד, אתה יודע? אבל אנחנו נצטרך לחיות יחד עוד שבוע וחצי, אז אני אסבול אותך." אמרה באנחה קטנה, שגרמה לדראקו להביט בה בכל זאת. אפה היה מקומט בצורה חמודה.

"חשבתי שאת אמורה להיות מנומסת." אמר לה בטון משועמם. "את בת למשפחה טהורה, לא?"

"גם אתה, דראקו, ואני מתנהגת בדיוק כמוך." היא חייכה בהבעה ניצחון. "אני מנומסת כשבא לי."

"גם אני." השיב לה.

"אבל זה בטח לא קורה לעיתים קרובות מדי. יש לך עיניים יפות." ברוק אמרה כבדרך אגב.

"גם לך. צבע נחמד." השיב לה בנימוס כי חש שעליו להפגין נימוס, על מנת להחזיר לה.

"שונאת אותן, הייתי צריכה להיוולד עם עיניים בהירות. תגיד, באיזה בית אתה?" שאלה ברוק בעניין. דראקו הבין שהיא עשתה תחקיר קטן על הוגוורטס.

"סלית'רין." השיב, והיא נרתעה מעט בבהלה.

"יש הרבה... דעות קדומות על סלית'רין."

דרך מעניינת להציג זאת, חשב דראקו.

"ורובן נכונות." הוא דיבר בבדיחות מוסווית על מנת להרתיע אותה.

"אני לא מאמינה בזה. אתה לא אדם רע." היא אמרה באמונה.

"מי אמר לך שלא? את לא מכירה אותי." הם הגיעו אל החדר שלו. דראקו סובב את המנעול ופתח את הדלת.

"אני פשוט מאמינה בזה. יש לך חדר יפה, אתה יודע?" היא העיפה מבט בחדר הגדול ובספרייה הגדולה וכנראה הרגישה מחויבות להחמיא לו.

"טוב, החדר שלך כאן." דראקו הורה לה על דלת בעלת גימורים מודרניים שניצבה בקיר המערבי של חדרו.

"מעולה." ברוק חייכה ונכנסה דרך הדלת. "אני חושבת שאני אהיה בגריפינדור."

"אבי לא יהיה מרוצה, אף- על- פי שכל עוד המשפחה שלך בעלת רכוש וכסף רב, את תתקבלי כארוסתי בברכה." הזהיר אותה.

"אתה לא מסמפט את אביך במיוחד, נכון?" ברוק אמרה ללא כל חיוך.

"זאת הגדרה נכונה."

"מי זה? אני יכולה לראות אותך..." ברוק מצאה את עצמה בשדה ריק, כוכבים בשמיים מעליה. היא רצה במהירות במורד השדה, מבוהלת יותר ויותר עם כל צעד שעשתה. "אל תברח ממני!"

היא לא ידעה מה היא מחפשת, אבל היא ידעה שזה יגרום להכל להיות טוב יותר. היא ידעה שאם תמצא את זה, היא תסתדר בבית הספר החדש והכל יהיה בסדר. היא מעדה, ונחתה במסדרון שומם וריק. לא היה בו דבר, מלבד האפלה שכיסתה את הכל.

פתאום, כמשום מקום, נדלקו שני פנסים ירוקים מסנוורים. ברוק כיסתה את עיניה עקב הסנוור הפתאומי. ממבט קרוב יותר היא הבחינה שמדובר בזוג...

עיניים?

ברוק מצמצה. מה עושות פה זוג עיניים ירוקות?

פתאום, מעל לעיניים המהפנטות, הירוקות, נכתבה באותיות אש אדומות המילה 'עתיד'.

"עתיד?" היא לחשה. "מה פשר עתיד?"

האותיות התערבבו ויצרו את המילים החדשות 'אני העתיד שלך'.

"העתיד שלי..." ברוק קראה בקול. "העתיד שלי?"

ברוק השתטחה על ברכיה בבעתה. היא רצתה לצאת משם, לגרום לזה להפסיק...

"אני העתיד שלך," אמר קול נערי ומלטף, "תחפשי אותי, חפשי עיני אזמרגד ירוקות."

"אני לא רוצה לדעת מי אתה ואם אתה העתיד שלי!" דמעות החלו לזלוג מעיניה, "אני רוצה שזה יפסיק, א- אני רוצה לחזור הביתה."

ברוק התעוררה במיטה ענקית, שוב בחדרה באחוזת מאלפוי.

"ברוק?" קרא לה קול יהיר ונשמעה דפיקה בדלת הפנימית בחדרה, זו שהייתה מחוברת לחדרו של דראקו.

"כ-כן?" שאלה, ממהרת לכסות את גופה בשמיכה. הדלת נפתחת ודראקו נכנס, לבוש במכנס טרנינג אפור. רק במכנס טרנינג אפור.

"את בסדר, כן? הייתי לובש משהו, אבל חם לי כל כך בלילות באחוזה המחניקה הזו." הוא נאנח והתיישב על מיטתה.

"כן, בסדר." השיבה.

"חלום רע?" שאל. למען האמת, דראקו חיבב את הנערה בעלת המבטא התמוה. אולי היה לעובדה זו קשר לכך שאמה חיבבה אותה כמו הבת שמעולם לא הייתה לה, אף על פי שהייתה טובת לב יתר על המידה ומגושמת מעט, כניגוד מוחלט לנרקיסה עתירת העידון עצמה.

"כן. לא נרדם?" שאלה בקצרה.

"לא, זה רק הנביא היומי." השיב תשובה סתומה וקשה לפענוח.

"מה עם הנביא?" ברוק כיווצה את גבותיה.

"היה רשום שם משהו על כך שצ'ארלי וויזלי נפצע מפגיעת דרקון ברומניה." אמר לה, שוכח לרגע שהיא אינה בקיאה במשפחות הקוסמים ובהווי חייה השוקקים של טירת הוגוורטס.

"אה, הוא מכר שלך?"

"הוא... אחיה של- אה- מישהי מבית הספר." גמגם מעט. דראקו לא היה סמוך ובטוח שהוא רוצה לספר לה בדיוק מהי קרבתו של צ'ארלי וויזלי אליו, אך כאשר ראה את המבט החודר בעיניה, נכנע.

"אח של מי?" היא שאלה בעניין.

"זה סיפור ארוך." דראקו ניסה להתחמק בכל זאת.

"אני אעזוב את העניין, אם אתה מבטיח שתספר לי פעם." אמרה בחוזק ובנימה מאיימת מעט, מנסה לשדל אותו לספר לה, או לפחות להוציא ממנו הבטחה כלשהי.

"כן, בסדר." אמר באגביות, מקווה בכל מאודו שהיא פשוט תשכח מהעניין ותעזוב אותו לנפשו, או לפחות את העניין הספציפי הזה. "מה קרה לך? מה צעקת שם, על העתיד שלך?"

ברוק הסמיקה מעט. "צעקתי חזק?"

"אני מתערב שכל האחוזה שמעה." השיב דראקו, ניצוץ של הזדמנות להרגיזה פועם בעיניו. היא החווירה והוא חייך בשביעות רצון.

"מה, באמת?"

"לא ממש. שני החדרים האלו אטומים לרעש. את מסוגלת לשמוע אותי אם אני צועק ואני יכול לשמוע אותך, אבל לא מעבר." היא הכתה אותו עם הכרית בכעס.

"חלמתי חלום מוזר." היא אמרה, המילים מתגלגלות על לשונה שעה שאמרה אותן כאילו לא הייתה זו היא עצמה, אלא מישהי אחרת שדיברה מגופה שלה. "שמעתי... מישהו מדבר אליי. היה לו קול נחמד, חביב, לא רע לב. אני... הייתי מבועתת. היה חשוך ומפחיד. ופתאום ראיתי עיניים ירוקות מדהימות, ירוקות בורקות. וזה מה שחלמתי." סיימה, מעט בעילגות.

בדקות הבאות שררה דממה מעיקה.

"מה את חושבת?" שאל דראקו לבסוף. "מה לדעתך זה אומר?"

ברוק הביטה בו בעניין מה. "אין לי ניסיון עם חלומות מוזרים. אני בדרך כלל לא זוכרת אותם. אני מניחה שיש לחלום הזה משמעות. אני חושבת שאני צריכה למצוא אותו, את זה שיש לו עיניים ירוקות בורקות וקול כזה, את זה שחלמתי עליו. תעזור לי?"

"מה יצא לי מזה?" שאל אותה במאלפויאיות אופיינית.

"הו, אני לא יודעת. נניח שאני ובעל העיניים הירוקות נתאהב. זה יותיר אותך חופשי, דראקו. אתה לא תאלץ להתחתן איתי. לא אפשרות נחמדה?" דראקו הזדקף במיידיות.

"אני מקשיב."

"אין מה להקשיב. אם אתה רואה נער בעל עיניים ירוקות בורקות ומהממות, תקרא לי." אמרה לו.

"היחיד שאני מכיר עם עיניים ירוקות הוא פוטר." דראקו נאנח בקדרות.

"פוטר? הארי פוטר?!" שאלה ברוק בעניין טהור. דראקו נרתע נוכח מידת התעניינותה בנער השנוא עליו. "אתה מכיר אותו?!"

"בטח שכן, הוא לומד איתי בשכבה בהוגוורטס." הוא עצר את עצמו בכוח מלירוק על הרצפה בבוז.

"וואו, אתה חייב להכיר לי אותו!" ברוק השתלהבה ועברה במהרה למצב ישיבה.

"למה?" שאל דראקו בגבות מכווצות בלעג.

"כי אני חייבת את החתימה שלו לאוסף שלי!"

מיותר לציין שלדראקו הייתה בעיה מסוימת בתפיסת העניין.

"אוסף?" שאל בתמיהה.

"יש לי אוסף של תמונות וחתימות של מפורסמים, ואני פשוט מוכרחה לקבל את החתימה של הארי פוטר! נראה לך שאוכל לבקש גם מאלבוס דמבלדור את התמונה שלו?!" דראקו כמעט נפל מהמיטה כאשר שמע אותה.

"ברוק, אני אלך עכשיו לחדר שלי. את תחזרי לישון ומחר בבוקר הכל יהיה יותר טוב. את לא תבקשי מפוטר הבוצדם או מדמבלדור הקשיש המטורלל את החתימות או התמונות שלהם, ולא תדברי יותר עכשיו, כדי שלא אטיל ספק גדול יותר בשפיות דעתך מזה שאני מטיל בה כרגע." דראקו אמר בזהירות ופנה לאחור, לתוך חדרו. דיבורה המתלהב על דמבלדור אוהב הבוצדמים הידוע והארי נשארתי- בחיים- כדי- למרר- אותם-לכל- השאר פוטר היו בגדר דיבורים של חולי נפש בעיניו.

מחר אני אגלה שכל זה היה רק חלום וברוק מעולם לא דיברה כך על פוטר ודמבלדור, הבטיח לעצמו ונרדם.

הפרק הקודם		הפרק הבא