דומות אבל שונות

אני, לילי, מירנדה ואליס היינו עסוקות בלנחם את ג'ייד, שבכתה לתוך הכרית שלה, בחדר.

"אוי, אל תבכי מאמי. את תהרסי את האיפור." אליס ליטפה את שיערותיה.

"האיפור לא משנה, היא בוכה-"

"כן, צודקת, אליס." ג'ייד קטעה אותי והפסיקה לבכות. גלגלתי עיניים.

"טוב, דרייק לא יודע על כל זה," מירנדה אמרה. "נוכל איך שהוא להביא אותך לנשף."

"ואם משהו יגלה לו?" אליס שאלה.

"רק הפלפאף היו איתנו שם. הם תמימים מדי כדי לגלות לו." לילי אמרה.

"ושאר התלמידים שבגריפינדור?"

"הם לא מדברים אותו, הוא מקובל מדי בשבילם." לילי אמרה, כאילו הוכיחה את ג'ייד. "וחברים שלו הלכו איתו לקווידיץ'."

"אז אין מי יסגיר את העונש  שלי." ג'ייד חייכה. אבל אז מבטה הועבר אליי. "חוץ מ..."

"אוי, בחייך!" נשכבתי על המיטה. "אני לא יסגיר אותך!"

"מבטיחה?"

"למה שאני יעשה את זה?"

"כי אני..." היא גמגמה. "כי,... אני לא ממש נחמדה אלייך, רוב הזמן." היא מלמלה.

"נכון, אבל את אחותי. ואני לא יחזור על הטעות שעשית..."

"טעות?" היא כעסה עליי ונעמדה. "אני אף פעם לא טועה! אל תעזי להגיד ש-"

"תסתמי שנייה!" מירנדה צעקה. ג'ייד התיישבה. "אחותך ואת שונות כל כך, אתן יודעות?"

"כן."

"יודעות."

אמרנו.

"אבל גם דומות." אליס אמרה. כולן החליפו מבטים. ואז ניצוץ קטן נדלק בעינייה של לילי.

"זהו בדיוק!" היא קראה.

"מה???"

"איימי, את תתחזי לג'ייד בנשף!" היא קראה.

"מה? לא!" אני וג'ייד קראנו פה אחד.

"כן!" היא התלהבה. "כולם יודעים שאיימי לא התכוונה ללכת לנשף, והם יחשבו שאיימי, תהיה ג'ייד!"

"אני לא יכולה להתחזות לג'ייד!" קראתי.

"אני לא יכולה שהיא תלבש את השמלה שלי!" ג'ייד קראה.

"אני לא יכולה לתת לה כאפה?" התעצבנתי.

"אני לא יכולה לברוח?" היא היססה.

"אתן לא יכולות להקשיב?!" לילי צעקה.

"נו, דברי." אמרתי.

"אתן חייבות." היא אמרה.

"רגע, למה שאני לא אלך לנשף, ואיימי תעשה את העונש-"

"לא." אליס אמרה.

"מה?" ג'ייד שאלה.

"לא." אליס נעמדה לצידי. "את תעשי את מה שהוטל עליך, כחובתך, ואיימי תלך לנשף. זה מגיע לה אחרי כל מה שאת עשית." היינו בשוק. כולנו.

באותו הערב, לאחר הארוחה, הייתי מוכנה ללכת לחדרה של ג'ייד כדי לראות את הנעליים לנשף. מירנדה הלכה לאימון בקווידיץ' [היא חובטת], ולילי הלכה לשלוח ינשוף להורים שלה. אז עליתי למועדון.

"סיסמא?" האישה השמנה שאלה.

"קוטלי מדוזה." אמרתי. היא פתחה את הדלת, אבל מישהו בדיוק עמד לצאת. זה היה הוגו. הוא חייך.

"היי." הוא אמר.

"היי." עניתי. הוא נכנס פנימה, נותן לי לעבור.  "אתה לא צריך ללכת?"

"כן." הוא אמר.

"אז, למה אתה לא הולך?"

"רציתי לחפש אותך." הוא אמר. "ומצאתי."

"טוב," הסמקתי. "אז, מה העניין?"

"רק, אני... רציתי לשאול. בא לך.. את רוצה-מתחשק לך... תוכלי, אה, לבוא איתי ל-"

"לנשף?" שאלתי, אדומה כולי. הוא הנהן.

"אוי, אה.. אני לא יכולה." אמרתי.

"אתת כבר הולכת עם מישהו? אה. טוב, הבנתי."

"לא! זה לא זה. אני... אני בעונש."

"את? בעונש? זה הדבר הכי מוזר ששמעתי בחיים."

"כן, זה מוזר. אני בעונש. מצטערת, הוגו." אמרתי ומיהרתי לעלות למעונות.

דרייק עדיין לא חושד בכלום. היום הגיע. יום שישי.

"את מוכנה לראות את השמלה?" ג'ייד חייכה. הנהנתי. "תעצמי עיניים." היא אמרה.

שמעתי אותה פותחת את הארון, ואז סוגרת...

"תפתחי!" היא קראה. פתחתי את העיניים ונגלתה לעיניי השמלה הכי מדהימה שראיתי בחיי.

היא הייתה בצבעים לבן וסגול-לבנדר. היו לה שתי כתפיות לבנות, שעליהן היו פרחים סגולים. החלק התחתון של השמלה היה לבן עם כפלים סגולים, ועל המותניים הייתה חגורת בד סגולה עם פרחים לבנים. זה היה מדהים ביופיו. הנעלים היו נעלי עקב של זכוכית. ["כמו סינדרלה! איזה מדהים!"]. התלבשתי.

"קושרים את החגורה ככה!"

"לא, ככה!"

"השמלה שלך או שלי, הא, אליס?"

"שלך, ג'ייד, אבל..."

"יופי, אז תני לי."

"זה לא ככה!"

ג'ייד ואליס היו עסוקות בלריב איך לסדר לי את החגורה על המותניים. בסוף הן הגיעו לפשרה.

"עכשיו-שיער." לילי אמרה.

"לא! לא!" קראתי, ספק כועסת ספק משועשעת.

הן דחפו אותי לשולחן האיפור של ג'ייד. אני לא יודעת מה היא עשתה לי שם, אבל היא כל הזמן שבחה את עצמה כמה שזה מדהים. היא מרחה צללית סגולה על עיניי והדליפה עליי מעט בושם ורדים.

לא יודעת בדיוק מה הלך עם השיער, אבל אז אליס דחפה אותי למראה. לא האמנתי שזו אני, מי שהייתה שם. נשבעת, חשבתי שזו ג'ייד. אני לא משוויצה בדרך כלל, אבל... נראיתי נפלא. פשוט מדהים. קצוות שיערותיי היו מפוזרות בביביליס על כתפיי, והיה לי שביל זיגזג בצד, ועליו היו פרחים סגולים ולבנים. קבוצת שערות נפלה על פני ועל עפעפיי היה מרוח איפור עדין. לא כמו של ג'ייד.

הייתי מוכנה.

"בחיים לא גרמתי למישהו להראות ככה." אליס חייכה.

"את נראית כמעט... כמוני."

הפרק הקודם		הפרק הבא