אוליבנדר'ס

אוולן פתח את המגירה. היו שם המון דברים. ציורים שלו מהגן, תמונות ומזכרות קטנות. התמונה הסוררת שהציצה אל מחוץ למגירה היתה התמונה המשפחתית האחרונה של משפחת פיידהלם – פרנסואה, כבר אז מעורער מעט, מחבק את אנמרטיה בעוד אוולן, שהיה אז בן שנתיים לכל היותר, מקפץ סביב בעליצות. בלי לחשוב יותר מדי הוא דחף את התמונה למזוודה המלאה מדי שעמדה בחדר שלו, ואז חזר לחדר השינה של אביו ונרדם שם.

בבוקר של הראשון לספטמבר, יום תחילת הלימודים בהוגוורטס, אוולן סיים לארוז. הוא לא היה בטוח שהוא לקח מספיק דברים, אבל באוטובוס כבר היה מאוחר מדי כדי לדאוג לגבי זוג הנעליים הנוסף, כל הגרביים ומשקפי השמש שכנראה השאיר מאחור. גם ככה אנשים נעצו בו עיניים בגלל המזוודה הגדולה והומאוסטאזיס שנסחבו איתו באוטובוס העמוס לעייפה, שפלט הררי עשן מחלקו האחורי באופן מבשר רעות.

אוולן הגיע לתחנת קינגס קרוס בשעה עשר וחצי בדיוק, וחיפש את רציף תשע או רציף עשר, מה שיראה קודם. הוא כבר ידע איך להגיע לרציף תשע ושלושה רבעים, כי זה היה פשוט דבר שהוא ידע, כמו שאנשים יודעים שאסור לדחוף אצבעות לתוך שקעי חשמל ושאי אפשר לעוף בלי מטוס.

הרציף היה מלא באנשים שונים ומשונים, שידעו בדיוק לאן ללכת ומה לעשות. לרוע המזל, לאוולן לא היתה את הידיעה המבורכת הזאת. כל מה שידע היה שבזמן מסוים עליו לתפוס מקום מסוים ברכבת האקספרס להוגוורטס. לא היה לו מושג איפה, איך או מתי בדיוק.

בסופו של דבר הוא מצא את הרציף ונכנס פנימה. רציף תשע ושלושה רבעים היה מלא בקוסמים צעירים שנפרדו מהוריהם ליד הרכבת. השעה היתה רבע לאחת עשרה, וכולם מיהרו לתפוס את מקומותיהם, אז אוולן עשה כמוהם.

"אפשר לשבת כאן?" הוא שאל את יושביו של תא אקראי כלשהו, שנראו כבר מיודדים.

"לא," ענה אחד מהם, והאחרים הנהנו וחזרו לשיחתם. אוולן סגר את הדלת בתחושת עלבון קלה.

הוא נתקל בתגובות דומות, ברמות שונות של גסות, בעוד חמישה תאים שונים. לתא השישי הוא הורשה להיכנס, אבל גם זה היה באי-רצון. ישבו בו ארבעה ילדים, גם הם בשנה הראשונה, שני בנים ושתי בנות.

"אני לא רציתי להכניס אותך, אבל סילביה התעקשה," אמר אחד מהבנים שהיה בעל שיער שחור ועיניים כחולות כהות. אוולן, שהיה בעל שיער חום ועיניים חומות סתמיות, שלא לדבר על נמשים, שנא אותו מהרגע הראשון.

"תשתוק, ג'ק," אמרה הילדה שאוולן הניח שנקראה סילביה. "אני סילביה, וזה ג'ק, וזאת סמנתה, וזה פיטר. מי אתה?"

"אוולן," מלמל אוולן, מכיוון שזה היה שמו. "שלום."

"היי אוולן. הי, אוולן זה שם מוזר. אתה סקוטי?" אמרה סמנתה במהירות, בנשימה אחת.

"במקור," ענה אוולן.

"זה כל כך נחמד. סבא שלי מספרד." אמר פיטר בקול מלא חשיבות עצמית.

"טוב," אמר אוולן, תוהה איך הוא ציפה שהוא יגיב. ספרד היתה נושא כאוב בשבילו.

"אתם תרצו משהו כשעגלת החטיפים תגיע?" שאלה סילביה, בדיוק באותו זמן שבו סמנתה שאלה: "לאיזה בית הכי תרצו להתמיין?"

"במהירות האור, אני מניח," השיב ג'ק שכנראה שמע דבר שונה לגמרי. להפתעתו של אוולן, סמנתה הסכימה איתו בהתלהבות.

הרכבת החלה לנסוע, ודלת התא נפתחה. בלי לשאול אפילו נכנס אל התא ילד, גם הוא בשנה הראשונה, שהיה קצת יותר מדי גבוה וקצת יותר מדי בלונדיני, וקצת יותר מדי זקוף, וקצת יותר מדי מחייך.

"דילן מארש. זוז ותפנה לי מקום, סקוטי." את דבריו האחרונים הוא אמר לאוולן בלי ממש להסתכל עליו, אבל אוולן בכל זאת זז מעט. הוא ידע שעם כאלה עדיף לא להתעסק יותר מדי.

"אני סמנתה. זאת סילביה. זה פיטר. זה ג'ק. זה אוון." אמרה סמנתה, שוב מהר מדי.

"אוולן," תיקן אותה אוולן בזעף. הוא שנא כשטעו בהגיית שמו.

"אותו דבר," אמרה סמנתה בביטול.

סילביה בהתה בדילן. טוב, זה לא היה מפתיע. אחרי הכל, הוא נראה די טוב. לפחות לא בעל שיער חום ועיניים חומות ונמשים ושם מוזר שאף פעם לא הוגים נכון. אוולן תהה כמה אנשים עוד יספיק לשנוא עד סוף היום.

"אמרת שקוראים לך דילן מארש?" שאלה לבסוף סילביה באי אמון. "אתה בטוח?"

"המ, כן, אני די בטוח," ענה דילן. "למה?"

סילביה הניעה את ראשה, כאילו שהיא מנסה לעכל משהו. "כלום. כלום. לא משנה. אתם עומדים לקנות משהו כשעגלת החטיפים תגיע?"

דילן, פיטר וסמנתה ענו שכן. אוולן וג'ק ענו שלא. אוולן, בטיפשותו, שכח להוציא כמה גוזים מהמזוודה הגדולה שלו (זה פחות או יותר כל מה שהיה שם, אחרי מסע הקניות המפרך בסמטת דיאגון), וג'ק היה כנראה בעל אלרגיה כלשהי לסוכר. אוולן שכח לקנא בו והתחיל לחוש סימפטיה מסוימת, מכיוון שכל מי שלא יכול לאכול ממתקים בוודאי יגדל להיות... כזה כמו ג'ק. היה בו משהו מעצבן ומתנשא, אם כי פחות מדילן.

ההרים והעמקים, השדות והבתים חלפו מטושטשים מהעבר השני של חלון הרכבת העבה בעוד השישה דיברו על הא ועל דא. חמישה מהם ניסו לשתף את אוולן עד כמה שפחות בשיחתם, כך נראה, ואילו השישי ניסה שלא להיות קרצייה ולא להידחף. אחד מהם, שהיה בלונדיני מדי, דיבר בעיקר על כמה שהוא יודע ועל כמה שאחרים לא, ואחת אחרת שדיברה הרבה יותר מדי מהר סתרה אותו כל הזמן. גם עגלת החטיפים הגיעה והלכה בלי יותר מדי קשיים, אבל עם המון מבטים בוהים של ילד אחד שהיה אלרגי בצורה כלשהי לסוכר.

כל זה נמשך עד שהגיעו להוגוורטס, בסביבות שבע וחצי בערב, כשהיה חשוך, מעונן וגשום. הרכבת עצרה בקול חריקה שנמשך לנצח וכולם ירדו ממנה לכיוון המקום בו יבלו את שנת הלימודים הבאה.

הפרק הקודם