אנג'ל סאקורה

התעוררתי לקולות ציפורים מצייצים. אור הבוקר עדין לא חדר דרך וילונות חדרי, אך הרגשתי את השמש בחוץ.

שנתיים עברו מאז שהנרי מת ושנתיים עברו אם עוד העלמות של חברי הלהקה השונים. הציידים היו מאומנים, הם ידעו איפה אנחנו, מתי אנחנו שם או באיזה זמן להיות שם. בסוף, הפסקנו לנסות לחיות את חיי הזאב, נשארנו בעיר כבני אדם.

חברי הלהקה הנותרים, אני, האנתר, פרסי, קתרין, גייסון ואימי מריאנה הולמס החלטנו לעבור לעיר אחרת, לעיר שמכוסה יערות. ככל שהיו יותר שטחים של ירק כך יהיה יותר קשה לתפוס אותנו. 

בעודי קמה ממיתתי החמה הרגשתי כאב אמום בלבי התגעגתי לרוז, מייקל, הנרי, קייט ואמה יותר מאשר לביתי הישן. דמעות עלו בעיני, אם לא הייתי לוקחת אותם לשם.... אם לא הייתי.... נשברתי, התחלתי לבכות בקול. לא יכולתי לשמור את זה יותר בפנים.

דלת חדרי נפתחה וחברי גייסון פרץ לתוחה.

"סקי..."הוא אמר בקול שקט, עיניו הכחולות כשמיים מלאות דאגה, שערו השחור נוצץ קלות, הוא לא יכול היה להמשיך לדבר. הוא בא אלי וחיבק אותי, בכיתי יותר חזק.

"זה רק באשמתי..." בכיתי לתוך כתפו. "אם לא הייתי לוקחת אותם לשם....".

"זה לא באשמתך"הוא אמר "את עשית כל משיכולת זאת הייתה מלכודת לא ציפינו לזה...".

"הייתי צריכה לצפות לזה!"עניתי לא בכעס, עיני רופשות. הרמתי את מבטי לעיניו העדינות "אני מנהיגת הלהקה.... אני הייתי צריכה לדאוג להם.... עכשיו הם אינם..." בכיתי יותר חזק מאי פעם. התפרקתי מולו, אבל לא היה אכפת לי.

צעדים נשמעו במסדרון מחוץ לחדרי, האנתר הציץ מין הדלת במבט מודאג. גייסון הרים את מבטו והינהן אליו, האנתר הציץ בי פעם אחרונה ונכנס לחדרי הקודר.

"סקי..."הוא אמר "הכל יהיה בסדר... תאמיני לי...". עיניו הירוקות ים הסתקלו אלי בדאגה אוהבת, הוא היה אחי ותמיד ישאר אחי.

הוא דאג או כעס על עצמו יותר ממני, גם הוא התגעגע אלהם. השתחררתי מחיבוקו של גייסון והינהנתי אלהם בחיוך קטן. האנתר ענה לי אם חיוך משלו והלך לדרכו, גייסון התעכב בכניסה והסתקל עלי במבט דאגה אחרון או פנה לדרכו.

הסתקלתי במבט אחרון על חדרי הישן שעברתי בוא כל כך הרבאה. כל כך הרבאה זיכרונות קרו בבית הזה, בחדר הזה, אם במשפחה הזאת שלו רציתי לעזוב, אבל כדי לשמור על כולם, חייבים ללכת.

יצאתי מחדרי בפעם האחרונה, מין הבית הזה.

תגובות:)

הפרק הקודם		הפרק הבא