ספר של צללים

הפרק הזה מוקדש לכל מי שקורא/עוקב אחרי הפאנפיק. אני ממש שמח שקוראים את הפאנפיק זה מאוד עוזר לי ומשמח אותי D: תודה לכם.

מדברים אל הקיר

היא הביטה את המסגרת המקושטת בעיטורים בסגנון רוקוקו. אין פלא שהיא הייתה יפה, הרי היא בחרה אותה.
היא הביטה במבט מתחנן אל עבר הרקע הריק של התמונה. לבסוף הוא הופיע.
הוא נראה בדיוק כמו פעם, בעל שיער כסוף ארוך וזקן ארוך עוד יותר. היא הביטה באפו העקום ואמרה "שלום."
"שלום רב." החזיר האדם בתמונה.
האישה מיד נאנחה בעצב "איך הייתי כל כך טיפשה?"
"לא היית טיפשה, פשוט טעית." הוא השיב "אין בזה כל רע." הוא הוסיף בניסיון לעודד אותה.
"הייתי צריכה לכלוא אותה ממזמן." רטנה האישה.
"לא, לא," אמר האיש ברוגע "הכל יהיה בסדר."
"עכשיו אני צריכה להזמין אותו לפגישות?" היא שאלה וקיוותה לקבל תשובה שלילית
"כן" אמר האיש בתמונה "גם אני עשיתי את זה. בדיוק כמוך."
זה היה הדבר האחרון שהיא רצתה לעשות, לחשוף את המצב ואת הרגשות שלה בפני ילד.
"אני חייבת לעשות את זה?" היא שאלה בילדותיות למרות גילה המבוגר.
האיש בתמונה הנהן.
"נו טוב," היא אמרה בייאוש "מתי אני אאלץ להתחיל?" היא שאלה.
"כמה שיותר מוקדם." ענה האיש בתמונה "אני מקווה שהכל יסתיים כמו בפעם הקודמת." הוא הוסיף, וחיוך התפרש על פניו המקומטות.
"כן." היא אמרה בהסכמה.
אבל אז היא הבינה את ההשלכות, וחשבה מחשבה שהיא חשבה רק לעיתים נדירות.
היא שתקה אבל היא חשבה ששומעים אותה בכל רחבי החדר.
היא שאלה את עצמה 'האם גם אני אמות?'

"וויל?" שאל אלבוס והסתכל בפנים חסרות ההבעה.
"ווילסטר?" הוא שאל שוב, אך אין מענה.
"וויל האנטרוז" הוא שאל, והפעם הייתה מעט תקיפות בקולו.
אבל אז הוא נזכר, הוא ידע בדיוק מה להגיד "כוננית!" הוא צעק "איפה מערכת השעות שלך?" הוא שאל והדגיש כל מילה כאילו הוא מדבר אל תינוק.
"היא פה." אמרתי בערפול חושים.
הוא בחן אותה בקפידה, הרים אליי את פרצופו המחייך ואמר:"טוב, יש רק שיעור אחד שאנחנו לא ביחד בו."
"טוב, יופי." אמרתי ולא באמת היה אכפת לי "לא היינו באולם הגדול עכשיו?" שאלתי.
"כן, אבל אז עלינו במדרגות אל האישה השמנה ונכנסנו" אמר לי אל'.
"רוז, את לא רעבה?" שאלתי.
"אני כן" היא ענתה.
"ואתה?" פניתי אל אל.
"קצת" הוא אמר ואז עלה חיוך על פניו והוא הוסיף "טוב, אני מת מרעב."
בדיוק מה שחשבתי
"אילו שיעורים יש לנו מחר?" שאלתי.
רוז החלה לדקלם "לחשים, שינוי צורה, היסטוריית הקסם, רונות עתיקות, שיקויים, התגוננות מפני כוחות האופל, אסטרונומיה ואחר הצהריים אני ואתה הולכים למצויינות בשיקויים."
הרמתי את הדף והסתכלתי על המערכת, לא הופתעתי לראות שאני לומד אלכימיה יחד עם סלית'רין.
"איזו הפתעה" נאנחתי.
אלבוס ולילי ניסו לעודד אותי בדברים כמו "אני אתן לך דובוני גומי." ו-"תוכל ליצור חברים חדשים, וכמובן ללמוד יותר טוב."
עכשיו, נחשו מי אמר מה.

בבוקר שלמחרת התקשתי להתעורר, לכן מצאתי את אלבוס מנער אותי וקורא "דובון גומי! זמר יודל! קום כבר!"
להפתעתי הרבה קמתי, שמתי את בגדיי בעצלות והתכוננתי ליום הלימודים.
הלכתי, כשלצידי אלבוס ורוז, לעבר שיעור לחשים עם פרופסור פליטיק (עם כל שנותיו בהוגוורטס, אין לי מושג איך הוא לא גבה.)
"שלום." הוא אמר בשמחה לעבר הכיתה.
"שלום." עניתי בישנוניות.
"טוב, כפי שאני רואה אתם ערניים ושמחים לקראת השיעור." כן בטח "השנה, מכיוון שכולכם בחרתם במקצוע, הוא יהיה הרבה יותר קשה." רוז חייכה אליי ואל אלבוס במבט של 'יהיה כיף השנה' "אני רק רוצה להזכיר לכם שפה לומדים לחשים, והפרעות מכל סוג לא יתקבלו בשום אופן! השנה, נלמד שני נושאים חדשים - לחשים אילמים ויצירת לחשים"
והוא המשיך בכל ההסברים המשעממים (כן רוז, רק אותך זה מעניין) של 'מבוא ללחשים'. בינתיים, רוז העתיקה בקדחנות כל מילה שנאמרה על ידי פיליוס, בעוד שאלבוס ניסה לגרום למטוס נייר לרחף.
לאחר השיעור קמתי ואמרתי לאלבוס ורוז "סיכום שיעור - משעמם" אלבוס פצח בצחוק בעוד שרוז החלה להתנגד לאימרתי בכל תוקף.
לאחר היציאה מהכיתה שאל אותה אלבוס:"איך הצלחת להשאר ערה?"
"זה פשוט," אמרה רוז וניסתה למצוא את המילה הנכונה "מעניין" הוסיפה והביטה אל התקרה בחיוך.
אני ואלבוס החלפנו מבטים, וכמובן שפרצנו בצחוק.
רוז לא הבינה למה אנחנו צוחקים אבל כעבור שנייה היא זו שצחקה.
זה היה מאלפוי, סקורפיו מאלפוי. הילד הכי מעיק בשכבה הופיעה בצד השני של המסדרון.
רוז החלה לצחקק וחייכה אליו בהתרגשות.
סקורפיו הצמיד את ידו לפיו ושיחרר נשיקה שנראה שהגיעה עד לפיה של רוז.
אני ואלבוס עיוותנו את פנינו בגועל ושוב חשתי את התחושה המעיקה הזו.
לבסוף הגענו לשיעור עם איקרוס, המורה לשיקויים. דודה שלי אומרת שמאז שהוא חזר מבנגלדש הוא השתגע, אבל לפעמים הוא די נחמד.
איקרוס הוא בעל שיער שטני דליל ועיניו היו צהובות עם גוון ירקרק. הוא תמיד היה לבוש באדרת שחורה ואף פעם לא ראיתי אותו בלי הנעליים המחודדות שלו. אפו כמעט יצא מפניו ועורו היה צחור כסיד.
נכנסתי לכיתה במרתפים המעופשים שתמיד היו בעלי ריח מזוויע והקירות היו מכוסים בצבע של קיא, או בקיא אמיתי. איקרוס עמד במרכז החדר והיה לבוש באדרת ובנעליים הרגילות שלו, אבל הפעם הוא לבש כובע שפיצי שבקצהו נוצה אדומה.
"הו, הו, הו תלמידים." הוא אמר בחן "שבו במקומותיכם קוסמים צעירים ונחותים שכמותכם." הוא הוסיף בחינניות.
בניגוד לפורפסור פליטיק, איקרוס פתח את דבריו במילים האלו:"תראו מה הבאתי לכם" והוא הצביע על קערת דגנים מהבילה שככל הנראה נלקחה מארוחת הבוקר ביום שבו בית הספר הוגוורטס נוסד. "זה הפנטסין" רוז מיד הרימה את ידה וראיתי שהיא מנסה להשתלט על עצמה שלא לפלוט את התשובה מפיה. איקרוס הניד בראשו לשלילה ורוז הורידה את ידה בעצב. "זה שיקוי שנותן לשותה שלו את היכולת לחזות את הדברים שיאמרו לו לפני שהם נאמרים למשך עשרים וארבע שעות." איקרוס חייך חיוך ערמומי וניתן היה להרגיש את המתח באוויר. רוז חייכה חיוך מנצח. "טוב, תפתחו את עמוד ארבע מאות חמישים ושלוש ותתחילו."
כמעט מיד כולם פתחו את הספרים ואנחנו חיכינו לרוז שתתחיל לחלק הוראות. "אלבוס, תביא לי רגלי חרפושיות, חמישה זוגות כנפיים של פיוניות איריות, ציפורי חלבנית הכפר וזנב ארמדה אחד. וויל, לך וכתוש את עלי הסקויוק והמרשויה." כולם עבדו בשקדנות ובמרץ, וכל הזמן דאגנו למצב השיקוי.
"טוב, זה אמור להיות בצבע חום-כחלחל וממש רותח." אמרה רוז.
"זה בצבע חום-כחול." אמרתי לה.
"וזה רותח." קרא אלבוס בזמן שהכניס את האצבע שלו לתוך הקדרה. פניו נהיו אדומות ונראה שאוזניו הוציאו עשן מחוריהן.
לפתע נשמעה דפיקה על הדלת ופרופסור מקגונגל נכנסה, היא נאנחה ואמרה:"אני צריכה את וויליאם האנטרוז."

הפרק הקודם		הפרק הבא