התערבות מסוכנת

ווא, לא עידכנתי מלא זמן, העדפתי להתרכז בפיק האחר שלי, אבל עכשיו חזרתי, אז מקווה שתהנו, אם עדיין נשארו קוראים לפאנפיק הזה...

דבר ראשון, אני רוצה  להדגיש שאני עושה את זה כי אני חייב.
חוץ מזה, אני צריך להגן ע ל עצמי מפני הדברים שבני משפחתי האוהבים בטח יגידו עליי.
זאת אומרת, יכול להיות שחלק מהדברים נכונים, במיוחד למי שרואה את זה מהצד, אבל לא באמת אכפת לי רק מעצמי, ואני באמת לא חושב שאני מושלם.
בכל מקרה, לדעתי הכל התחיל כבר ברכבת, כששמעתי את סקרופיוס מאלפוי מזכיר את השם וויזלי.
לא שבדרך כלל אכפת לי מהתלמידים מהשנה החמישית, וממש לא ממאלפוי, אבל הפעם הם עברו את הגבול.
עליתי לרכבת כשדעתי קצת מוסחת, כי ממש לפני שעליתי לרכבת פגשתי את ניקי רייטר על הרציף, ובדיוק כשהתכוונתי להגיד לה שלום אמא צעקה אליי "אל תדאג, נשלח לך את העוגיות שאתה הכי אוהב, ג'יימסי ברי!"
הלכתי מהר, מנסה להעמיד פנים שהיא לא דיברה אליי, אבל אז אבא, שעמד לידה צעק "ביי ג'יימס!," והייתי בטוח שהוא עושה את זה בכוונה.
עליתי לרכבת הכי מהר שיכולתי, לפני שאמא ואבא יספיקו להביך אותי עוד יותר, ואז הסתובבתי לעזור לניקי, שנאבקה עם המזוודה.
השם האמיתי של ניקי זה ביאנקה, אבל כשאח שלה היה קטן הוא לא הצליח לבטא את השם, לכן הוא קרא לה בינקי, מה שהתקצר במהירות לניקי.
"תודה," היא אמרה וחייכה, ואני חייכתי חזרה.
הלכנו כמה שניות בשתיקה, ואז היא אמרה, למרבה המבוכה "נו, אז מה העוגיות האהובות עליך, ג'יימסי ברי?"
"שמעת את זה, אהה?" השבתי בעגמומיות והיא צחקה. "מצטערת."
"אל תדאגי, זה התחביב של אמא שלי, כל שנה להביך אותי בפני חבר אחר, מה שראית עכשיו היה כלום," עניתי בקלילות.
אומנם זה היה חצי בצחוק, אבל לצערי זה היה אמיתי לגמרי.
"יותר גרוע מג'יימסי ברי?" היא שאלה והסתכלה עליי מזווית עינה.
"אוקיי, מה את אומרת שלא נזכיר את זה יותר לעולם?" שאלתי, לפני שכל הבית ספר יתחיל לקרא לי ג'יימסי ברי.
"יש לך מזל שאני נחמדה," היא אמרה בחיוך, "אבל יש לי משהו עליך, ככה שלא כדי לך לעצבן אותי," היא אמרה, אבל הקול שלה היה כל כך מתוק עד שלא היה אפשר להאמין שהיא תעשה משהו לא נחמד.
בנימה משעשעת זו החלטתי זה הזמן המושלם להגיד לה מה שניסיתי להגיד לה מהשנה הרביעית.
"היי, ניקי, רציתי לשאול אותך משהו..." התחלתי להגיד, אבל בדיוק אז ראיין טראדר התקרב אלינו, והם התחבקו ולמרבה הזוועה- התנשקו.
"ג'ייימס, רצית להגיד לי משהו?" היא שאלה, וכשהיא הביטה בי, ידו כרוכה סביב מותנה, הרגשתי כל כך מושפל עד שהייתי מעדיף שכל הוגוורטס יקרא לי ג'יימסי ברי מאשר לעבור משהו כזה עוד פעם.
למרות שהייתי יותר גבוה מראיין (אני מודה כל יום שקיבלתי את הגובה של סבא ארתור ולא את של אבא או אמא) הרגשתי כאילו אני מסתכל עליו שני ראשים מלמטה.
"אהה... כלום, לא משנה," מלמלתי ועקפתי אותם, מחפש תא לשבת בו.
הצצתי לכל תא, לחפש את החברים שלי, ובאחד התאים ראיתי בערך עשרה אנשים, יושבים בכל מקום - על הכיסאות, על הרצפה, או אחד על השני, וביניהם ראיתי גם את לילי.
עצרתי שנייה כדי להסתכל עליה, רק כדי לוודא שהיא בסדר.
היא ישבה על הרצפה, נשענת על ברכיו של מישהו.
מישהו - לא מישהי.
בקושי עצרתי את עצמי מלהכנס לתא ולדרוש ממנו לעזוב את אחותי לנפשה, אבל ידעתי שאני הולך לקבל ממנה - ומאמא, שסיפרה כמה פעמים ל-לילי על כמה מגונן היה דוד רון כשהם היו בהוגוורטס, לכן רק הבלגתי והמשכתי.
שלא תבינו לא נכון, אני סומך על האחות שלי.אני פשוט לא סומך על הבנים בהוגוורטס.
אני בן, אני יודע על מה הם חושבים.
בתור ילדה קטנה היא הייתה בסדר גמור, בקושי בכתה, והיא הייתה אפילו די חמודה - שמנמנה, עם פנים מלאות נמשים, אבל ברגע שגדלה ואיבדה את השומן הילדותי שלה, את רוב הנמשים וגם את התמימות וההערצה העיוורת לאח שלה - אני, הכישרון שלה בקווידיץ' התגלה והיא פיתחה פה גדול- גם כי אם מישהו אמר לה משהו לא במקום, אחרי שתי מילים שלה הוא ילך משם בבכי, וגם כי למדה כמה קללות ממש לא נעימות, הבנים בהוגוורטס התחילו להתעניין בה הרבה מעבר למה שצריך, וזה ממש לא מצא חן בעיני. או בעיניי אלבוס, או בעיניי הוגו.
אני מניח שהיא לא תצא עם מישהו ממש אידיוט, אבל אם מישהו יפגע בה...
בכל מקרה, פתאום ראיתי במסדרון את אית'ן, מי שיכולתי לכנות רק בשם החבר הכי טוב שלי.
שמעתי כמה פעמים את אבא אומר שאני ואית'ן מזכירים לו את סיריוס וג'יימס, והרגשתי סוג של גאווה כשאמר את זה.
אני קרוי על שם שניהם, ואני חושב שמכל בני המשפחה והחברים של ההורים שלי שלא זכיתי להכיר, אלה השניים שהכי הייתי רוצה.
"היי, איפה היית?" הוא שאל אותי כשראה אותי והביל אותי לתא בו כולם ישבו.
"הגענו מאוחר, כמובן," אמרתי וגלגלתי עיניים, מנסה לא לפרט את טיפשותה של משפחתי, והוא צחקק.
"עדיף להגיע מאוחר מאשר להגיע מוקדם," הוא אמר "ישבתי כמו מפגר ברציף, ואלואיז הדג'ן בהתה בי כמו משוגעת."
"מממ לא נעים... היא לפחות הורידה כבר את הגשר?"
"לא, אני כמעט בטוח שהוא רק גדל," הוא אמר וגלגל עיניים.
"נראה לך שמתישהו היא תבין שפשוט אין לה סיכוי?" שאלתי אותו סקלילות.
זו הייתה אחת מהשיחות הרגילות, והיותר משעשעות שלנו.
"לא נראה לי... מוזר שהיא יכולה לצטט את תולדות הקסם, אבל לא יכולה להבין שאין לה סיכוי איתי."
צחקתי, ובדיוק כשבאתי לפתוח את הקרון בו ישבו שאר החברים הוא שאל אותי את השאלה שקיוויתי שהוא ישכח ממנה.
דיברת איתה?" הוא שאלת בנימה הרבה יותר רצינית ובוגרת.
"וואו, נראה לי שדייב קורא לי," אמרתי במהירוץ והצבעתי עליו, למרות שישב שם ודיבר בנחת עם וולט, לא מודע לזה שאני שם.
"בוא לפה!" הוא גרר אותי בחזרה למסדרון, מונע ממני לפתוח את הדלת.
"לא," הודיתי בלית ברירה.
"למה לא?!"
"מממ, לא יודע, אולי כי ראיין טרדר בא והם התחילו להתמזמז כאילו זה סוף העולם," אמרתי בכעס.
"אוקיי... סיבה מספיק טובה," הוא הודה. "אף פעם לא אהבתי אותו," הוא מלמל. "ילד טוב מדי."
"חבל שלא מעניין אותי אם אתה אוהב אותו או אם היא אוהבת אותו," אמרתי לו בכעס.
ידעתי שזה לא אשמתו, אולי הוא הבן אדם האחרון שאשם בזה, בעצם, אבל הייתי חייב להוציא את זה על מישהו, והוא היה הבחירה הכי טובה.
"טוב, תראה...," הוא התחיל הלגיד, אבל אז שמעתי דיבורים במסדרון, ואני משכתי אותו אל מעבר לפינה, כי ראיתי שזה סקרופיוס מאלפוי והחברים שלו מסלית'רין, ולא היה לי כוח לירידות הדדיות, לכן העדפתי להמנע מהמפגש איתו.
"וויזלי? באמת, זה הכרחי?" הוא שאל.
"יש למישהו רעיון אחר?" מישהו שאל "יותר נורא ממנה? לא נראה לי," מישהו אמר וכולם צחקקו.
התכוננתי לזנק עליהם ופשוט לתת לאחד מהם, לא אכפת לי מי, אגרוף, אבל אית'ן, שידע מה אני מתכוון לעשות החזיק אותי ולא נתן לי להשתחרר.
"ג'יימס, אתה לא רוצה להסתבך בצרות עוד לפני שהשנה אפילו התחילה," הוא לחש, ועד שהוא נתן לי ללכת כבר היה מאוחר מדי, כי החבורה הסלית'רנית נבלעה באחד התאים.
לא היה לי אכפת למה הם אמרו את זה, או למה הם התכוונו, אבל המילים שלהם הדהדו בראשי, לא יכולתי לתת לזה לעבור בשתיקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא