הם לעולם לא יחזרו

---עברי ביטוע- תגובווות!!!---
ארבעתם ישבו בחדר המועדון של גריפינדור והכינו את שיעורי הבית בשיעור היחידי שלמדו במשותף - תורת הצמחים. פרופסור נוויל נתן להם פרויקט ענק שהיה עליהם להגיש לו בעוד שבועיים. הם ניסו לשכנע אותו אחרת, אבל הוא עמד איתן על דעתו. 
"מאיפה לי לדעת מה עוזר להם לגדול?" ברי שאלה בתסכול. 
רוגא'ר ניסה לעזור לה, אבל הוא לא ממש הצליח מכיוון שהוא בעצמו היה גרוע בתורת הצמחים. 
"תביאי לי," טדי אמר ולקח את הספר מהיד שלה. "הנה, תסתכלי פה." הוא הצביע על מקום מסוים בעמוד. "כתוב שסקוטים צריכים-" 
אבל רוג'אר חטף את הספר מידו. 
"אני ראיתי את זה, פשוט רציתי לתת לברי למצוא." 
טדי חייך לעצמו. 
"כן, בטח..." ברי הסתכלה עליו בזלזול וחטפה מהיד שלו את הספר שלה. "תפסיק לשחק אותה חכם כשאתה אפילו לא מתקרב לזה." 
רוג'אר עמד לענות לה, אבל היא עצרה אותו בנשיקה.
"אוי, תעשו לי טובה!" לורן נאנקה. "אם בגללכם אני הולכת להקיא על העבודה שלי, אתם-" היא נאבקה להפריד ביניהם. "אתם תכתבו לי אותה מחדש!" היא קבעה. 
רוג'אר דחף אותה ונצמד שוב לברי. 
"אני הולכת." לורן אמרה ובאה לקום, אבל פתאום ראינו את טורי, ילד מהשכבה שלנו, מצביע לכיווננו. 
הילד הקטן שעמד לצידו, כנראה תלמיד שנה ראשונה, חייך אליו בתודה והתקרב אלינו. 
"מי זה טדי לופין?" הוא שאל אותנו בשקט, מתבייש מהיחס אותו קיבל. 
טדי הרים את ידו. 
"אני." 
הילד הושיט לו מעטפה שעל גביה היה רשום: "לכבוד טדי לופין בלבד!". רוג'אר וברי התפנו מעיסוקיהם כדי להביט במעטפה. 
"נו, קדימה! תפתח אותה!" רוג'אר זירז אותו. 
"מה פתאום?!" ברי הזדעקה. "כתוב שזה רק לטדי." היא אמרה. 
"אבל לטדי אין סודות ממ-" רוג'אר התחיל לדבר אבל לורן קטעה אותו. 
"טד, תצא מפה מהר." היא אמרה ודחקה בו לצאת מחדר המועדון. 
"ואני חשבתי שאנחנו חברים!" רוג'אר צעק אחריו, אבל כבר לא היה לו אכפת. 
הוא היה עסוק בלקרוא שוב ושוב את המכתב, בעל המשפט הבודד -
"טדי, שלום. היום בשעה עשר במשרדי. פרופסור מקגונגל. נ.ב - אני ממש אוהבת חד קרן". 'חד קרן? כנראה זאת הסיסמא', חשב טדי. עברו כבר כמה ימים מאז שהפרופסור הבטיחה לו שהיא תעזור לו להכיר את הוריו. ליבו התחיל לפעום בחוזקה. הנה זה מתחיל.
כמו שתמיד קורה כשאתה מחכה למשהו - הזמן לא מיהר לשום מקום. כל כמה דקות טדי הסתכל על השעון למקרה שהוא החליט לקפוץ לשעה עשר, למרות שלפני שנייה הראה על השעה תשע וחמש דקות.
בעשרה לעשר הוא כבר לא יכל להתאפק, מילמל לרוג'אר משהו כמו "אני חייב לרוץ" ומיהר להסתלק עוד בטרם רוג'אר השיב לו.
הוא משך את עצמו לאט, כי זה לא לוקח יותר מחמש דקות להגיע מהבניין שלו למשרד שלה והוא ידע שפרופסור מקגונגל לא אוהבת כשמקדימים או כשמאחרים. בדרך הוא דיבר קצת עם האישה השמנה ועוד מספר דיוקנות ולבסוף הגיע למקום המיוחל. 
"חד קרן!" הוא אמר והמשרד נפתח.
"קדימה יקירי, יש לנו הרבה עבודה היום." מקגונגל כבר הייתה רכונה מעל ההגיגית. כשהוא נעמד לצידה היא שפכה את הנוזל שהחזיקה לתוכה. 
"קדימה, להכניס את הראש!" 
הוא הסתכל עליה כלא מאמין בשעה שהיא דחפה את ראשה לתוך המים, אבל הוא סמך עליה בעיניים עצומות ומיהר להכניס את ראשו גם כן.
ראשו הסתחרר והוא עצם עיניים בחוזקה עד שהרגיש שהכל נגמר. הוא פתח את עיניו. הם היו במקום מסוים שהיה, אם לומר את האמת, קצת קודר. הוא ראה את פרופסור מקגונגל עומדת לידו ואז הוא ראה את הפרופסור עוד פעם - עומדת מולם. הוא מיהר לשפשף את עיניו, הסתכל על מי שעמדה לצידו והיא חייכה אליו. 'חזרנו בזמן', הוא הבין.
דפיקות נשמעו בדלת. מקגונגל שבזיכרון מיהרה לעבר הדלת. טדי התקרב לראות מי יהיה בפתח. זו הייתה הפעם הראשונה שראה אותם - מבוגרים, מחוייכים, ביחד. הוריו החזיקו ידיים ונכנסו לתוך הבית. 
"שמעתי על הבשורות. מזל טוב!" פרופסור מקגונגל איחלה להם בלבביות. 
"תודה רבה." אימו חייכה אליה וטדי הרגיש את כל גופו מתחמם כשראה את החיוך שלה. "אימא..." הוא לחש והתקרב אליה. 
לרגע היה נדמה לו שהיא באמת מתבוננת בו. 
"אני לא מאמין שהיא הסכימה להתחתן איתי." אביו הסתכל על אימו באהבה. הוא נישק אותה קלות. 
"אבא..." טדי לחש לעבר אביו. 
הוא כל כך שמח לדעת שהם חיו באושר ואהבו אחד את השני. הוא כל כך שמח לראות אותם.
פתאום הוא הרגיש את פרופסור מקגונגל האמיתית נוגעת בכתפו. 
"הגיע הזמן לחזור." 
היה לו עצוב לעזוב את הוריו אבל הוא ידע שהוא עוד יפגוש אותם, עוד יגלה עליהם הרבה.

הפרק הקודם		הפרק הבא