עיניים

 

מכל הדברים שעברתי עד אותו רגע,לפול לנהר היה הדבר הכי גרוע. ההרגשה הייתה, כאילו אלפי מחטים ננעצות בכל פיסת עור בגופי ומחדירים לתוכו קור.
כשהצלחתי, (אחרי מאמצים רבים) להוציא את הראש אל מעל פני המים, גיליתי שאני בבעיה: לאורך כל המשך הנהר הגדות היו מכוסות בשיחי אברש צפופים וקוצניים.
"יופי טרה," קיללתי את עצמי במרירות "למה שלא פשוט תנעצי לעצמך סכין בלב וזהו? זה יחסוך את כל הטרחה של להמשיך לברוח..." 
תמיד הייתי מגנט צרות מגושם ועכשיו נראה שזה הולך להביא למותי. 
"איך זה שאלסנדרו קיבל את כל התכונות הטובות??" רטנתי בתוכי. "כל מה שאני קיבלתי אלה כמה יכולות מוזרות שלא מועילות בכלל..."
באופן עקרוני, הידע שלי בשחייה התמצה בתוך מעיין הקטן ליד הבית שלפעמים טבלנו בו בקיץ, כך שלא ממש ידעתי מה אני הולכת לעשות.
פשוט ניסיתי לא לטבוע במים הקרים ונופפתי בידים לכל הכיוונים.
מעניין כמה זמן אני אצליח להחזיק מעמד ככה... 
"היי!מה זה?" תהיתי, למראה חפץ קטן שצף לא רחוק ממני.
ניסיתי להתקרב אליו ואחרי מרדף קטן הצלחתי לאחוז בו.
זה היה צמיד עבה מנחושת עם אותיות משפה עתיקה שנחקקו עליו.
הנטייה הראשונית שלי הייתה להשליך אותו, הרי רק מתכת שכושפה בכישוף אפל יכולה לצוף ככה. 
אבל מצד שני, אולי אם אני אענוד אותו הוא יעזור לי לצוף? אחרי הכל,אין טעם לכשף צמיד שיצוף אם זה לא ישפיע על משהו.
"אין לי מה להפסיד," החלטתי " הרי אני לא אוכל להמשיך לבעוט במים ככה לנצח..."
ענדתי אותו על יד ימיני והתפללתי שהכישוף לא הרסני מידי.
עברו כמה שניות שבהם לא קרה כלום. 
כבר התכוונתי להשליך אותו שוב, כשהוא התחיל להתיז פתאום ניצוצות אדומים לכל עבר.
עצמתי עיניים בחשש, אך אז הרגשתי כאילו הנהר כבר לא מנסה למשוך אותי לקרקעית: להפך,הוא התחיל לדחוף אותי כלפי מעלה.
"תודה, בעל הצמיד, מי שלא תהיה." חשבתי בחיוך, "ניצלתי! בעזרת הכישוף אוכל להגיע לסכר הגדול ושם כבר אעלה על סירת דייג או קאנו."
לרוע המזל, הצמיד לא הגן מפני הקור ובשלב הזה הייתי כחולה למדי.הייתי צריכה להתקדם מהר בשביל לא לקפוא לגמרי. 
החלטתי להיצמד אל דגים ששחו לידי ולחקות את צורת השחייה שלהם.
עד כמה שזה מפתיע- הצלחתי.
כשהגעתי לאיזור הסכר, השמש כבר עמדה חיוורת וחלשה באמצע השמים.ניצלתי את שארית הקסם מהצמיד וגררתי את עצמי אל סלע שבלט מאמצע הנהר.
"זה לא יכול להיות! אמורות לעבור פה סירות..." הרהרתי למראה המים הריקים והחלקים שמסביב.
בכפר תמיד הסתובבו דיבורים על הסכר ועל האנשים שהעבירו אוצרות בסירות ורפסודות דרכו.
אלה היו סתם אגדות.סיפורי ילדים שהייתי צריכה להפסיק להאמין להם מזמן. 
או שלא?
חיוך ענק התפשט על פני למראה סירה מוארכת שהלכה והתקרבה אלי.נעמדתי מיד והתחלתי לנופף בידיי ולצרוח:"הצילו! תעזרו לי! אני תקועה פה!"
הסירה המשיכה להתקרב אלי עד שנעצרה לגמרי, במרחק מטרים ספורים ממני.
טיפסתי עליה והתיישבתי מאחורי החותר היחיד שהשיט אותה.
הוא פשוט המשיך בדרכו, לא שם לב אליי.
"אהמ...תודה.זה מאוד אדיב מצידך," מלמלתי, נבוכה, אחרי כמה דקות של שתיקה.
"אין לך מה להודות לי. אני לא עושה את זה מעודף טוב לב." הוא אמר בקול עמוק ושקט.
נרתעתי מעט. בסך הכול, באמת לא היה לי מושג מי הוא או למה הוא עוזר לי.
"איך הגעת לסלע ההוא?" שאל פתאום.
סיפרתי לו על הפורעים שהגיעו ועל הלילה ביער. הוא הקשיב לסיפור בשתיקה, עד שהגעתי לחלק שבו מצאתי את הצמיד.
"הראי לי אותו."
הורדתי את הצמיד מהיד בחוסר רצון וציפיתי שהזר יסתובב אלי כדי לקחת אותו, אך הוא נשאר בגבו אליי והושיט לי את ידו בכדי שאניח בה את הצמיד.
"הוא אכן מכושף בקסם שמאפשר לעונד אותו לצוף. יש לך מזל, ילדה." אמר בהערכה מסוימת, כשהחזיר לי את הצמיד.
"אם באמת היה לי מזל הייתי עכשיו בבית, עם המשפחה שלי."
הוא לא הגיב על המשפט הזה. כל מה שעשה היה רק להציע לי תפוח, שאותו בלעתי בשתי נגיסות.
"כדאי שתישני קצת. יש עוד זמן עד שנגיע." 
"נגיע לאן?"
"את עוד תראי..."
נשענתי לאחור והנחתי לעיניי להיעצם ולסירה המתנודדת להרדים אותי.
***
"קומי ילדה." ניער אותי הזר בעדינות.
התעוררתי מבולבלת והסתכלתי מסביב. עגנו בתעלה חשוכה ליד מבצר אבן קודר, מכותר בשומרים.
"איפה...אנחנו?" שאלתי תוך כדי פיהוק.
"ברוכה הבאה למנזר עבדי ההוא." השיב בקול שונה, רשמי, ובפעם הראשונה הסתובב אליי, כך שיכולתי לראות את פניו.
הן גרמו לי להשתנק בבהלה. עיניו, הממוקמות בפנים רגילות לחלוטין, היו חסרות צבע.

תגובות,אנשים תגובות(: וכמובן, תודה ענקית לבטא המוושלמת שלי מאיו!!

הפרק הקודם		הפרק הבא