החולמים- יודעת הכל

באותו הלילה, אני חושבת שה'בוס' שלי נלחץ קצת.
כי עובדה: כל כמה שניות קמתי מצלצול הטלפון, עד ששמתי אותו על שקט.
כשקמתי שמתי לב שהטלפון כנראה צלצל כל הלילה ללא הפסקה- היו שם לפחות חמישים או שישים שיחות שלא נענו.
למה הוא מתקשר בלילה? חוץ מזה, אני לא כזאת קלילה.
הוא פגע בכבוד שלי.
הוא לא סומך עליי שאני לא אגלה לחניכי המלונ"ה מי הוא? אז למה הוא בחר אותי למשימה הזו?
פתחתי הודעות ועניתי לו בתגובה:

מי אתה? כשאני חושבת על זה, איך אני אדע שמניעים שלכם טהורים? אני שובתת עד שתשכנע אותי.
מאיה

אז כבר גיליתם את השם שלי. אני מנחשת שזה לא כל כך נורא, כי לחולמים גם הייתי צריכה לתת אותו בשלב מסויים. אבל איזה קטע שאני הולכת לעזור לחולמים ולא לבצע את המשימה כמו שפקדו עליי? יכול להיות שה'בוס' שלי לא כל כך תמים כמו שהוא נשמע?
האמת? הוא כבר גם לא נשמע כל כך תמים.
אולי אני אתייעץ עם ילדי המלונ"ה?
אבל אז...
דיי. התייעצת איתם מספיק. עלייך פשוט להכניס להם מורל. לא יותר מזה.
לעומת זאת, הם הצליחו את כל הדבר הזה בסדרה, ראיתי את הפרקים האחרונים אתמול, למרות שלא קיבלתי הוראה מפורשת.
אם אני אגיע יכול להיות שהם לא יספיקו.
קחי מרחק. קחי מרחק. הם יודעים איפה למצוא אותך.
נכנסתי חזרה למלון. אבל מה אני אעשה כאן?
אבל אז קפאתי.
זה היה ה'בוס'.
שם, ליד הקבלה. הוא נראה כל כך מוזר, עד שאפילו הפקידה דאגה לשמור ממנו מרחק.
מעולם לא ראיתי אותו, אבל זיהיתי את קולו.
"את לא זוכרת את האנשים ששוכנים פה?! תקשיבי למה שאני שואל אותך! הילדה ששוכנת במלון הזה יצאה ממנו, או שהיא בפנים?!" הוא צרח.
הפקידה המפוחדת נצמדה עם הגב לקיר, רועדת.
"אני..." היא מלמלה. "אני רק כרגע התחלתי משמרת..."
"לא מעניין אותי!" הוא המשיך בדרכו האגואיסטית. "מצדי שתקראי לפה עכשיו ומיד לפקידה שישבה פה לפנייך!"
"אבל היא כבר לא כאן..."
"אז שתחזור הנה!!" הוא החל לאבד סבלנות.
"ברשותך... אקח את דרישותיך להנהלה...?" הפקידה ניסתה לשמור על חיוכה, אך נראה שהרעד בקולה הסביר את כל מה שעובר עליה.
"קחי אותן ותתחפפי מכאן! יש לכם שירות גרוע, והמלון הזה גרוע!!" הוא הסתובב במקומו, סוקר בזלזול את הלובי (המפואר בהחלט) של מלון החמישה כוכבים.
הם חיכו כמה דקות, שבהם קפצתי אל מאחורי ספה גדולה לאנשים שמחכים למזוודותיהם. כאב לי מעט על העובדה שהאיש הזה מתנהג כל כך מגעיל כי הוא מחפש אותי.
איש קטן קומה פילס את דרכו בין הפקידות, שזזו הצידה ביראת כבוד.
"אתה הברנש הקטן שבגללו הייתי צריך לתת לפקידה הפסקת מנוחה?!" הוא צרח בקול עמוק, שלא תאם את גודלו הפצפון.
"כן." ענה ה'בוס' בשלווה, כאילו הוא לא צרח קודם על הפקידה.
"מה אתה רוצה?!" האיש הקטנטן המשיך לצווח.
"רציתי לשאול אם יצאה מפה ילדה קטנה." הוא ענה בנועם.
"אני מתנצל, אך אנשי הצוות פה אינם בודקים דברים פעוטים כאלה." ענה המנהל, שהחל להירגע.
ואז הוא שם לב לגיד הפועם במצחו של ה'בוס'. הוא נראה עצבני. עצבני בהחלט.
בסלי משים גם הוא צעד אחורנית, לעבר הקיר.
"אני רוצה שתבטלו את השכרת חדר" -הוא אמר את מספר החדר שבו השתכנתי- "עוד היום. אני הוא זה שהייתי אחראי על התשלומים."
הוא שלף תעודה קשיחה מכיסו, והציג אותה אל מול אפו של המנהל.
"ב-בשמחה," הוא אמר. "הנה, אני מטפל בזה בדיוק עכשיו..."
קמתי וברחתי משם בריצה.
וידעתי לאן. למלונ"ה.
נראה שתכניות משתנות.
דפקתי על דלת הכניסה בפאניקה.
בן פתח את הדלת. "על מה העניין?" הוא שאל, בנימת קולו המבוגרת לגילו.
ליטפתי את ראשו. "איפה החברים שלך?"
"למעלה. ראית את דני?"
"לא, אבל היא בטח תגיע בקרוב," חייכתי אליו חיוך מרגיע.
הוא סימן לי לעלות במדרגות.
הנהנתי בהכרת תודה, והתחלתי לעלות לקומה השנייה.
ואז מצאתי את עצמי עומדת, מבולבלת, מול מסדרון מלא דלתות של חדרים.
התכוונתי לשאול את בן באיזה חדר הם נמצאים, אך הבנתי שאין צורך בכך.
קולות הוויכוח שלהם היו רמים עד כדי כך, שישר ידעתי באיזה חדר הם נמצאים, ונכנסתי אליו.
כולם השתתקו והביטו בי.
"אאאה," מלמלתי במבוכה. "יש לי איזו בעיה קטנה."
"בעיה?" התעניינה בילי.
"אה, זוכרים את המלון ששכנתי בו?"
"בטח," ענה סלש. "חמישה כוכבים, לא ממש צנוע..."
"כן, כן. אז... מי ששלחו אותי לפה ביטלו לי את החדר במלון. ראיתי אותו בקלה. הוא חיפש אותי. לא עניתי לו בטלפון אתמול." זה פשוט נפלט. אבל לא אמרתי דבר שהם לא היו צריכים לדעת.
"למה?" תום שאל.
" כי..." לא ידעתי איך להסביר להם את זה. "הם לא נשמעים לי אמינים. אני מפחדת שבגללם הכל יהרס לכם. אז אמרתי לו את זה."
"עשית את זה בשבילנו?" קראה מאיה בזלזול.
"היי, קצת כבוד!" קרא סלש. "למרות שאני לא בטוח אם אני לא צריך לאיית לך את המילה."
"אתה לא צריך." ענתה לו מאיה בציניות.
"אז... יש לכם פה חדר פנוי?" שאלתי.
"צריך לשאול את ראובן ועלמה." ענתה בילי. "אבל..."
ישר הבנתי מה הבעייה. ראובן ועלמה ידרשו שאשתתף בארוחות הבוקר, כך שאלכס יראה אותי. ואם יש לו גישה לאוכל שלי...
המצב לא טוב.
בילי ואני החלפנו מבטים.
"יש אפשרות שאהיה... דיירת סמויה?" הצעתי.
"למה?" תום לא הבין.
"כי אני לא רוצה שהאיש ההוא ישאל פה אם אני גרה כאן, יגידו לו שכן והוא פשוט יבוא אליי ו..." הסברתי. בקושי.
"בסדר." בילי מיהרה להגיד, מבינה מיד מדוע הצעתי את האפשרות הזו.
"אה... אני חושב שאפשר לסדר את זה," אמר גיא.
"יופי. אז אני גרה פה עכשיו?" שאלתי.
"צריך קודם לסדר לך מיטה," בילי כנראה הרגישה אחראית עליי.
"יש מזרון אצלינו בחדר," הציע ליעם. "תוכלו לקחת לה אותו. שמיכות וכריות יש בארונות."
"תודה, ליעם," חייכה אליו בילי. "ניקח את המזזרון שלכם."
"כמה ישנים אצלכם בחדר?" סלש שאל את מאיה.
"אנחנו שלוש, מה לא ידעת?" היא תקפה אותו.
"אוי, נו, קצת הומור," קרא סלש בהתגוננות. "ואני ישן לבד. היא יכולה לקבל את המיטה השנייה אצלי בחדר."
"לא, אני חושבת שמזרון עדיף," מיהרתי להגיד. "קל יותר להכניס אותו אל מתחת לאחת המיטות בבוקר."
הוא הנהן, למרות שנראה שהבין מדוע העדפתי לישון עם הבנות.
"טוב, אז נלך לארגן לך את החדר," חייכה אליי בילי.
מיהרתי אחריה.
התגנבנו לחדר הבנים עם ליעם כדי לקחת את המזרון, להפתעתו של יונתן ששכב במיטתו וסרק את הקומיקס שלו. אבל הוא לא דרש הסברים.
חייכתי אליו בהכרת תודה.
לאחר מכן ארגננו את השמיכה והכרית על המזרון ותרגלנו הכנסה במהירות מתחת למיטה הקרובה, שבילי דרשה שתהיה שלה, בגלל שהיא הכי רחוקה מהדלת.
לבסוף התיישבנו בסלון על הפלייסטיישן, נחים קצת.
"את יודעת, אמר סלש. "שתצטרכי לעזור לנו בבית, כדיירת סמוייה."
"לא במטבח," פלטתי מיד. ואז מיהרתי להוסיף: "אם אלכס יספר לראובן ועלמה, שיספרו לאיש ההוא..."
"בסדר. אבל ב'פיצה' את תהיי חייבת." הוא אמר.
החלפתי מבטים עם בילי.
היא הנהנה.
"בסדר," אמרתי. "אבל אני אעבוד עם מישהו שם. שלא יחשבו שזאת המשמרת שלי."
"טוב." הוא נכנע, ואז שם לב שניצחתי אותו במשחק.
חרצתי לו לשון. "תשתפר בפעם הבאה."

הפרק הקודם