חלום ומציאות. מה ההבדל?

היום היה בהיר. יום שמשי ונחמד. ולי נתנו גלימה חמה ונעימה, להיצלות בה בנעימים.
ההרגשה הייתה כמו טוסט.

"אז אתה מבין, לא כל כך פשוט להיות קוסם. כאילו, זה לא שאתה מנופף בשרביט ואומר כמה מילים והכל קורה כמו שאתה רוצה. לפחות לא אצלי.. אצלך, לעומת זאת, זה כנראה שונה. המילים פשוט מצייתות לך. כדי להיות מוגן אתה רק צריך ללמוד כמה שיותר לחשים וקללות, ואתה מסודר!" הרצה לי אלבוס. הנהנתי בצייתנות.
"זה עוד לא קרה לאף אחד שאני מכיר, שהוא הצליח בכל קסם שהוא ניסה להטיל" אמר הוגו במרירות. צחקקתי. מסתבר שאני הולך להיות סלב לא קטן במקום המוזר הזה.

הלכנו במסדרון, וכמה תלמידים בהו בי.
חשבתי שעם גלימה הם יחשבו שאני אחד משלהם, אבל ברור שאני אחד שבולט מאוד, עם המטר שמונים שלי, העיניים הירוקות והתלתלים החומים שקופצים לכל עבר כמו תולעים רעבות.
"אז מה אתם לומדים בכלל?" שאלתי, "אם אתם לא מוציאים ארנבות מכובעים, מה עוד אפשר לעשות כאן?"
אלבוס צחק. "הכול! כל מה שתרצה כמעט! פשוט צריך ללמוד איך.. " הוא אמר במסתוריות. הוגו הניד בראשו.
"זה לא מה שהוא שאל, אלבוס... אנחנו לומדים כל מיני דברים, וכל נושא יש פרופסור שמלמד אותך את זה במשך שבע שנים. יש מקצועות שהם נחמדים, ויש נחמדים פחות. הנחמדים לדוגמה הם שיעור לחשים, התגוננות מפני כוחות האופל, תורת הצמחים, טיפול בחיות פלא ושינויי צורה" אמר הוגו.
אלבוס נכנס לדבריו - "לא כולם בוחרים בטיפול בחיות פלא. לדעתי זה מקצוע דיי משעמם שלא ממש יועיל לנו בעתיד. יש כאלה שבחרו גילוי עתידות וחלק בחרו כשפומטיקה ולחשים עתיקים" הוא הסביר. הנהנתי שוב. הוגו נראה נעלב.
"ומהם השיעורים הלא-נחמדים?" שאלתי בחשש, ומה שעבר לי בראש היה עינויים עם אזמל.
"בעיקר גילוי עתידות, האמת, אבל גם תולדות הקסם זה לא הכי מעניין בעולם. למעשה, זוהי השלמת שעת שינה לרוב התלמידים". 
תולדות הקסם? יש להם גם היסטוריה של הקוסמים? 
"השיעור שלוקח לך את זמן השינה הוא אסטרולוגיה. כל יום רביעי ב-12 בלילה בדיוק צריך להתייצב במגדל הכי גבוה כדי לצפות בכוכבים ולרשום על זה דברים. ואז אתה נבחן על זה. אני שונא את השיעור הזה" רטן אלבוס. 

"יש עוד שיעורי בחירה: חקר המוגלגים, לדוגמה. שמעתי שזה ממש משעמם, אבל לפחות אין שם תלמידים מסלית'רין.." מלמל הוגו. 
"סלית'רין?" שאלתי בתמימות. זו כת השטן של בית הספר או משהו כזה??

אלבוס נאנח. "שחכתי שאתה לא יודע.." הוא מלמל והביט בי בצער. יופי. 
"יש ארבעה בתים בבית הספר" מיהר הוגו להסביר, "גריפינדור, הפאלפאף, רייבנקלו וסלית'רין. סלית'רין הם.." ניסה הוגו למצוא את המילים המתאימות לתיאורם.
"חרא אנשים" השלים אותו אלבוס. הרמתי גבה.
"הם תמיד בעד טוהר הדם ושונאים את כולנו, וזה הדדי כי כולם שונאים אותם. חוץ מהפרופסור הדבילי שלהם, שהוא דיי נחמד יחסית לאופי של סלית'רין".
"אהה". ברור.
"טהורי דם הם קוסמים שאין בהם דם מוגלגי, שכל השושלת שלהם מלפני איזה מאתיים שנה - כולם היו קוסמים" הסביר הוגו בתשובה למבטי האבוד. מוגלגים. שוב המילה הזאת.
"מה זה בגלל מוגלגים?" שאלתי בהיסח הדעת.
"חסרי קסם. בני האדם הרגילים, שלא מודעים לעולם הקסום ולא יודעים לבצע קסמים" אמר אלבוס, בדיוק כשיצאנו מהמסדרון לאור השמש, ומולנו נפרשו מדשאות רחבות ידיים במלוא רוחבן ואורכן. המקום הזה היה פשוט עצום. 
 והיה שם גם אגם. כמה ילדים שיחקו עם מה שנראה כזרוע תמנונית ענקית. העדפתי לא לשאול.
שוטטנו באזור עוד קצת עד שהתיישבנו מתחת לעץ ליד האגם.
"ספרו לי עוד על הבתים" ביקשתי. 
מבטו של הוגו נדד לטירה. מבנה מרשים, ישן ומלא הפתעות. אולי החלום הזה לא כזה גרוע. אחרי הכל, יש כאן אלף שנים של לימודי קוסמים בסתר (או לפחות זה מה שהבנתי מהפרופסור מקגונגל).
"כמו שאמרתי קודם, יש ארבעה בתים" הוא פתח. "הבתים דיי מסווגים לפי כשרונות ותכונות. רייבנקלו הם החכמים - תמיד יודעים לענות תשובה כשצריך ורובם פיקחים מאוד ולא קל להכשיל אותם או לעבוד עליהם. הפאלפאף הם פשוט נחמדים יותר מהשאר, הם קצת חכמים, לחלק יש איזה פוטנציאל להיות משהו, אבל הכוונה אצלם זה להתקבל בזרועות פתוחות ולהיות ברוח טובה. סלית'רין הם.. טוב.. הרעים. יש להם אופי מסריח, אכפת להם רק מעצמם והם במלחמה תמידית עם בית גריפינדור, שזה הבית שאנחנו שייכים אליו. גריפינדור מוגדרים כאמיצים. לא תמיד הכי חדים, אבל תמיד מוכנים לפעול כשצריך. אומרים שגודריק גריפינגור בעצמו היה חסר פחד, נועז ואמיץ יותר מכל אביר בממלכת בריטניה" התגאה הוגו. חייכתי. אני מקווה להיבחר לגריפינדור, כי לפי התיאור שלו אני לא ממש מתאים לשאר הבתים. טוב לב? חוכמה? רוע? לא בדיוק מתאר אותי. אומץ, חוסר פחד, פזיזות... כן, אני בהחלט מתאים לגריפינדור.
אז איך אני נכנס לשם? כאילו, לאחד הבתים? יש בחירות דמוקרטיות או איזה מבחן שצריך לעבור?" שאלתי, ולחץ פתאומי איים על חזי. באותו רגע דאגתי שלא יקבלו אותי לשום מקום כי אני בכלל לא יודע כמעט כלום על קוסמים. את כל הידע שלי צברתי במהלך השעתיים-שלוש האחרונות משני תלמידים. ייקח לי שנים להשלים את הפער. 

"מצנפת המיון תמיין אותך לאחד הבתים. אני מקווה שהיא תשים אותך בגריפינדור" חייך אליי אלבוס באופטימיות. חייכתי בחזרה, לא מסוגל לכבוש את ההתרגשו לקראת המבחן הקרב. 
"גם אני מקווה" אמרתי. 

אחרי ארוחת הערב, הראו לי הוגו ואלבוס את חדר המועדון ואת החדרים שלהם. הם גם הכירו לי עוד שתי בנות : לילי (שהייתה ילדה קטנה עם לשון חדה) ורוז, שהייתה בת גילו של אלבוס, והייתה יחסית יפה לשאר הבנות שיצא לי לראות במסדרונות של בית הספר.

"בטח מחר ימיינו אותך" צייצה לילי מהכורסא שהייתה שקועה בה מעל לצוואר.  כן. מחר.
עלינו לישון. סידרו לי מיטה צרה ופיג'מה בחדר של הבנים. הכירו לי עוד אנשים. ואז הלכתי לישון.

בתחושה של יהיה-טוב, עצמתי את העיניים, ונפלתי לתוך תהום החלומות.
לא הייתה כזו.
אבל את הצווחות של רוני התינוקת יכולתי לזהות בכל מקום.

הפרק הקודם		הפרק הבא