התאומים פוטר

מאותו יום עדי והארי, וכמובן גם רון (שהיה חברו הטוב ביותר של הארי) הסתובבו ביחד.

הם נהנו כשלישיה עד ליל כל הקדושים,עשו יחד שיעורי בית ולכלכו על המורים.

יום אחד, בדרך משיעור לחשים לשיעור שיקויים, עדי עשתה עצירה והלכה לשירותים.

היא התקרבה והחלה שומעת יפחות בכי חלושות.

זאת הייתה הרמיוני גריינג'ר, ילדה עם שיער חום ונפוח ושיניים קדמיות גדולות מדי.

"אופס" חשבה עדי. "אולי היא שמעה מה שרון אמר עליה יום קודם לכן?"

היא ניגשה לאט ובזהירות אל הרמיוני והתישבה לידה, היא הניחה יד מנחמת על כתפה ושאלה בתמימות:

"מה קרה?"

"אותך זה בטח לא מעניין"ענתה לה הרמיוני בבכי והפנתה לה את גבה.

"אם זה לא היה מעניין אותי לא הייתי שואלת." השיבה לה עדי בפשטות.

אלה היו המילים שפרצו את הסכר, יחד עם הרבה דמעות, סיפרה לה הרמיוני את שעל ליבה.

הן ריכלו, צחקו ונהנו עד כדי כך שלא שמו לב שהגיע הזמן לסעודת ליל כל הקדושים.

כשעדי לא הצליחה לשכנע את הרמיוני ללכת איתה החליטה להישאר.

"יהיו לי עוד שבע כאלה" ענתה להרמיוני ששאלה אם היא בטוחה שהיא לא רוצה ללכת.

הן כל כך נהנו שהן אפילו לא שמו לב לגרירות הרגליים הכבדות ולצחנה שהחלה הולכת ומתחזקת.

"אהההההההההההה" צרחתה של עדי קטעה את שטף הדיבור של הרמיוני.

הרמיוני עקבה אחרי מבטה של עדי עד שעיניה נתקלו בטרול הענקי שהחל מתקדם לעברן.

"אההההההההההה" הסכימה הרמיוני בצרחה ובאותה שניה נכנסו הארי ורון לשירותים.

יחד הם נלחמו בו ועילפו את הטרול, אבל זה היה עוד כלום לעומת מה שנכנס לחדר רגע אחרי זה.

פרופסור מקונגל, עצבנית מתמיד.

"מה זה אמור להביע?" שאלה מקונגל בכעס הולך וגובר.

לפני שהארי רון ועדי הספיקו לפצות את פיהם פתחה הרמיוני:

"זאת אשמתי פרופסור מקונגל. אני באתי לכאן כי חשבתי שאוכל לנצח את הטרול, בלי הארי רון ועדי בוודאי הייתי מתה עכשיו" הארי רון ועדי ניסו להיראות כאילו הסיפור הזה לא מחדש להם כלום.

"אני מאוד מאוכזבת ממך העלמה גריינג'ר" אמרה מקונגל "וחמש נקודות יורדות מגריפינדור" הרמיוני הסמיקה מבושה.

"אם זאת, לא קל לנצח טרול, אני מעניקה לכל אחד מכם 5 נקודות." הם הנהנו בשקט והלכו לכיוון חדר המועדון.

אבל מאותו יום, הכל היה שונה.

הפרק הקודם		הפרק הבא