החיים יכולים להיות מעניינים

יש לה עור חיוור בהרבה מהמצופה לתושבת הארץ. בעבר הוא היה בהיר עוד יותר אבל אי אפשר לחיות עם סבים שגרים בקיבוץ על הים בלי לקבל מעט צבע.

פעם השיער שלה היה בלונדיני, מתולתל אבל כעת הוא גלי וקיבל גוון שטני, מעט קרמל. היא אוהבת את השיער שלה, הוא ארוך, מלא, היא אוהבת לחשוב שאנשים מקנאים בה בגללו, לא בגלל שהיא בן אדם רע, פשוט בגלל שהיא מרגישה ככה קצת יותר טוב על הקנאה שלה כלפי כול העולם.

מתחת לעיניה חרוטים שני סהרים כחולים- סגולים, אולי כתוצאה מהאנמיה שבודאי זורמת בדמה ואולי פשוט תוצאה בלתי נמנעת של עורה השקוף למחצה.

את עיניה הירוקות ממסגרים ריסים ארוכים, העיניים שלה יפות, כך היא נוהגת להגיד, מרחוק הן תחולות ובאור הן נראות אפורות, רק אם מסתכלים מקרוב אפשר לראות שיש להן גוון ירוק- אפרפר עם כמה נקודות צהבהבות. היא אוהבת את העיניים שלה כי לאף אחד אחר אין את עיניים כמוהן.

השפתיים שלה סדוקות ויבשות והיא מעולם לא אהבה את צורתן, בליטה קטנה בצד ימין למעלה מעידה שן חלב סרבנית שלא מסכימה לצאת ולבסוף נשארת הקשר היחידי שלה לילדות.

אפה מנוקד נמשים רבים מספור, היא שונאת אותם, טוענת שהם נראים כמו פריחה, אך לפחות היא מתנחמת בעובדה שהם מסווים את הפצע שצמח על מצחה לפני יומיים.

היא לא גבוהה במיוחד, למעשה היא נמוכה, היא לא אוהבת להיות כזאת אבל אין לה ממש ברירה.

גם גזרתה לא בדיוק גזרת דוגמנית, היא אוהבת לחשוב שכולן כאלו, ואולי זה נכון, אבל הקנאה לא מאחרת לפרוץ והיא רק מאשימה את עצמה על שהיא לא טורחת לעשות ספורט.

היא אוהבת ללבוש שחור, אולי בגלל שזה מרזה ואולי בגלל שזה גורם לה להרגיש כמו מישהי שאי אפשר לצחוק עליה, מישהי טובה יותר ממי שהיא באמת.

היא נוטה להיות מרחפת שכזאת, לא לגמרי מחוברת למציאות ובו זמנית שמה לב לכול כך הרבה דברים שאחרים לא חושבים עליהם אפילו. לפעמים היא אוהבת את זה, להרגיש מיוחדת, חכמה, אבל רוב הזמן היא פשוט מרגישה שיש לה יותר מדי מחשבות בראש והיא לא מסוגלת לחשוב.

היא אוהבת לחשוב על דברים משונים כמו המרצפות שברצפה, היא הולכת תמיד עם פניה לכיוון הרצפה ודורכת בדיוק על המרצפת, לא על הקו. היא אוהבת להעמיד פנים שהיא כלי במשחק שח, האיש שעומד שם הוא רץ לכן עליה ללכת למשבצת ליד והשולחן ששם הוא עדר של צריחים שעליה להתחמק מהם במהירות.

היא אוהבת לחשוב שהכול יכול להיות משחק, שאם קרן לייזר תפגע בקיר היא תקפוץ לקיר ההוא, ואז לאחר ותיצור זווית מדויקת של 90 מעלות, היא יודעת שאין שום הגיון בדמיון המשחקים האלו, שאף אחד לא טרח להמציא אבל זה גורם לה לחשוב ששום דבר לא נורא ושזה לא סוף העולם.

לפעמים היא מפחדת ממה שהיא חושבת, על מוות, על כאב, היא מייחלת להיות אחת מאותן ילדות חסרות דאגות בכיתתה, מצד שני היא בזה להן, על טיפשותן, על יהירותן, על הטון הטיפשי הזה בו הן אומרות את דברי השטות שלהן.

היא אוהבת לשחק במשחקים האלו שאמורים להיות משחקי בנים, אומנם מאוד קל לה להגיד שהיא נגעלת מהתמונה שבספר מדעים אבל היא לא באמת נרתעת, זה נראה לה מרתק. היא אוהבת לשחק ברובי צעצוע, למרות שזה לא לגילה, זה נראה לה מגניב וכיפי גם אם פעם היא שיחקה עם בובה, היא רוצה לזכור שיש לה שני צדדים.

היא אוהבת להרגיש מובנת והמילים נותנות לה את זה, אבל לפעמים כול הרגשות מצטברים בבטן והיא לא מצליחה להסביר מה קורה, מה היא מרגישה, היא כול כך רוצה להבין בעצמה אבל לעת עתה כול שתוכל לצפות לו הוא שהמילים שכה אוהבות אותה יעזרו לה להתמודד עם הרגשות שהיא כן מבינה.

היא שונאת שאנשים מתנשאים עליה, חושבים שהם טובים ממנה, מתיימרים לדעת עליה דברים, כי עמוק בפנים היא יודעת שאף אחד לא יודע מי היא באמת, בטח לא המחנכת שבקושי מכירה אותה שנה ובודאי שלא היועצת שחושבת שרק הדרך שלה נכונה. יכול להיות שהיא גם מצטערת שאין מישהו שיכול להתנשא עליה בזכות, שאין מישהו שבאמת ידע עליה מספיק דברים כדי שיוכל לעשות זאת, היא רוצה להראות לכולם מי היא אבל היא לא מסוגלת כי כולם כול כך שונים ממנה.

את החברה הראשונה שלה היא מצאה בגנון, בגיל 2 וחצי, הן היו חברות מהרגע הראשון, לפחות ככה היא חשבה כי הזיכרונות עצמם מצאו את דרכם החוצה מראשה. את חברתה השנייה היא גילתה בכיתה א', בצהרון בית הספר, אותה ילדה שעתידה להפוך לחברתה ישבה עם אמה בפינת היצירה, היא זוכרת שהיא חשה צביטה קלה של קנאה על כך שאמה שלה לא שם, אבל מהרגע שהאם הלכה מביתה היא מיד הלכה ורכשה אותה כחברתה, יודעת בדיוק מה היא רוצה.

אלו היו חברותיה הראשונות, היא חשבה שהן ישארו ביחד לעד, בדיאבד היא גילתה שהיא טעתה, לא רק בגלל המרחק הפיזי שהופיע ביניהן אלא דווקא בגלל האופי של השתיים לעומתה, היא הייתה כול כך נלהבת, רוצה להנהיג, רוצה להרגיש טובה, חזקה, והן? הן אהבו לזרום, לא להוביל, לדעת שיש מישהו שיעשה את ההחלטות הקשות ולהן נותר רק להנות, בלי לנקות עמדה, הן היו ילדות שקל לאהוב.

אבל למרות השוני בין הבנות מה שהרחיק אותה מהן היה בתחילה עבירת הדירה. באמצע החופש הגדול, סתם ככה, בלי להבין בכלל שזה דבר רע, היא נגדעה מחייה ונשתלה מחדש במקום אחר, במרחק שעה נסיעה. יכול להיות שאלמלא המעבר היא וחברותיה עדיין היו מעין חברות הכי טובות לנצח שהיו בעבר אבל אם לא הייתה עוברת מלכתחילה היה לה אופי שונה לגמרי, היא לא הייתה גדלה להיות מי שהיא גדלה להיות.

היא עברה שנה וחצי קשה ואחרי שנה וחצי נוספות של החלמה, איפשהו בדרך היא מצאה לה חברות חדשות, שתיים עדינות, רכות, מעט דומות לחבורותיה הישנות, הן היו דומות מספיק כדי למצוא את הדרך ליצור קשר חזק.

אבל חוץ מכול החברות העדינות והנחמדות היא מצאה לעצמה עוד חברה, מישהי שהייתה שונה, קצת פחות רגישה והיא אהבה את זה. עם אותה חברה היא הצליחה לעשות את מה שלא הייתה מסוגלת לעשות עם חברותיה האחרות, היא הייתה מסוגלת להיות גסה ולא לנהוג בה בכפפות של משי וזו הייתה המתנה הגדולה ביותר שהמעבר נתן לה.

בסוף שנתה האחרונה ביסודי היא אפילו זכתה לחבר, הם היו זוג חמוד, כך היא נהגה להגיד לעצמה לאחר מכן, אבל לא הייתה בה אהבה אמיתית לילד, היא חיבבה אותו והוא היה חבר טוב שלה מאוד אבל לא ניצתה ביניהם אהבה של ממש ולמרות זאת לא הייתה בליבה אף חרטה על אותו זמן קלוש שבו זכתה להגיד שהיא ב"מערכת יחסים".

ואז היא חזרה. נטשה את כול החיים שהצליחה בקושי לבנות לעצמה, שוברת את כול הגשרים, מנתקת את כול הכבלים וחוזרת להתחלה. היא מעולם לא הצליחה לקבוע אם זה היה טוב או רע.

והחיים עשו את שלם, היא התרחקה מחברותיה הישנות זה מכבר ושום דבר לא יוכל להחזיר את הגלגל, היא סבלה, היא בכתה, אבל היא בעיקר הרגישה תשושה, היא לא ידעה מה היא בדיוק מחפשת ובלי זה היא לא ידעה למה לשאוף.

והחיים המשיכו במערבולת מוזרה ועד כה, למרות כול הניסיונות, היא לא מצאה תשובה לשאלה שהיא כלל לא יודעת מה היא.

אולי יום אחד היא תצליח להבין מה היא רוצה, מה המשמעות של הכול, בשביל מה כול זה היה, אבל בינתיים היא תסתפק בלכתוב את כול רגשותיה אל המחשב הדומם ולקוות שאי שם מישהו ימצא לה תשובה לשאלה המסתורית ההיא, אבל בעצם, אולי היא בכלל לא צריכה תשובה.

הפרק הקודם