אגם אפור-עבר

הכל כל כך רועש, ואני לא יכולה לגרום לזה להיפסק, והפנים של שניכם עומדים לי מול העיניים ומסתכלים עליי ושניכם שונאים. ושניכם בורחים. אני שומעת שוב ושוב ושוב את מה שמהדהד לי בראש מהרגע שיצע לך מהפה, "כדאי שאלך", אני רואה את העיניים הכחולות שלך, נשברות למולי בעוד שאני נואמת לך על אהבתי הנכזבת. אני יכולה להרגיש את הדמעה שמתגלגלת אל הלחי ואת היד של... מי זה? זה לא מייקל. יכול להיות שזה? לא... אני מצליחה סוף כל סוף לפתוח את העיניים, הכל כל כך מטושטש, והלב דופק מהר מהר וחם לי וקר לי ביחד. כשזה מצליח להתפקס, אני רואה אותך מולי, " הארי? מה אתה?", הארי קטע את דברי, " איבדת את ההכרה במסדרון, מייקל הביא אותך ומדאם פומפרי אמרה שחווית תשישות יתר. אך היא לא יכולה עדיין להצביע על הסיבה...". "איפה מייקל?" "ג`ני השעה 3 לפנות בוקר..." "ובכן אם כך מה אתה עושה פה?" " אני רק.. ובכן.. באתי לראות מה שלומך", הוא אמר בחיוך מגומגם. " ב3 לפנות בוקר?" "לא יכולתי לישון..כולנו דואגים לך, אני דואג." "תודה הארי" חייכתי בבישנות. הארי רכן לעברי, נשק למצחי ולחש "לילה טוב ג`יני, אראה אותך מחר". צעדיה של מדאם פומפרי נשמעו מקצה המרפאה המרוחק, והארי התכסה בגלימת ההיעלמות שלו וחמק מפניה. מדאם פומפרי נתנה לי שיקויי שינה דוחה כל שהו, ולאחר כמה רגעים שקעתי בשינה עמוקה ונטולת חלומות. בבוקר כשהתעוררתי, השמש הנעימה חיממה את שיערי ומייקל ישב על הכיסא שלצד מיטתי והביט בי בדאגה מסויימת. הוא קם ונעמד בצמוד למיטתי, כשהוא מביט בעיניי בצורה מפחידה מאוד, לא יכולתי להסביר זאת אבל הוא נראה כל כך נפלא בצורה מוזרה מאוד . הוא נישק אותי במתיקות, ושאל לשלומי. "ג`יני מה קרה שם? במסדרון?" "אני לא יודעת מייקל, ומדאם פומפרי לא יכולה להסביר זאת גם היא, היא טוענת שסבלתי מתשישות יתר אך היא לא יכולה להצביע על הסיבה. לכך." אמרתי בדאגה, "ובכן אני בטוח שהיא תדע בקרוב, ועד אז, לי יש שיעור שיקויים". נישקתי את מייקל ושלחתי אותו לדרכו, לא יכולתי להתנגד לתחושת הכוח שמילא אותי לאחר ביקורו, הוא כאילו מילא אותי, מוזר. במשך היום הארי בא לראותי שוב, וכן גם הרמיוני ורון. לאחר ביקורו של הארי הרגשתי רע מאוד, מוזר, הרגשתי ריקה, נטולת כוח.

הפרק הקודם