הקסם מגיע לישראל

טוב... אמרתי שאני לא אוסיף פרק בלי תגובות, אבל הפרק הקודם היה נוראי, וקצר, וחסר פואנטה, אז אני מפרסמת את זה ישר, אוקיי? אז חסר לכם שאתם לא מגיבים! שני פרקים ביום! זה לא משהו שקורה תמיד!

לקחו להארי כמה רגעים להיזכר איפה הוא כשקם בבוקר. טדי התגלגל על המזרן עד שנתקע בספה, עטוף בים השמיכות. הוא מצידו נשאר על אותו המזרן עליו נרדם בליל אמש, שרביטו הונח ממש בקצה המזרן, מתחפר קלות בשטיח.

לרגע הארי שאל את עצמו מודע הוא ישן על מזרון ולא במיטתו שבכיכר גרימולד או לכול הפחות בחדרו של רון בעקבות הפצרותיה החוזרות ונשנות של גברת וויזלי.

הארי פקח את עיניו בקושי והביט בשולחן האוכל הגדול שהוצב לפניו, ניירת רבה נערמה עליו בצד הקרוב אל הארי ובצידו השני ניתן היה לראות את מפת הפלסטיק הכחלחלה גדושה בכול טוב, גבינות, ירקות וכמה טוסטים שרופים מעט יתר על המידה.

טדי פלט נחרה קטנה והתהפך על צידו, שיערו עטה גוון שחור קודר, להארי הייתה הרגשה שבראשו מככב כעת חלום בלהות.

"הארי! סוף כול סוף התעוררת!" קולה של ג'יני קטע את רצף מחשבותיו של הארי. היא ישבה בחציו הרחוק של השולחן, ליד ילד מנומנם שנשען על זרועו בזמן אכילת הדגנים.

"הצטרף אלינו!" רעם קולו של יוסי, הישוב מול ג'יני. במבוכה קלה התנער הארי מקורי השינה ונעמד על רגליו הרדומות למחצה. עוד לפני שהתעורר לחלוטין הבין הארי שמאי לא נמצאת בין הנוכחים בחדר. סביב לשולחן ישבו זרים רבים, אישה כבת גילו של עוזי שהארי ניחש כי היא סבתה של מאי, הילד שישב ליד ג'יני, היה לו שיער חום פשוט, משקפיים מעט עקומים ולחי אדומה בצורה מחשידה. חוץ מהאנשים החדשים הארי זיהה את שירי, בת דודתה של מאי, יושבת בראש השולחן, שקטה וביישנית כשם שהייתה בליל אמש.

הארי התקדם לכיוון השולחן והתיישב בהיסוס ליד הילד הזר, מרחוק הוא נראה לו מבוגר יותר, אולי בגלל לחיו הנפוחה, אך מקרוב ניתן היה לראות שגילו לא גדול בהרבה מ-12.

"היי," אמר הילד בקול צרוד במקצת בלי להרים את מבטו מקערת הדגנים הריקה למחצה. "אני עומר," הוסיף לאחר מחשבה.

"נעים מאוד, הארי," הציג עצמו הארי והושיט את ידו ללחיצה. עומר הושיט את ידו אך בקושי טרח לאחוז בידו של הארי לפני שהרפה. הארי קיווה שהוא פשוט עייף מכדי להגיב בדרך אחרת ולא שיש לו משהו נגד הארי עצמו.

"שלום לך!" אמרה סבתה של מאי בקול מעט חזק מדי, "אני רותי, אתה הארי, נכון?" הארי הסתפק בלהנהן קלות ולמלא את צלחתו בטוסט שרוף למחצה.

הארוחה חלפה בדממה מצמררת, טעמו של האוכל היה תפל במקצת, הארי לא היה בטוח האם זה בגלל שהתרגל לארוחות המטעמים של גברת וויזלי או בגלל שלחיו האדומה של עומר ניצבה סנטימטרים בודדים מפניו והוא לא הצליח שלא לתהות מה, או נכון יותר, מי, גרם לכך.

בסוף הארוחה הארי פינה את כליו אל הכיור, כפי שראה את עומר עושה לפניו, והלך לצחצח את שיניו בחדר השירותים, לא לפני שלקח את שרביטו ממקומו ליד המזרון.

הארי בדיוק החל לצחצח את שיניו כששרביטו התחיל לצלצל. "הלו?" ענה הארי אם כי הדבר נשמע יותר כמו "הוואו?"

"הרמיוני! נראה לי שזה טעות!" נשמע קולו של רון מתוך השרביט. הארי ירק במהירות את המשחה מפיו.

"רון?" הוא שאל והחל לשים לב לעובדה שגם רון דיבר בשפה הגרונית החדשה הזאת.

"אוה, הארי, תודה לאל!" נשמע לפתע קולה של הרמיוני.

"אתה וג'יני ממש נעלמתם לנו שם," גער רון בהארי בעוד זה מסיים לנקות את פיו.

"איפה אתם?" היו המילים הראשונות שיצאו מפיו של הארי.

"אנ'לא יודע, איך למצוא אותך?" שאל רון, משתמש בסלנג משונה שהארי לא זיהה, כנראה המקבילה לסלנג האנגלי.

"נפגש היום אחר הצהריים, במקום של ההופעה ההיא אתמול," קבע הארי מעט בבלבול.

"אוקיי," נשמע קולה של הרמיוני, "תשמור על קשר."

הארי הנהן קלות למרות שידע שהשניים לא יכולים לראות אותו והשיחה המשונה התנתקה.

"אוקיי..." מלמל לעצמו הארי, "מה עכשיו?"

כעבור לא יותר מרבע שעה התעורר טדי משנתו ודרש את תשומת ליבו של הארי המהורהר. בינתיים הבית החל להתרוקן, רותי יצאה לחנות שלהם, הכולבו, לקנות מעט דברים, עומר חזר לביתו ויוסי ליווה אותו, רק שירי נשארה שם וג'יני לקחה על עצמה את תפקיד הפיקוח עליה.

"הארי?" שאל טדי את סנדקו בעייפות, מעוות כתמיד את שמו של הארי מעט.

"כן?" ענה לו הארי, מלטף את שיערו בהסח הדעת.

"אני חוצה לספתא," השיב טדי בקולו הילדותי. הארי עטף את הפעוט בידיו ולא ידע מה להגיד. טדי שהה עם סבתו רוב הזמן, הארי ביקר אותו כול יום ומטפלת קרקרה אחריו כול הזמן בגלל שסבתו לא יכלה לטפל בו כראוי אך היא הייתה הדבר הקרוב ביותר עבורו לאמא. כעת הארי לקח אותו איתו למקום בטוח, הרחק מאנגליה וסבתו אך טדי לא מסוגל להבין את זה, הוא פשוט מתגעגע לשגרה.

"הארי," קטע קולה של ג'יני את רצף מחשבותיו, "אני חושבת שצריך ללכת לחפש את מאי, שירה אמרה לי שהיא ירדה לחוף." קולה של ג'יני נשמע רציני וקודר כמעט כמו מחשבותיו של הארי.

"בסדר," אמר הארי מעט בבלבול, מבין באיטיות ששירה היא כנראה שירי וזהו כינוי חיבה. "היא תסתדר כאן לבד?" הוא שאל, תוהה האם זה נכון להשאיר ילדה קטנה שכזו לבד בבית.

"מר בן – דור יחזור בקרוב, או שהיא תלך לבית שלה בעצמה, קדימה, היא הסבירה לי איך להגיע לים."

לא מבין לחלוטין מה העניין התכונן הארי ליציאה מהבית ועקב אחרי ג'יני המנווטת בין שבילי האספלט כשחלקיק חלום פלש לראשו, מאי, עיניה אדומות כדם בוהה במסך הטלוויזיה הריק. הארי עצמו שוכב על המזרון, עיניו עצומות למחצה וידו מגששת אחר טדי. הארי התנער מהר מין הזיכרון המשונה והמשיך ללכת בעקבות ג'יני.

הארי ניסה לזכור את הדרך שהלכו, הם יצאו שמאלה, ואז ישר, ואז עוד פעם שמאלה, ואז ימינה ועוד פעם ימינה בגן השעשועים מלא החול שהארי הודה באותו הרגע שטדי יושב בידיו ולא מדדה אחריהם כי זה בודאי היה מתנפל על הגן. ואז הם רק הלכו ישר עד שהארי ראה את החוף.

"תראה, טדי, ים!" אמר הארי, מנסה לשלהב את בן סנדקות שלו שלא נשאר אדיש והתפתל בזרועות סנדקו ושלח את ידיו אל הדבר הכחול הגדול שכעת התחבר עם חלומותיו – ים.

"הארי," אמרה ג'יני בקול מבשר רעות, מצביעה על דמות חיוורת, שיערה הבלונדיני מפוזר סביב ראשה כרעמה, ידיה פרוסות לצדדים...

"מאי!" קרא הארי בבהלה והחל רץ לכיוון הדמות הרפויה, מזגזג על שביל האספלט עד שהגיע לחול, "מאי!" הוא קרא בשנית, לא מצפה לתשובה ולכן כמעט נופל בניסיון לעצור את ריצתו כאשר מאי המבולבלת הרימה קלות את ראשה, מצלה על עיניה בידה.

"הארי?" היא שאלה בבלבול בעודה מתנקה קלות מחול, "מה הקטע?" השאלה נותרה תלויה באוויר כי הארי כבר לא היה שם, הוא המשיך לבהות בנקודה בה שכבה מאי אך כעת הארי לא ראה שם עוד את מאי, רק גופה. מישהו נוסף שמת... מישהו נוסף שמת בגללו...

"האאי?" שאל טדי הקטן בחשש, מעוות את שמו של הארי יותר מין הרגיל בגמגומו.

"אני בסדר, חמוד, אני... לא משנה, אה, כלום," גמגם הארי בעודו מתנער מין הזיכרונות.

"אתה בסדר?" שאלה ג'יני,שבדיוק הגיעה אליו, מניחה את ידה על כתפו.

"אה, כן, אממ, פשוט חשבתי שמשהו קרה למאי, נראת... חיוורת," אמר הארי, מצביעה בחוסר אונים על גון עורה החיוור גם ככה של מאי בעוד זאת מושכת בכתפיה, מנידה קלות בראשה.

"לא משנה, אבל בפעם הבאה אם אתה חושב שאני מעולפת על חוף הים פשוט תעזוב אותי בשקט, אני מעדיפה להיות כאן מתה מאשר חיה ב-" באמצע המשפט החלה מאי לקלוט את שאמרה ושינתה את נושא דבריה בחדות. "טוב, אז אין לכם בגדי ים, צריך לדאוג לזה, לא?"

ג'יני והארי הביטו אחד בשני לרגע ואז חזרה במים, "זה דצמבר," הזכירה לה ג'יני אבל היא התעלמה ממנה לחלוטין מלבד מחווה קלה לבקיני השחור הפשוט שלגופה.

לא נראה שתשובתה המרומזת עד גיחוך של מאי מספקת את השניים ואלו החלו להגיד דבר מה כשמאי התקדמה כמה צעדים, הישר מולם, מתעלמת לחלוטין מהם, והניפה את ידה, ממלמלת מילה שאוצר המילים החדש של הארי לא זיהתה, משהו שבסגנון "אָפֵּר".

לא רגע לא קורה דבר והמילים כבר עומדות על קצה לשונו כשמעין תא זכוכית מתחיל לעשות את דרכו מתוך החול. הוא נראה שקוף למחצה אבל מלא בכול כך הרבה חול עד שהארי מבין שהשקיפות היא רק תעתוע והתא עשוי מחול בעזרת קסם.

"אממ, ג'יני, איזה מידה את?" שאלה מאי בחוסר תשומת לב בעודה פותחת דלת בתא הזכוכית שהארי קבע שנראה כמו מקלחת קטנטנה.

"המידות כאן שונות..." גמגמה ג'יני ומאי נענה בראשה.

"כנסי ותמדדי," אמרה והחוותה בידה פנימה. ג'יני המובכת צעדה לפנים וסגרה מאחוריה את הדלת.

"את מסתדרת?" שאלה אותה מאי לאחר כמה דקות.

"רגע!" אמרה לה ג'יני וכעבור כדקה יצאה מהתא עם בגד ים ורוד בידה.

"מה את עושה, מצחיקולה? תלבשי אותו!"

"אבל קר..."

"אוח איתכם, פשוט תלבשי את זה, אוקיי, ותמצאי משהו במידה של טדי, ושל הארי, אתה הולך לשחות איתי," החלק האחרון במשפט כוון היישר אליו. הארי הנהן קלות ונראה מעט מפוחד. המים נראו ממש קרים ובכול מקרה הוא לא שחה קרוב לארבע שנים. מאז טורניר הקסמים המשולש, הוא חשב, ובעצם, גם לפני זה לא כל כך הרבה. הוא למד לשחות בבריכה הציבורית כשהיה בגן ומאז... שחייה הייתה נדירה.

לאחר כמה דקות יצאה ג'יני מתא ההלבשה עשוי החול, לבושה בבגד הים הורוד שהארי ראה קודם לכן שהתברר כביקיני ורוד עם נקודות אדמדמות שהתמזג יפה עם שיערה הבוער של ג'יני.

"תעביר לי את טדי, נמצא לו משהו," אמרה מאי משהבינה שג'יני והארי לא מתכוונים לעשות דבר.

לאחר כמה דקות יצאה עם טדי, שהולבש בבגד ים מלא בצבע כחול כהה, ופקדה על הארי להיכנס.

בבלבול קל,נכנס הארי אל התא. הוא היה גדול יותר משנראה כלפי חוץ. הקירות נראו כעשויים מחול, כמו מבחוץ, ועל שלושה מתוכם נטלו אינספור בגדי ים. רק על הקיר הרביעי קובעו שלושה ווים במרחק שווה אלו מאלו.

הארי הושיט את ידו אל אחד הקירות והוציא באקראי בגד ים. מכנסיים בצבע ירקרק. בלית ברירה הוריד את אלו שלגופו ומדד אותם. בתחילה הוא היה בטוח שהמכנסיים גדולים עליו שלפחות שלוש מידות אך ברגע שסידר אותם על מותניו אלו מיהרו להתאים את עצמם לגופו הצנום.

"מוזר..." מלמל הארי ויצא מהתא.

"מעולה!" אמרה מאי ונראתה מגוחכת למדי כך, עומדת לה, לבושה בביקני שחור, ברגע הים גועש, מזהיר מפני הקור המאיים. "ג'יני, תראי לטדי את הים, אין לי מצופים אז תיזהרי שלא יברח לעומק. יש גלים היום אבל גם להכין ארמונות בחול זה כיף, נכון טדי?" טדי התעלם ממנה, מעט משעמום, מעט מביישנות ונצמד אל ג'יני עוד יותר.

"או-קיי," אמרה ג'יני מעט בבלבול ומצאה עצמה בוהה במאי גוררת את הארי אל קו המים.

"אממ, מאי? זוכרת על מה דיברנו? חורף? קר? דלקת ריאות? משהו?" שאל הארי אך נראה שמאי חירשת לדבריו.

"כנס כבר, נודניק," אמרה והחלה לטבול את רגליה במים, מתעלמת מהצמרמורת שעברה בגופה.

"אה!" קרא הארי כשרגלו נתקלה במים וברח לאחור.

"אוח! תינוק! אפילו לא הורדת את החולצה עדיין! נשבעת לך, בגלל גברים בכיינים כמוך העולם הזה נראה כמו שהוא נראה," אמרה מאי בצורה כה לא אופיינית לנערה צעירה ותלשה את החולצה מגופו של הארי, נאבקת קלות בשרוולים הארוכים.

"הייתי צריך לבוא עם סווטשירט..." מלמל לעצמו הארי בעודו בוהה במאי הזורקת את חולצתו על החול ומושכת בידו אל המים.

הפעם הוא לא נרתע מהמים ברגע שנגע בהם, למרות שהיו קרים. "אתם, באנגליה, כל כך... אנגלים. מפרידים הכול. שוכחים הכול. אתם צריכים להבין שהעולם לא שחור ולבן ו... יש בקסם הרבה יותר מלנופף בשרביט ולצעוק מילים בלטינית," החלה מאי להטיף, מתעלמת מפרצופו המבולבל של הארי.

"שמעת פעם על אבולוציה? הסתגלות לתנאים? חושי הישרדות? יכולות מיוחדות של חיות מסוימות? בכל מקרה, גם לקוסמים יש כאלו," אמרה מאי והמים החלו ללטף את ירכיו של הארי ולהעביר צמרמורת בגבו.

"לקוסמים אוטומטית יש תכונה מיוחדת שעזרה להם להסתגלות פעם, בתקופה שהם נרדפו. זה היה עוד דרך להגן על עצמם. יכולת להתאחד עם המים. במקום לקפוא מקור להצליח להבין את הקור ולהזרים אותו מסבבם או משהו כזה, אני לא בטוחה, למדנו את זה בכיתה ג'." מאי עצרה לרגע מדיבורה כשהמים הגיעו למותניה אך לאחר רגע המשיכה.

"אם רק תרפה את השרירים שלך מספיק זמן, אתה תראה, הקור יעבור. טדי בטח יעשה את זה אוטומטית, עוד לא דיכאו את החושים שלו אבל אתם? אתם פשוט אנטי – חושים מהלכים," לעגה מאי אבל לפתע הארי הבין את זה כי מוחו לא היה עסוק יותר בקור הנוראי מהמים.

"אז אמרת שנשחה?" שאל כשלא מצא דרך טובה יותר להיענות להאשמות נגדו ונגד ג'יני.

"אהה, לשם." היא הצביעה אל האופק, "תיזהר, יש הרבה גלים ובטח לא תראה טוב..." החלה מאי להגיד.

"אני אסתדר," אמר הארי וקיווה שהוא צודק. המשקפיים שלו אומנם דוחים מים אך אין שום ערובה שלא ייפלו מאפו ללא שום אזהרה מוקדם.

"טוב, אז נתראה כבר שם, אני אחכה לך." לקחו להארי כמה שניות להבין שהייתה זאת קריאה לקרב במהלכם קרו כמה דברים, ראשית, מאי, נטשה את ההליכה לטובת שחיית חתירה, שנית, הארי חטף את זרם המים מרגליה היישר לפרצוף ודבר אחרון, בשבריר שנייה לפני  שעצם את עיניו, הארי ראה את שיערה של מאי משנה את צבעו מהבלונדיני שהכיר מליל לצבע אחר, אדום. פשוט אדום. כאילו הייתה בת הים הקטנה.

"למה אתה מחכה?!" צעקה לו לאחר שזה המשיך לעמוד במקום.

"כלום!" קרא לה חזרה והחל לשחות, מנסה להדביק את הקצב.

הארי התפלא לגלות כמה מהנה לעשות משהו הזוי בלי לשאול שאלות. כי היו לו המון שאלו. יותר משהוא יכול לבטא. כל כך הרבה דברים לא מובנים ובכל זאת, הדחף לשאול צרם הרבה פחות כאשר מי הים המלוחים הותזו על פרצופו, מצאו דרכם אל אפו, אל פיו, ולו, לא היה איכפת.

"תפסתי אותך!" קרא הארי כשהניח לבסוף את ידו המותשת על כתפה של מאי.

"מאוחר מדי, הגענו," הכריזה מאי. לרגע, להארי לא היה מושג על מה היא מדברת. "תתקרב עוד טיפה," הדריכה אותו ואכן, רגלו נתקלה באבן מחוספסת מלאת אצות. "לכאן," סימנה לו בידה והראתה לו מקום שבו האבנים יוצרים מעין מקום דמוי מושב.

"וואו," אמר הארי לאחר שלא מצא משהו יותר טוב להגיד. "איך מצאת את המקום הזה?"

"כשצריך מקום כזה, מוצאים," אמרה מאי ושלחה את ידה אל מתחת ל"מושב" עליו ישבו.

"מה את מחפשת?" שאל אך לא זכה למענה, מאי נשכבה על המים בניסיון לסובב את ידה בחיפוש אחר משהו עד שהתיישרה וחזרה למקומה, משהו אחוז בידה. "מה זה?"

"תאמין לי, אני לא זוכרת יותר," אמרה מאי ופתחה את ידה, מציגה לראווה שקית ניילון אטומה בתוכה הונחו בקפידה שני מזרקים ריקים, ארוזים בניילון ליד שני בקבוקוני תרופות שהארי לא זיהה.

"מה זה?" חזר הארי על שאלתו, הפעם, לא בטוח שהוא רוצה לדעת את התשובה.

מאי הביטה בו בשעשוע וסובבה אליו את ידה השמאלית, מציגה לראווה סימנים שהארי כמעט וזיהה על מפרק ידה ויותר מכך – סימני מחטים על פנים מרפקה.

"את... את נרקומנית." אמר הארי בבהלה והחל לחשוב כיצד יוכל לסגת משם במהירות. זה הסביר הרבה דברים. את ההתנהגות המשוגעת את... את הכול, נכון?

"כן," הודתה והעבירה ידה בשיערה האדמוני שנטף מים אל עיניה.

"השיער שלך..." אמר הארי בחוסר תשומת לב בעודו שולח מבטים אל החוף שנראה לפתע רחוק קילומטרים רבים ממנו.

"כן, זה גם קשור לסיפור," אמרה ונשמה עמוק. הארי עמד להגיד לה שאין לו כוונה לשמוע שום סיפור אך ברגע שסיימה את המשפט הראשון פיו סירב לציית לפקודותיו.

"כשהייתי בת ארבע עשרה ההורים שלי מתו. תאונת דרכים," היא משכה בכתפיה כאילו אמרה שמישהו גנב להם את הארנק. "היינו אני, הם ודודה שלי במכונית. אני... לא הרגשתי טוב כל כך-" לרגע סומק הציף את פרצופה אך זה נעלם במהירות "- ואמא שלי ואני יצאנו החוצה לרגע, לנשום אוויר. ואז המכונית פגעה בנו.

"בהתחלה לא היה ברור מה קורה. עצרנו בתחנת אוטובוס, המכונית סטתה מהנתיב ההפוך והתנגשה במכונית, מעיפה אותה בדיוק על המקום שבו אני ואמא שלי היינו. אבא שלי כבר מת בשלב הזה," שום רגש לא נשמע בקולה, כאילו אין זה סיפורה אלא רק סיפור אקראי שלא קשור אליה בדבר.

"אמא שלי... היא הצילה אותי. המכונית הייתה פוגעת בשתינו, אבל היא דחפה אותי ברגע האחרון, ונמחצה על ידי המכונית. אני נשארתי עם שריטה קטנה ביד, ושריטה ענקית בחיים. אני..." לרגע הארי לא ידע מה לעשות, הוא ניסה להרים את ידו ולנסות להביע חמלה בדרך כלשהי אך נכשל.

"אחרי שהכול קרה נשלחתי אל סבא וסבתא שלי. מאז אני כאן. שלוש שנים עברו ו... הכול אותו הדבר. ההורים שלי מתים. כולם חושבים שאני משוגעת. דוד שלי באמת משוגע. כל לילה שני עומר ושירה בורחים אלינו מהבית, עידן, אח שלהם כבר ברח. לפנימייה. אני מדברת איתו לפעמים אבל..." היא הישירה אליו מבט והארי ראה את הגל מתנפץ בהן, כחול לתוך כחול, רסיסי הקצף עופפו אל הקצה ונעלמו שם. "אנחנו הרוסים. אני הרוסה. אני... עשיתי כבר הכול," אמרה מאי לבסוף ולרגע רק עצמה את עיניה.

"התחברתי עם אנה, ואז עם בלה –" היא עצרה למראה מבטו המבולבל "- אנורקסיה ובולימיה. ואז היו החתיכה, ואז הסם. ועכשיו... עכשיו אני פשוט באה לכאן ומעמידה פנים שהכול בסדר. למרות שהכול לא בסדר. אתה... יש לך מזל שההורים שלך מתו לפני שהספקת להכיר אותם." אף אחד מעולם לא אמר להארי דבר בסגנון.

"אז את יודעת מי אני," אמר לבסוף במחוות כניעה.

"כל העולם יודע מי אתה. הארי פוטר הגדול. הילד שנשאר בחיים. זה שמת וקם לתחייה. כולם יודעים מי אתה -" היא אמרה והחלה מעשה את רקותיה בידיה, "- הבעיה היא -" החל להגיד "- האם את מבין מה זה להיות שבור, באמת? לא רק בכאילו, לא בשביל המצלמות. להיות כל כך שבורה עד ש... עד שהסיבה היחידה שאני קמה בבוקר היא שירי. כי היא צריכה אותי. אבל אני... אני לא משתמשת יותר בסמים. אני נרקומנית והכרחתי את עצמי לחיות בלי סמים ו... אני עוד רגע מתפוצצת ו... אני מטומטמת שחשבתי שתבין," אמרה בייאוש למראה מבטו המזועזע של הארי. "תשכח מזה. אני פשוט... תשכח מזה, ג'יני וטדי בטח כבר רוצים הבייתה," אמרה וקפצה מהסלעים חזרה אל המים העמוקים, חותרת אל החוף, מותירה את הארי לבהות בה בהלם בעודה מתרחקת.

הפרק הקודם		הפרק הבא