אליסון, מתי תתבגרי?

אליסון ישבה ליד רון בארוחת הבוקר, אוכלת בלי חשק  טוסט מרוח בריבה. בזווית עינה היא יכלה לראות את הארי נועץ בה מבט. היא עדיין לא הצליחה לפענח מה עובר עליו, הוא פשוט הפסיק לדבר איתה!  בהפסקות, בשיעורים, אפילו באימוני הקווידיץ'!

הארי (הוא הקפטן) נותן לכולם הוראות ואפילו לא ממצמץ לכיוון שלה! זה כבר עולה לה על כל העצבים, אם בגלל זה הם יפסידו במשחק...

בטנה עשתה היפוך והיא חשה שהיא עומדת להקיא את כל שלושת הביסים שהיא לקחה מהטוסט מהמחשבה על המשחק שיחל עוד חצי שעה.

בעידודו של רון היא לקחה עוד ביס מהטוסט ונעמדה, פוסעת בדממה מתוחה לעבר חדרי ההלבשה.

משנתה השניה אליסון רודפת והיא מעולם לא ראתה קפטן יותר טוב מהארי. הוא לא היה חופר מדי אבל היה לו אכפת. הוא לא היה מתיש את כולם עם יותר מדי אימונים אבל הם הצליחו להישאר בכושר.

אליסון טיפסה על המטאטא שלה, מלמלה לעצמה משהו כמו "את מסוגלת" והתרוממה באוויר. מדאם הוץ' זרקה את הקוואפל והמשחק התחיל.

ברקע היא שמעה את קולו של לי ג'ורדן מתעד  את המשחק באוזניה.

היא חטפה את הקוואפל מידו של סלית'ריני ושינתה את כיוונה לעבר השערים שלהם.

"הקוואפל אצל אליסון דמבלדור, היא מכוונת, זורקת וזה בפנים!!!"

אליסון חייכה לעצמה.

"פוטר איתר את הסניץ'! הוא טס לעברו, אחריו דראקו מאלפוי"

אליסון הרימה את ראשה כמו כל השחקנים והצופים.

הארי כבר כמעט תפס את הסניץ', מאחוריו, בהפרש ניכר, טס מאלפוי.

היא ראתה את ג'ורג' וויזלי מתכופף מימינה, היא הרימה גבה בתימהון עד שהבינה ממה הוא התחמק. מרביצן שחור שעכשיו טס ישר לעברה.

מרוב בלבול אליסון לא הספיקה לעשות שום דבר כדי להתחמק ממנו, כעבור שניה המרביצן פגע  בקצהו הקדמי של המטאטא שלה והיא עפה ממנו וצנחה למטה.

היא צנחה וצנחה ועצמה את עיניה בכוננות לכאב, אבל הוא לא הגיע. כל מה שהגיע היה זוג זרועות חסונות וחזקות שמנעו את פגיעתה בקרקע.

היא פקחה את עיניה ומצאה את עצמה טובעת בעיניים ירוקות הממוסגרות במשקפיים עגולים.

בזווית עינה היא יכלה לראות את רון מאדים מכעס בעוד היא מסמיקה כמו עגבניה.

כאב חד פילח את ידה והיא התחלחלה כשראתה אותה מעוקמת בזווית לא טבעית.

הארי הוריד אותה בעדינות, מעבר לכתפו היא ראתה את הסלית'רינים חוגגים. הם הפסידו בגללה.

היא מלמלה תודה ופנתה אל המרפאה, שם מדאם פומפרי תיקנה את ידה בהינף שרביט.

היא פנתה לצאת ונתקלה בהארי, שעמד בפתח המרפאה, סמוק ומתנשף מהמשחק.

היא חלפה על פניו, לא טורחת להעיף בו מבט. הארי הושיט את ידו וחסם את המעבר.

"אליסון... תשמעי... אני... אני מצטער..." הוא התחיל לגמגם.

"מה עשיתי בכלל?" היא שאלה

"זה פשוט ש... אני.... אני... לא חשוב..." הוא הסתובב ופנה ללכת.

"הארי חכה!" היא קראה, מקווה להציל את הידידות שלהם.

הוא הסתובב והתקרב אליה, מצמיד את שפתיו לשפתיה.

היא נענתה לנשיקה ברצון, חלק בתוכה תמיד אהב את הארי, ועכשיו היא הבינה למה הוא כעס...

אליסון פקחה את עיניה וראתה רעמת שיער ג'ינג'ית מאחורי הארי. היא התנתקה ממנו במהירות ורצה אחרי רון הזועף.

"רון! רון אני מצטערת! זה קרה בטעות!" היא התחננה.

"כן, ראית כמה בטעות זה היה!" הוא הטיח בה.

"נו רון... אני מצטערת!"

"עזבי אליסון. תמיד ידעתי שיש ביניכם משהו. הנשיקה הזאת לא מחדשת לי שום דבר! פשוט לכי אליו. זה נגמר בינינו."

אליסון הסתובבה על עקביה ופנתה לכיוון המדשאות, לאגם.היא ישבה שם, בולעת את הדמעות. הארי הגיע והתיישב לצידה.

"אליסון אני מצטער... לא התכוונתי להרוס לך עם רון... אם יש משהו שאני יכול לע..." שטף דיבורו נקטע כשאליסון נישקה אותו בהתלהבות.

אליסון התעוררה מוקדם בבוקר, על פי הוראת השעון המעורר. היא לבשה חולצה שחורה וג'ינס כהה וירדה לחדר המועדון.

היא פנתה לצאת עד שקולו של הארי עצר אותה.

"לאן זה?" הוא שאל בעניין.

"לשום מקום.. סתם להתאוורר..." אליסון המציאה במהירות.

"אפשר להצטרף?" הארי שאל, מתקיל אותה בכוונה.

"אממ... אני מעדיפה להיות לבד..." היא נלחצה.

"נו באמת אליסון, לאן את הולכת ולמה לא תגיעי ללימודים היום?"

עיניה התרחבו. "איך אתה יודע שאני לא..."

"נו באמת, אלי, כל שנה בסוף יוני את נעלמת לכל היום בלי להודיע. חשבת שאני לא אשים לב?"

"בסדר... זה פשוט שהיום זו האזכרה של אמא שלי ו..." עיניה הוצפו דמעות.

"אני מצטער אל, לא ידעתי..." הוא חיבק אותה בחום.

"זה בסדר" היא ניגבה את הדמעות. "נתראה בערב." היא חייכה והדביקה נשיקה על שפתיו.

הוא חייך אליה ואל גבה המתרחק עוד חמש דקות עד שהתעשת על עצמו.

הארי התיישב לסיים את החיבור בשיקויים אותו שכח לעשות אתמול בערב. כעבור עשרים דקות נפתח החור שבתמונה, שם עמד לא אחר מאשר אלבוס דמבלדור.

"אדוני... מה קרה? לא הייתם אמורים ללכת?" הארי שאל.

"היינו, רק שאליסון לא הגיעה.... היא יצאה כבר?" הוא שאל בדאגה בעודו מציץ בשעונו.

"כן, לפני עשרים דקות...."

הפרק הקודם		הפרק הבא