אהבתו של דראקו מאלפוי

דראקו ניגש אל סנייפ בחשש. הוא הכין את 'נאום השכנוע' במהלך השיעור, אך משהו בלבו אמר לו שזה לא ילך כשורה. תוכניתו הייתה ברורה- להוכיח לסנייפ ששניהם עדיין אוייבים ושדבר לא השתנה.

כשראה את הארי מתקרב, נמלא לבו בחשש. אולי היה זה בגלל שהיה צריך לשקר על יד הארי ולהראות לו עד כמה שקריו אמינים, אולי זה בגלל שהיה קשה לו להגיד שהכריח את הארי להביא לו את המפה ולעשות כאילו הם שונאים זה את זה כבעבר.

וכמו תמיד- תחושות הבטן של דראקו אומתו.

ברגע שסנייפ נתן להם אישור לעזוב, פרץ הגריפינדורי מהכיתה, בלי לומר מילה לדראקו.

אולי היה זה חלק מההצגה? חשב דראקו בלבו, אך ידע שלא כך הדבר. מה אמר שגרם לנער להתעצבן כל כך?!

הוא החל לרוץ אחריו במעלה במדרגות, אך הארי לו עצר שם והמשיך לרוץ לראש אחד המגדלים. הוא עצר רק בקומה השישית. חששותיו של דראקו התגלו כנכונות- הארי באמת האמין לשנאה שהפגין דראקו במהלך השיחה עם סנייפ. הוא היה כל כך מיואש ולא הצליח לחשוב על אף דרך מוצלחת בה יוכל לשכנע את הארי בטעותו. הוא היה רגיל לשקר ולתחמן אנשים, נו טוב, הוא לא סתם מוין לסלית'רין, אך כשזה הגיע לשיכנוע אותם אנשים באמת דבריו- זה כבר סיפור אחר לגמרי. ובמיוחד בפני הארי, הוא הרגיש איך נעלמת לו היכולת לדבר.

הגריפינדורי המשיך לצעוק, ודראקו חשב שאפילו הוא עצמו כבר לא מבין על מה. כל משפט שהוסיף הרגיש כמו סכין הננעצת בליבו. דראקו רצה שכל זה יפסק, שהסיוט יגמר. הוא הרגיש חסר אונים, אף לא הצליח לפצות את פיו.

ואז נתקף ליבו בדחף מסתורי, ולפני שהספיק לחשוב מה הוא עושה, ולעצור את הדחף האסור, שפתיו כבר היו על שפתי הנער השני. הוא הרגיש במחאה הרגעית של הגריפינדורי, אך כבר נסחף לתוך הטעם המתקתק של שפתיו של הארי. כל כך הרבה זמן הוא איחל לתחושה הזאת של הארי קרוב אליו כך. במהלך אותן דקות, מוחו זעק, ולא פעם, 'הפסק!', אך הוא התעלם, ממשיך להעמיק את הנשיקה.

עד שהארי התנתק לפתע במהירות...

***

היה זה הארי ששבר את השתיקה שעמדה באוויר, כבדה ועמוקה.  "מה זה היה בדיוק?!" שאל בזעם.

דראקו הביט בנער שאהב ושתק. מה כבר יכל לענות לשאלה כזו?!

נראה היה גם שהגריפינדורי לא חיכה לתשובה. הוא פרץ ממקומו ורץ במעלה המדרגות.

זוג עיניים כסופות עקבו אחריו, עד שנעלם בעיקול.

'אתה מפגר, מאלפוי! פשוט מפגר...' חשב הבלונדיני בתסכול. בזוית עינו הופיעה טיפה מלוחה. מבלי לנסות למחותה, פנה הנער בשפיפות אל עבר המרתפים.

***

הארי ישב מסוגר במשך שארית היום. הוא בא לארוחות, הפסיד שיעורים... לא היה לו חשק לכל זה אחרי מה שקרה היום. מאלפוי נישק אותו. למה עשה זאת? הוא עוד לא מצא תשובה. כל שידע הוא שהאידיוט הזה, עשה זאת בטח רק מתוך כעס, רצון לתשומת לב, או, וזה הכי גרוע, ידע מה הארי מרגיש כלפיו ורצה להתגרות בו. אבל למה?

ובכלל, אין שום סיכוי שהוא יודע, נכון?!

אוף! למה דווקא בו הארי חייב היה להתאהב?! הרי זה פשוט לא הסתדר- כבר מפגישתם הראשונה, בסמטת דיאגון, חש אליו הארי שנאה ודחייה. ואותו דבר, הרגיש גם כשזה קרא לחבריו בשמות. מתי בדיוק זה השתנה?!

הארי כל כך כעס על עצמו ועל כל הסיבוך המיותר הזה. הרי הוא גרם לכך. מאיפה בא לו הרעיון המטופש לבוא למגרש הקווידיץ'?! הארי ידע את התשובה- הוא התגעגע. רצה להיות קרוב אליו. לנסות, רק לנסות להתקרב אליו. הוא חשב שאולי, אם יהיו לבדם לזמן מה, יוכלו לא לריב, ואז אולי, היה סיכוי קלוש לגרום לו... לא! זה היה טפשי לחלוטין. היה זה כל כך מטופש לקוות שדראקו, דראקו מאלפוי, זה שיכול להשיג כל בחורה שרוצה, ירצה אותו. הרי הוא בחור, ועוד איזה! הרי הארי היה אחראי לזה שאביו של מאלפוי באזקבאן, והבלונדיני בעצמו שמח להזכיר לו זאת בכל הזדמנות אפשרית.

אידיוט! פשוט אידיוט אתה, הארי! חשב הנער בכעס טבול בעצב ותסכול.

כבר בתחילת השנה, הבין הגריפינדורי כיצד מרגיש, ורבות היו הפעמים שהרגיש צורך לדבר, לשתף מישהו בתחושות האופפות אותו מזה חודשים. הבעיה- לא היה את מי.

הרמיוני, הייתה האפשרות הסבירה ביותר. אבל גם לא. היא הייתה מבינה, וכנראה גם תומכת, אם היה מספר לה שהוא אוהב בנים, אבל את מאלפוי?! היא בוודאי הייתה נגעלת מעצם המחשבה, ובצדק. הארי נשם ארוכות. איך לא? הרי אין פעם שהסלית'ריני לא מקניט אותה.

ורון, טוב לא צריך להיות גאון כדי להבין איך יגיב הנער לדברים.

דמעה מלוחה ירדה במורד לחיו. לא היה לו אם מי לדבר, אדם שישמע, שיבין, שיתמוך. מישהו כמו... סיריוס... אבל הוא כבר איננו...

דמעה נוספת השאירה שובל רטוב על פניו.

***

"חבר, אתה בסדר? איפה היית כל היום??" נכנס רון בדאגה, דאגה שהתגברה כשראה את חברו הטוב מכורבל בתוך עצמו בתנוחה עוברית. הארי ענה לשאלותיו רק ב 'אהם' עמום.

"הארי?", נגע הג'ינג'י בכתפו וסובב אותו לכיוונו. "אתה בוכה?!?!" הזדעזע רון למראה עיניו הנפוחות והדמעות שהמשיכו לזלוג מעיניו.

"לא," השיב בקול חנוק וניסה להתהפך חזרה, אך רון אחז בכתפיו בשתי ידיו ולא אפשר זאת.

"הארי! אני החבר הכי טוב שלך, אתה יכול לשתף אותי בכל!" אמר, "הכול, הארי. אני אבין."

"אתה בטוח שהכול אתה תבין?!" פקפק שחור- השיער.

רון נראה מהורהר והביט בו בספק. "כן," ענה בהחלטיות, "אני כאן כדי לתמוך בך!"

"טוב, אה, רון," החל בחשש. הוא החליט להתחיל מהקל, יחסית, לקשה. "אני הומו."

"הו," נראה היה שרון הופתע, כנראה זה לא היה מה שציפה לו, אך לא הוגעל. וזה היה טוב. "אז, אני מניח שעכשיו מגיע הקטע של 'אני מקבל אותך כמו שאתה' ודברים בסגנון..." חייך המנומש בניסיון להקל על האווירה.

"חכה, זה עוד החלק הקל!"

"הצילו," צחק רון, אך נראה בעיניו חשש לא קטן מהדברים.

"כן, טוב יש סיבה לזה, לזה שאני מספר לך את זה עכשיו. אני מתכוון... יש מישהו שאני... זאת אומרת... אמרת שתקבל הכול נכון?" הארי נעצר והביט בעיני הטורקיז שלפניו, בהם החשש התגבר.

"כן...?" רון לא נראה בטוח בתשובתו.

"אני מאוהב," פלט הארי. אחרי הכול, את החלק הגרוע עוד לא סיפר. רגע, הוא באמת עומד לספר את כל זה לרון?!

"רגע. זה לא בי אתה... נכון?!" שאל לפתע הג'ינג'י.

"מה??", הזדעזע הארי מעצם המחשבה. "רון, לא! מאיפה הבאת את זה?? שאני... אותך?!"

"כן, בסדר. תמשיך", ביקש הנער.

"..."

"נו, מי זה??", סקרנותו גדלה.

"..."

 אין מצב שהארי יודה בדבר שכזה, ועוד בפני רון! הוא פשוט ישב וישתוק כאן, עד שלרון ימאס.

"הארי, עד כמה זה גרוע?! אני חברך הטוב, אני אבין."

הדחף לשתף עלה על החששות והארי פלט את התשובה, קובר את פניו בידיו ובולע את המילה האחרונה, בתקווה שחברו לא שמע, "רון, זה... מאלפוי."

***

הפרק הקודם		הפרק הבא