איילי אמל

(קפיצה לקטע בספר בו הם עומדים לרקוד. אין שום דבר מיוחד עד אז)

לבמה עלתה להקת אחיות הגורל, לקול מחיאות הכפיים הרועמות של הקהל. חברות הלהקה היו כולן שעירות מאוד ועטו גלימות שחורות וקרועות לי צו האופנה. הלהקה נטלה את הכלים, ואיילי, שהביטה בהם בעניין רב כל כך עד שכמעט שכחה מה עומד לקרות, הבינה פתאום שהפנסים שהוצבו על כל שאר השולחנות היו כבויים, ושכל שאר המתחרים ובני זוגם כבר עומדים.

"אוי, לא", נאנקה איילי ופנתה אל רון, "אנחנו אמורים לרקוד!"

"מה?", לחש רון באימה. "למה לא אמרת לי?"

"שכחתי", הודתה איילי ומיהרה לקום וללכת אחרי המתחרים האחרים, גוררת את רון בידה. "חוץ מזה, מקגונגל אמרה לנו את זה לפני חודש, אז גם אתה היית אמור לזכור את זה!"

רון נראה כאילו היה מעדיף שוב להזמין את פלר דלאקור לנשף. הוא היה חיוור מאי פעם. איילי עצמה הייתה בלחץ, והשתדלה שלא להביט באנשים שסביבה. היא התמקמה עם רון לצד שאר המתחרים והסתכלה קרום והרמיוני המתכוננים לריקוד, וניסתה לחקות אותם. היא הניחה, בהיסוס, זרוע אחת על כתפו של רון, משתדלת מאוד שלא לחשוב על מה שהיא עושה, ובידה השנייה תפסה את ידו. רון,שבאותה את גם הסתכל על קרום והרמיוני – אם כי בהבעה של תיעוב – סובב את ראשו בפתאומיות כשאיילי הניחה את ידו הפנויה על מותניה. הוא הביט בה בחשש.

"אני לא יודע מה לעשות", לחש לאיילי, "אף פעם לא רקדתי".

איילי נעצה בו מבט.

"מה זאת אומרת אתה לא יודע לרקוד?" לחשה בכעס, כשהלהקה החלה פתאום לנגן.

"חשבתי שאת יודעת!" רון לחש בלחץ.

"מאיפה לעזאזל אני אמורה לדעת לרקוד?" איילי הייתה עכשיו כל כך מעוצבנת ולחוצה. היא הסתכלה סביב וראתה ששאר הזוגות כבר החלו לזוז.

"אוף, טוב, בוא פשוט נגמור עם זה כבר", אמרה איילי, והתחילה להזיז את הרגליים. רון ניסה לעקוב אחר צעדיה, ודרך עליה. איילי עיוותה את פניה בכאב, אבל נשארה שקטה, בשביל רון. הוא מספיק נראה לחוץ ומבויש מהריקוד, שאיילי לא רצתה להפוך את הדברים לגרועים יותר. אם כי מהר מאוד רון הפסיק לנסות לעכוב אחרי צעדיה של אילי, ועבר במקום לנעוץ מבטים זועמים בהרמיוני וקרום שרקדו לידם, וכלל לא שמו לב אליו או אל איילי.

למזלה של איילי, עד מהרה הצטרפו רבים מהתלמידים ונכנסו אל רחבת הריקודים, כך שהמתחרים כבר לא היו במכרז תשומת הלב. ואז, בהקלה גדולה, שמעה איילי את הצליל הרוטט האחרון של חמת החלילים. אחיות הגורל חדלו לנגן, מחיאות כפיים שוב מילאו את האולם, ואיילי מיד שחררה את רון.

"בוא נתיישב", היא אמרה, נואשת לצאת מרחבת הריקודים ובכלל לשכוח שכל זה קרה.

* אולי סוף קצת מבאס (בשבילי זה לא, כי זה חלק קטן מכל המכלול שנקרא ספרי הארי פוטר) אבל אם מישו רוצה להמשיך מכאן אחרת מהספר, יש לכם את רשותי (8 אם זה אפשרי בכלל...

הפרק הקודם