אליזבת מאלפוי

טוב, אז הנה הפרק הראשון! 
נ.ב: בעקבות ההערה של אחת התגובות, שיניתי קצת בפרק הקודם. (השם של רומי הוחלף לאלה)
אם יש לכם הערות תגיבו ואני אקח אותן לתשומת ליבי, אהבתם? תגיבו. יש הערות? תגיבו.  
 מקווה שתהינו!

פרק 1
בחינות

שלוש שנים חלפו, והשלושה הגיעו לשנתם הרביעית.  
אוליבר קם במצב רוח טוב. בניגוד מוחלט לשתי חברותיו.
"מה קרה? קמתן על הצד הלא נכון של המיטה?" גיחך.
"יותר נכון על הצד הלא נכון של הרצפה." נאנקה אליזבת ושפשפה את גבה בכאב.
"סיפור ארוך, אתה לא רוצה לדעת." אמרה רינה בהבעה זעופה. אוליבר לא הצליח לעצור את חיוכו.
"אולי! תמחק את החיוך הזה ובואו נרד לאולם." אמרה רינה בעצבנות.
"בסדר רי!" הוא אמר ומחק את החיוך במאמץ רב.
"אל תקצר לי את השם!" היא קראה בזעם.
"גם את קיצרת את שלי." הקניט אותה.
"נסכם שקיצור שם מתאים רק לאלי." אמרה רינה בפשרה.
"היי! למה לי מקצרים את השם?" קראה אליזבת בעצבנות.
"יותר מידי הברות." צחק אוליבר ורינה הצטרפה אליו בזמן שאליזבת רוטנת בשקט.

 "מתרגשים?" שאלה רינה. אליזבת ואוליבר עמדו להיבחן לנבחרת הקווידיץ', והיו לחוצים כמו הדימוי שלא יכלו למצוא.
"אפשר להגיד שכן." אמרה אליזבת בשקט.

"אתם תהיו מעולים!" קראה והם ירדו לארוחת בוקר. אחריה, כל נבחני הקווידיץ' הלכו למגרש. קודם כל נבחנו הרודפים. כשהגיע תורו של אוליבר, הבנות איחלו לו בהצלחה והוא עף. המבחן שלו היה מעולה. הוא קלע את כל הכדורים, התחמק ממרביצנים ועף מעולה.
לפני שהוא ירד, רינה אמרה שהיא חייבת ללכת לשירותים. שנייה אחרי שהיא הלכה, אליזבת שמעה קול מאחוריה. קול שזיהתה, ותיעבה.
"מה את עושה במבחני הקווידיץ'?" היא הסתובבה ונעצה מבט זועם בג'יימס פוטר. "את נבחנת לתפקיד המחפש? כי אם כן כדאי לך לפרוש מעכשיו, הוא שלי." הוא אמר בגאווה.
"לידיעתך, אני נבחנת לתפקיד החובטת. לא כל העולם סובב סביבך, אתה יודע." היא ענתה לו בזעם. הוא נראה מופתע.
"אבל חשבתי-"
"זהו בדיוק, חשבת. איך יצור בלי מוח אמור לחשוב?!" הטיחה בו. "תכניס את זה טוב לראש שלך, כי כנראה עוד לא הבנת את זה: אתה מגעיל, יהיר ושחצן!" היא הסתובבה בדיוק בזמן כדי ללכת להיבחן לתפקיד החובט. אוליבר עצר אותה בדרך.
"הכל בסדר?" שאל בדאגה.
"הכל נהדר. השמש זורחת והציפורים מצייצות." היא השיבה בעצבנות. אוליבר השיב לה בפרצוף לא מאמין. אליזבת התעלמה והלכה להיבחן.
היא עלתה לרקיע. היא ראתה מרביצן בא אליה. היא חבטה בו בעוצמה. ג'יימס בהחלט עיצבן אותה, והעמדת הפנים שהמרביצנים היו הפרצוף שלו בהחלט עזרו.
אחרי עוד כמה דקות של חבטות מעולות, המבחן נגמר. אחרי שכל התפקידים נבחנו, הקפטן של הקבוצה –  ג'וש בל, חילק את הנבחנים לפי מה שהם נבחנו אליו. הוא היה גבוה. היה לו שיער חום בצבע שוקולד ועיניים בצבע זהה. זרועותיו היו שריריות ואליזבת נזכרה שהוא משחק גם את תפקיד החובט. מה שמוירד לה את רוב הסיכויים. הוא היה בשנתו השישית. 
"לתפקיד הרודפים: כריסטינה מילר שנה חמישית, תמיר יגל שנה רביעית ואוליבר ליברסקי שנה רביעית." קרא ג'וש. אליזבת הביטה באוליבר ההמום.
"כל הכבוד אוליבר!" היא לחשה לו. כל מי שלא עבר חזר לכיתה מאוכזב.
"לתפקיד המחפש: ג'יימס פוטר שנה חמישית." הפעם היו רק שני ילדים מאוכזבים, אבל הם נראו כאילו חזו את התוצאה מראש והשלימו איתה מבעוד מועד.
"לתפקיד השומר: פרנק פארקר שנה שישית." אליזבת שמעה מישהו רוטן, אבל לא התייחסה. היא חיכתה בקוצר רוח למשפט הבא של הקפטן.  
לתפקיד החובטים: אני, ואליזבת מאלפוי שנה רביעית." אליזבת הייתה המומה. היא התקבלה! היא שמחה כל כך. היא הרגישה בהמון מבטים שפנו אליה, אבל היא התעלמה.
 היא הציצה באוליבר והוא זקף לה אגודלים. ג'וש סימן לכל הקבוצה להתקרב אליו.
"אני רוצה לברך את השחקנים משנה שעברה: ג'יימס, תמיר, כריסטינה, ופרנק. כמו כן, אני רוצה גם לברך את השחקנים החדשים בקבוצה: אוליבר, ואליזבת." הוא אמר וכולם מחאו כפיים בנימוס.
"אוליבר, אליזבת." פנה ג'וש אליהם. "אני יודע שאתם חדשים. נתתי לכם הזדמנות, כי ראיתי שאתם מאוד טובים. אל תגרמו לי להתחרט עליה." הוא אמר בחיוך, אבל עיניו הבהירו שהוא מתכוון למה שהוא אמר.
"עכשיו, אימונים. ימי שני וחמישי בשעה ארבע. מקובל עליכם?" הוא שאל וכל הקבוצה הנהנה. "אם למישהו יש בעיה, שיפנה אליי, וננסה לשנות את האימונים לפי הצורך." הוא הוסיף ושיחרר אותם.
אוליבר ואליזבת רצו אל רינה, שצפתה בהם מאחד המושבים.
"התקבלנו, התקבלנו, התקבלנו," צעקו אוליבר ואליזבת בהנאה. רינה הצטרפה אליהם בקריאות: "התקבלתם, התקבלתם, התקבלתם." כך שזה לא היה ממש הרמוני ונעים לשמיעה, אבל הם נהנו מזה.

    אחרי השיחה עם הקבוצה החדשה, הלך ג'יימס פוטר בפרצוף זעוף אל חברו הטוב, שחיכה לו בצד.

"מה קרה?" שאל כריסטופר. "זאת השנה החמישית שאתה מחפש. למה אתה זעוף כל כך?"
"עזוב את זה כריס." הוא ענה בזעף.
"זאת מאלפוי, נכון?" שאל אותו בחיוך. כריס תמיד אהב לצפות בדרמות מהצד, למשל כמו הפעם ההיא שנה שעברה שכל המועדון התחלק לשניים בגלל איזו מריבה מטופשת, ורק הוא וג'יימס צפו מהצד. הם כמעט חטפו מכות מילד של שנה שביעית על זה שזימנו פופקורן.  
"מה היא קשורה לקווידיץ'?! ועוד לתפקיד החובטת?!" הוא לא טרח להכחיש.
"זה כמו שתשאל מה אתה קשור לקווידיץ'." גיחך כריס.
"והיא גם שנה רביעית."
"אם אני לא טועה, גם אבא שלך התחיל לשחק בשנה הראשונה שלו. וגם אתה." אמר כריס, מנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולהכניס קצת היגיון לראשו של חברו.
"אבל-" כריס גלגל עניים וקטע אותו.
"אתה סתם מנסה להוציא אותה רעה. היא לא חייבת להיות כמו אבא שלה, אתה יודע. זה כמו שאני שונה לגמרי מאימא שלי." הוא הוסיף ולקולו התגנבה נימת גועל. רק ג'יימס ידע את סוד אימו של כריס.
כריס לא הכיר את אימו, אבל הוא לא היה צריך להכיר אותה בשביל לשנוא אותה. הוא לא הכיר את אביו, ולכן היה צריך לחיות עם שם משפחתה של אימו, אבל הוא לא היה מוכן לעשות את זה אפילו אם ישלמו לו, לכן הוא שינה את שם משפחתו לקליין.
בחופשות, הוא הלך לביתו של ג'יימס, כי לא היה לו מקום אחר ללכת אליו. הוריו של ג'יימס רק יודעים שאימו מתה ואביו נעלם, אבל הם לא יודעים את זהותם.
"יכול להיות שאתה צודק." קטע ג'יימס את מחשבותיו.
"מה?" פלט כריס בלי לחשוב. ג'יימס צחק.
"אמרתי שאתה צודק."
"אני תמיד צודק." אמר כריס בגאווה.
"אם תמיד היית צודק, העולם היה בצרות צרורות." הוא גיחך. "על מה חשבת?" שאל. ג'יימס הכיר אותו כמו את כף ידו, וידע שהוא הפריע למחשבותיו.
"על אמא שלי." הוא הודה בעצב. ג'יימס הניח את זרועו על כתפו.
"תתעודד. אתה יודע, אנחנו סוג של קרובי משפחה."
"איך?" הוא שאל בעצב.
"אתה אחי בנשמה." הוא ענה בחיוך. כריס חייך אליו בחזרה.
"טוב." הוא התנער מזרועו של ג'יימס. "האווירה יותר מידי דביקה." ג'יימס צחק והם הלכו לחדר מועדון.
כשהגיעו אליו, הם ראו שהוא ריק לגמרי חוץ משני תלמידי שנה שביעית שפטפטו.
"איפה כולם?" שאל ג'יימס, ואז ההבנה הכתה בו. "יש-"
"שיעור." השלימה אותו פרופסור מקגונגל שעמדה מאחוריהם. ג'יימס וכריס הסתובבו לאט. שניהם האדימו כמו עגבניות.
"סליחה פרופסור-" התחיל ג'יימס אבל היא קטעה אותו שוב.
"לכו לכיתה." אמרה בנינוחות וצפתה בשני הנערים ניגשים לתמונה.
"אהה, ופוטר." היא קראה. ג'יימס הסתובב.
"כן, פרופסור?"
"תנסה לשנות את המסורת המשפחתית ואל תחפש צרות. בסדר?" הפרופסור הניח התא ידיה על מותניה.
"אבל פרופסור, אני לא מחפש צרות, הצרות מחפשות אותי." הוא אמר בחיוך שובב ורץ לכיתה.
"אני מניחה שזה עובר במשפחה." מלמלה לעצמה והלכה למשרדה.

הפרק הקודם		הפרק הבא