מתאחדים מול אויב חדש

סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן לעדכן, פשוט לא מצאתי את הזמן המתאים... 
מקווה שתאהבו! 

פרק 4
סיידי

"סיידי!" צעק קרטר. סיידי יצאה מחדרה.
"מה אתה רוצה?" היא אמרה בעצבנות, אף על פי שידעה. היא הסיטה את שערה הבלונדיני המעוטר בפסים אדומים מעיניה הכחולות כדי שתוכל לראות טוב יותר את אחיה.
"אין לנו ברירה! אנחנו חייבים לדבר איתם." הוא אמר, מנסה להחדיר קצת היגיון למוח של אחותו, מה שהיה נדיר וכמעט בלתי אפשרי. היא הפילה בטעות את הספל שהיה בידה. הוא נשבר והתנפץ למיליון רסיסים. סיידי נאנחה.
"חנם." מלמלה. ההירוגליף של 'לחבר' הבהב מול עיניה, ואז רסיסי הכוס התאחו בשלמות.
"אנחנו אפילו לא יודעים מול מה אנחנו מתמודדים! הם כן." קרטר התעלם מזה לגמרי, והמשיך כאילו לא קרה. המשפט ההגיוני שבר אותה. היא הנהנה קלות מול הפרצוף המופתע של אחיה.
"יש לך כתובת?" שאלה אותו.
"כן."
לקח להם שעתיים להתארגן. הם נסעו במכונית 'שברולט' שחורה. זיה נהגה, וולט ישב מקדימה לידה. קליאו, אד, סיידי וקרטר הצטופפו מאחורה.
אד היה עוד אחד מהתלמידים המוכשרים שלהם. היה לו שיער בלונדיני יפה ועיניים חומות, תמיד בוחנות. הוא הלך בדרך סרקת, אלת העקרבים. המתקפות שלו טובות. כמו להקה של עקרבים שתוקפת אותך, להקה של עקרבים שמשמשת כמגן, להקה של עקרבים שאיכשהו מרפאים אותך, ועוד כל מיני דברים עם להקות של עקרבים. הוא היה מהחברה "הקולים". הוא היה מותח את כולם לעיתים קרובות, ותמיד גונב אוכל מהמטבח.
היו לו חיים קשים. הוריו היו חוקרי צמחי בר, ויום בהיר אחד כשאד היה בן עשר והוריו היו במשלחת בג'ונגל, הם נעקצו על ידי להקת עקרבים ארסיים במיוחד ומתו. זו כנראה הייתה הסיבה שהוא בחר בדרך סרקת, האירוע השאיר בו צלקת אחת גדולה. היו ימים שבהם הוא קם מריר ושנא את כל העולם, וימים שבהם היה צוחק עם כולם ונהנה עם החברה. מצב רוחו היה הפכפך מאוד. בדיוק כמו בן שש עשרה טיפוסי.
קליאו הייתה מאחת התלמידות הכי טובות שלהם והוותיקות. היא הייתה חלק מהמלחמה באפופיס, אל הנחש שניסה לבלוע את זיה (סיפור ארוך... מאוד). היא הלכה בדרך תחות, אל הידע והחוכמה. היא הייתה ביישנית וכולם אהבו אותה. היא הייתה האחראית על הספרייה, ואת רוב זמנה בילתה שם.  
 היה לה שיער חום ארוך ועיניים חולמניות בצבע חום כהה שהוסתרו מאחורי מסגרת המשקפיים השחורות שלה. כמו תמיד, היא החזיקה ספר ביד. היא הייתה בת שבע עשרה בערך, ואם היית אומר משהו אחד רע על ספרים, היית מוצא את עצמך בחדר הרפואי כל כך מהר שלא תספיק אפילו למצמץ.
סיידי הביטה בקרטר. לקרטר היה שיער שחור ועיניים בצבע חומות, עור בצבע שוקולד וחרב ח'ופש שתמיד הייתה תלויה על חגורתו. הוא הלך בדרך הורוס, אל המלחמה והיה כבר בן שמונה עשרה. סיידי קלטה את אחיה בוהה בזיה.
כן, זיה הייתה יפה. היה לה שיער שחור כעורב עד הכתפיים ועיניים המהפנטות בצבע ענבר, וכן, היא הייתה החברה שלו, אבל זה עדיין היה מוזר. זה לא כאילו סיידי הייתה בוהה בוולט. היא העבירה את ידה מול עיניו של אחיה והוא ניער את ראשו ותקע בה מבט מעוצבן. היא החזירה לו מבט משועשע.
היא הפנתה את ראשה והביטה בוולט.
וולט הלך בדרך אנוביס, אל המוות וההלוויות. עיניו היו חומות, שערו שחור קצוץ ועורו בצבע שוקו. לפני שנה ווולט גסס. היה לו מחלה תורשתית, אותה מחלה שהרגה את תות ענח' אמון כשהיה בין שמונה עשרה. הדרך היחידה שהוא לא ימות, היה שאנוביס, אל המוות וההלוויות ישכן בתוכו.
לסיידי לא היה בעיה עם זה. היא די נדלקה על אנוביס. איזו דילמה הייתה לה אז... שני נערים שהיא מחבבת, אחד מחוץ לתחום כי הוא גוסס, והשני מחוץ לתחום כי הוא אל. אז הם התמזגו והבעיה נפתרה.
כן... אולי אצל היוונים להתמזג עם האלים זה לא רעיון כל כך טוב או אפשרי, אבל ככה זה היה גם אצל המצרים שנה שעברה, עד שקרטר וסיידי הצילו את העולם בעזרת הורוס אל המלחמה, שהתמזג עם קרטר, ואיסיס אלת הקסם, שהתמזגה עם סיידי. וסת אל הרשע שהתמזג עם דוד שלהם, ורע, אל השמש הזקן והמטורף שהתמזג עם זיה (שוב, זה סיפור ארוך).
עכשיו כולם (חוץ מוולט) לבד. זאת אומרת שהאלים עזבו את גופם.
אחרי שעתיים הם הגיעו. הם יצאו מהמכונית וטיפסו על הגבעה. הם ראו שדות תות, וכלום.
"אולי יש איזשהו מגן שמסווה." העלתה זיה השערה.
"כן..." מלמלה סיידי. היא התקדמה ועברה את המגן. "בואו כבר!" קראה. הם נכנסו אחריה והביטו בנוף המדהים שנפרש לפניהם.
היו שדות תות, אמפיתיאטרון שבנוי בעקבות אדריכלות עתיקה. היה בצד המון ביתנים קטנים, וגם בית גדול די רחוק מהם. היה יער גדול מאוד, והם ראו מלמעלה שחוצה בו נהר. היה גם מקום לשחק כדורסל וסיידי אמרה 'יש!' בליבה, כמו כל השאר. סוף סוף יוכלו לשחק כדורסל עם שערים נורמאלים, ולא שערים שנוצרו מפסל של אחד האלים. אם זה נחשב חילול קודש? יש מצב...
הם ראו חבורה של נערים בני שבע עשרה, בערך בגילם מתאמנים בחרב ובחץ וקשת. זה היה ממש מגניב.
"היי אתם!" הם שמעו קול חמור והסתכלו בנערה עם השריון שהתקדמה אליהם בצעדים נוקשים.
היה לה שיער שחור קצר שפס כחול עבר בו, ועיניים בצבע כחול מהפנט. "מי אתם?" שאלה.
"אני קרטר, זה וולט, זיה וסיידי." הסביר קרטר. "באנו לפגוש את פרסי ג'קסון. אולי את מכירה אותו."
"אין חצוי במחנה שלא מכיר אותו." היא מלמלה. "אתם חצויים?" שאלה בקול רם וברור יותר. סיידי וקרטר הביטו אחד בשני.
"לא ממש..." מלמלה סיידי.
"אז איך עברתם את המחסום?" שאלה והביטה בהם במבט חודר.
"אין לי מושג מה הולך פה. באנו כדי לדבר עם פרסי ג'קסון." אמר קרטר. הנערה נאנחה.
"בואו איתי." אמרה. הם התחילו לרדת בגבעה.
"מי את?" שאלה סיידי מתוך סקרנות.
"אני תאליה, בת זאוס."
"ומה את עושה במחנה בעיקרון?" סיידי ניסתה לפתח שיחת חולין.
"ברגיל, אני ציידת. אבל הזמנים קשים, אז באתי לעזור." חייכה הנערה ששמה תאליה חיוך נטול הומור. חיוך שאמר: 'צעד אחד לא נכון ואני הורגת את כולכם במכה.' סיידי השתכנעה ועקבה אחרי הנערה במורד הגבעה, נזהרת לא לעצבן אותה. אם היא בת זאוס, היא יכולה לחשמל אותה בקלות. ולהיות טוסט, לא ממש קרץ לסיידי. 

הפרק הקודם		הפרק הבא