החורף שלנו

בבוקר הבא, כאשר ג`יני פקחה את עיניה לאחר שהייתה ערה במשך שעה, יתר הבנות בחדר המועדון של גריפינדור כבר פעלו במרץ. היא העבירה את כל הלילה בדאגה מהכול; החל בתגליתו של רון (וגם, סביר מאוד, של הארי והרמיוני) לגבי ההסכם שלה עם דראקו, ועד לדראקו עצמו, שסביר מאוד שעדיין יסבול אותה למרות מה ששמע אותה אומרת לרון.
ג`יני התלבשה ועשתה את שיערה (את הצדדים קשרה עם סיכות ראש שחורות וחזקות, מניחה לשאר ליפול סביב כתפיה בבלגן פרוע), לפני שפלטה אנחה והילכה בכבדות במורד גרם המדרגות הארוך אשר יוביל אותה לארוחת הבוקר באולם הגדול.
כאשר עברה ליד השירותים של מירטל המייללת, בכל אופן, דעתה של ג`יני הוסחה על ידי מה שנשמע כמו שתי בנות מתייפחות. מפלסת את דרכה פנימה, ג`יני הביטה סביב עד שאיתרה דמות כהת-שיער שישבה בגבה לקיר, מתחת לכיור.
"שלום?" אמרה ג`יני בהססנות.
ראשה של הנערה קפץ וג`יני התנשפה מעט. היא הייתה יפה באופן בולט מאוד, עם עיני פחם שחורות וגדולות ושיער ארוך, משיי ותואם. באופן לא מודע, ג`יני תחבה את גזריה האדומים והמבולגנים אל מאחורי אוזניה. לנערה האחרת היו תכונות אקזוטיות, וג`יני תהתה מהיכן היא במקור.
"ש-ש-של-ש-שלו," אמרה הנערה, ואז התחילה לבכות שוב.
"מה קרה?" שאלה ג`יני ברכות, מתקרבת אליה. "את רוצה שאני אקרא למורה?"
"אלוהים, בבקשה עשי כך," אמר קול עייף מתוך אחד התאים.
באיטיות, ג`יני פתחה את הדלת לכדי סדק. "היי, מירטל," היא בירכה את רוח הרפאים.
מירטל משכה באפה בחשיבות. "היא באמת מתחילה לעלות לי על העצבים,"
"אני אראה מה אני יכולה לעשות," הבטיחה לה ג`יני.
"היא לא מפסיקה לבכות," הוסיפה מירטל. "זה הקטע שלי, את יודעת. בבוקר אני אוספת את מחשבותיי וזה בלתי אפשרי לחלוטין להתמקד כשהיא ממשיכה ככה."
"כן, ובכן, אני מבטיחה, אני אדאג לכך שהדיכאון שלה לא יפריע לרחמים העצמיים שלך יותר," הבטיחה ג`יני למירטל ביובש.
"עשי כך," אמרה מירטל, לפני שטרקה את דלת התא שוב.
"ב-ב-בבקשה בלי מורים," אמרה הנערה השנייה, מנסה בבירור להשתלט על עצמה.
"הנה," אמרה ג`יני, קורעת מעט נייר טואלט מהמכונה ומציעה אותו לנערה השנייה, שקינחה את אפה בקולניות. "מה שמך?"
"אזרא," היא אמרה כעבור רגע, מנגבת את עיניה בשרוולי החלוק שלה. "אזרא איסטון." ג`יני חשדה שהנערה הייתה מבוגרת ממנה, אולי בשנה שביעית, אבל היא לא זיהתה אותה. הוגוורטס היה בית ספר גדול, אבל לא עד כדי כך גדול, שלא כולם ידעו איך כולם נראים.
"אזרא. מה מביא אותך להוגוורטס?"
"האבדון שלי, זה מה," אמרה אזרא.
"אבדון?" שאלה ג`יני בספקנות. "בחייך, זה לא יכול להיות כל כך גרוע."
"האמיני לי, גורלי נחרץ," אמרה אזרא. "אני יודעת על אבדון, וזה מה שקורה לי. הייתי מטילה את עצמי למוות, למרות שקרוב לוודאי שהתאבדות פירושה נצחיות יוקדת, אבל אני בטוחה שהמשפחה שלי תעקוב אחרי לשם ואז זה באמת יהיה גיהינום."
מתכווצת, ג`יני התיישבה לצידה של אזרא, מקווה שלא יהיה משהו מגעיל יתר על המידה על הרצפה.
"מאיפה את?" שאלה ג`יני אחרי כמה רגעים של דממה.
"מאיפה אני לא?" אמרה אזרא בחיוך קלוש. "נולדתי בפיליפינים, לאחר מכן גדלתי באיי אוֹהַאוּ עד יום הולדתי האחד העשר."
"אואהו?" שאלה ג`יני.
"אחד מהאיים של הוואי," ענתה אזרא. אה. זה הסביר את המבטא האמריקאי.
"אז מה קרה ביום הולדתך האחד עשר?"
"הסיוט הנורא ביותר שלי," אמרה אזרא. "ההורים שלי תמיד אמרו לי שאני אלך לבית הספר לכישוף הטוב ביותר בעולם. פשוט לא האמנתי להם עד שזה ממש קרה. היו לי חברים, את יודעת. נהגנו לגלוש ולטייל הרבה בג`ונגל. היה אפילו הר געש רדום שבו נהגנו לשחק."
"זה נשמע מקסים," אמרה ג`יני בכנות.
"ההורים שלי שנאו את זה," הודתה אזרא במרירות. "הם תמיד אמרו שמכשפה ראויה תקרא על ההיסטוריה שלה, לא תבלה עם מוגלגים." היא טלטלה את ראשה. "החברים שלי, החברים הכי טובים שלי, וההורים שלי תמיד יקראו להם `מוגלגים דוחים`. את יודעת איך זה גרם לי להרגיש?"

"אני יכולה רק לדמיין," ג`יני אמרה, לא בטוחה מה, בדיוק, לומר. הייתה סיבה למה לא היו לה יותר חברים. הכישורים החברתיים שלה היו באופן טוטאלי, כמעט ולא קיימים.
"ובכן, אמא ואבא שלי רצו שאלך לדורמשטנג, אז כפי שאת יכולה לדמיין, הובטח לי שם מקום מלידה," המשיכה אזרא.
"מאוד קר בדורמשטנג," אמרה ג`יני באופן צולע.
"כן. גדלתי בהפך המוחלט, את יכולה לדמיין כמה אהבתי את הקרה," אמרה אזרא ביובש. "דורמשטנג ואני לא ממש הסתדרנו היטב. כשהייתי בת ארבע עשרה, הייתה תקרית עם המנהל."
"איזה סוג של תקרית?" שאלה ג`יני, סקרנית ללא שובע בניגוד לרצונה.
"נמצאתי עירומה במשרדו," אמרה אזרא בטון מאולתר. "קראו להורים שלי. קרקרוף הכחיש הכול ומיד זרק אותי מבית הספר. זמן קצר לאחר מכן, הוא נעלם אחרי הבלגן הזה עם טורניר הקוסמים המשולש, אבל הנזק כבר נעשה ואני הפכתי לאישיות בלתי רצויה בדורמשטנג."
"מה עשית אז?" שאלה ג`יני בלהט, צופה באזרא מדליקה סיגריה. "את מעשנת?"
אזרא משכה בכתפיה. "הם אומרים שדברים כאלה הורגים אותך. הנה תקווה!" היא הכריזה,  פולטת עשן באריכות.
"זה פשוט לא יכול להיות כל כך גרוע," אמרה ג`יני.
"אחרי דורמשטנג," המשיכה אזרא, "היה את בובאטון. גם למדאם מקסים לא היה איכפת ממני. בילינו שנתיים כעצם זו בגרונה של זו. לבסוף עברתי איתה את הגבול כשערכתי שינוי צורה לכלב הנורא הזה שלה לבלון. זו לא אשמתי שאימון הקווידיץ` יצא משליטה באותו היום ומרביצן הכה במופסי הקטן והמסכן."
"מובן שלא," הרגיעה אותה ג`יני. הנערה הזאת הייתה פשוט כל כך... מגניבה. החל בשיערה, בגישה שלה, ועד לדרך בה היא הצליחה לגרום לחלוק חסר צורה להיראות מושך; היא הייתה כל מה שג`יני בעצמה לא הייתה.
"עכשיו, חמישה שבועות לפני סוף הלימודים, מצאתי את עצמי בלי בית ספר לסיים בו," סכמה אזרא. "אז ההורים שלי שלחו אותי להוגוורטס, בחירתם האחרונה, אגב – אל תחשבי שזה לא הכאיב להם, העובדה שנאלצו לזרוק את עצמם לרחמיו של פרופסור דמבלדור – והנה אני."
"זה באמת לא כל כך גרוע כאן," אמרה ג`יני ברכות. "וזה רק לחמישה שבועות, נכון?"
אזרא צחקה, צחוק מריר, חסר הומור. "הו, מותק, לא חמשת השבועות הם שמפחידים אותי," היא הודתה. "זה כל החיים שמחכים לי אחרי שהם יעברו."
בלי שום רעיון איך להגיב לזה, ג`יני הציעה שהן ילכו לזלול את ארוחת הבוקר.

* * *

הדרמה בארוחת הבוקר הייתה פחותה באופן ניכר.
דמבלדור הציג את אזרא לכולם והודיע שבהתחשב בזמן הקצר שהיא תישאר איתם, אזרא לא תעבור מיון – במקום זאת, היא תנצל את המיטה המיותרת במגדל גריפינדור (היילי מקליין, בת שנה שביעית שסיימה מוקדם את הבגרויות, עזבה כדי לטפל בסבתה החולה).
זה התאים לג`יני מאוד, כיוון שהיא התרגשה ביותר להיות בעלת ידידה לגמרי משלה. אזרא ישבה לצידה בארוחת הבוקר, והן פטפטו לגבי איך הדברים באמת היו בהוואי, וג`יני הבטיחה להראות לאזרא את הוגסמיד ביציאה הבאה.
מעיפה מבט אקראי לעבר שולחן סלית`רין, ג`יני תפסה את דראקו מביט בכיוונה כשהבעה אטומה על פניו. גם לא נראה היה שהפריע לו שהיא תפסה אותו מביט, אז ג`יני משכה בכתפיה וחזרה לארוחתה. הוא בבירור עדיין היה שרוי במצב רוח דכאוני והיא לא השתוקקה לנסות ולהוציא אותו מזה, בכל אופן. היא הניחה שכשיהיה לו משהו בזוי ומשפיל להטיל עליה, הוא יאמר לה ישירות.
כשהיא סיימה לאכול, ג`יני הראתה לאזרא את חדר המועדון של גריפינדור, ציידה אותה בסיסמא ("מרי פופינס", שהיה הסרט המוגלגי האהוב על הרמיוני, וכמדריכה ראשית, היא בחרה את הסיסמא) ואיחלה לה הצלחה בשיעורים שלה.
ג`יני ניגשה לשיעורים משלה, ולאחר בוקר של תורת הצמחים, שיקויים וגילוי עתידות, היא הייתה יותר ממוכנה להפסקה. שעה חופשית נשמעה כמו גן עדן, והיא החליטה לבלות אותה למטה באגם.
שם, למרות זאת, כל חלומותיה על שלום ושלווה נמלטו כאשר מצאה את דראקו עומד בסמוך לאגם, נשען כנגד עץ אלון גבוה.
"מה את עושה כאן?" הוא שאל, נשמע קצר רוח למדי.
"יש לי שעה חופשית, לא?" ירתה ג`יני בחזרה. "לא ידעתי שהשטח מסביב לאגם משתייך למאלפוים."
בוהה בה, הוא התחיל להביט סביב כאילו ציפה שמישהו יתפוס אותם. "לכי, אם כך," הוא אמר. "אני לא רוצה לדבר איתך עכשיו."
"לא יכול להיות שאתה עדיין מצוברח בגלל העסק הזה עם רון," אמרה ג`יני, נאנחת. "לא התכוונתי לזה, לא באמת. או בעצם, לא התכוונתי לזה בדרך שזה יצא. אתה שמוק בלתי נסבל רק בחלק מהזמן."

הוא כמעט נראה כאילו רצה לחייך.

"אז," המשיכה ג`יני, "אתה יכול פשוט לסלוח לי על שחציתי את הגבול, לתת לי איזו משימה נוראית להיום, ולהניח לנו להמשיך בחיינו."
"תראי," הוא התחיל, אז נאנח, מעביר יד בשיערו. הוא נראה מרוגז, וג`יני מעולם לא ראתה אותו עושה משהו רשלני כמו לבלגן את שיערו.
"משהו קרה?" שאלה ג`יני ברכות.
דראקו צחק, למרות שזה לא היה צחוק שמח. "הכול בסדר. אני פשוט – קיבלתי ינשוף מאבי, ו... אלוהים, למה אני מספר לך?" הוא פנה ממנה והתחיל לפסוע שוב.
"תראה, אם אתה באמת רוצה שאלך..." ג`יני הציעה בהססנות.
"לא, לא." הוא נדמה להתעשת. "את צודקת. האגם לא שייך לי. יש לך שעה חופשית. את תישארי, אני אלך." הוא התחיל ללכת והיא הושיטה יד לתפוס את פרק ידו.
\"חכה," היא אמרה ברכות. "אני לא רוצה שתלך לך ותחשוב..."
"אחשוב מה, העלמה וויזלי?" הוא שאל בקול רך בצורה מטעה.
"כלום," היא מלמלה כעבור רגע.
"את לא רוצה שאלך לי ואחשוב כלום?" הוא שאל, פיו נטוי בשעשוע.
"שתוק, מאלפוי," היא מלמלה, בוהה בקרקע.
"תשמעי, למה שלא תיקחי לך יום חופש?" הוא הציע. "היית שפחה טובה מאוד השבוע." ג`יני לא חשבה שהוא היה אומר זאת אם הוא היה רואה את המונוגרמות על הסוודרים שלו. "מחר תוכלי להמשיך מאיפה שהפסקת. זה שבת ואין שיעורים. פגשי אותי פה לצהריים. הפעילי את קסמייך על גמדוני הבית כדי שיתנו לך סל פיקניק להביא איתך."
ג`יני חייכה, ואז קלטה שהיא עדיין החזיקה את פרק ידו ופתע שמטה אותו. מנסה לאזן את עצמה, היא הנהנה בראשה, פעם אחת. "כרצונך, מר מאלפוי."
"דראקו," הוא תיקן אותה, ואז נדמה לבעוט בעצמו כשעשה זאת.
"דראקו," היא אמרה ברכות. עיניו טיפסו מעלה לפגוש בשלה ומבטיהם ננעלו. כל כך מוזר, היא כתבה ביומנה מאוחר יותר, כמה נכון הרגיש שמו על לשוני.
"אני חייב ללכת," אמר דראקו בשקט. "יש לי משהו – אני חייב ללכת."
הוא היה הראשון לשבור את קשר העין, והוא עזב אותה עומדת בסמוך לאגם. ג`יני התיישבה ממש שם, על השפה, בוהה במים, תוהה מה לכל הרוחות התרחש זה עתה.

* * *

כשג`יני שבה לטירה, היא מצאה את הארי והרמיוני יושבים בחוץ על המדרגות, מחזיקים ידיים, פניהם נוטות מעלה לעבר היום שטוף השמש בצורה יוצאת דופן.
"למה אתם לא בשיעור?" שאלה ג`יני כשהגיעה אליהם.
"דין תומאס השתגע," אמר הארי בקלילות.
"הוא לא השתגע," תיקנה הרמיוני. "הוא פשוט עבר תקופה לא קלה –"
"הוא השתגע," התעקש הארי, "בדיוק באמצע שיקויים. סנייפ נראה די מבוהל."
"דמבלדור החליט שכולנו דואגים הרבה יותר מדי בגלל מבחני הכשיפומטרי ובחינות הסיום," המשיכה הרמיוני, "ונתן לכולם – תלמידים כמורים – חופש לשארית היום."
"הרם עומדת להתמוטט," ציין הארי בחיוך.
"שתוק," רטנה הרמיוני.
"אז מה שניכם הולכים לעשות היום?" שאלה ג`יני. "רוצים לשחק שחמט?"
"מצטערים, ג`ין," אמר הארי. "אנחנו הולכים לבלות את מה שקרוב לוודאי יהיה היום האחרון בלי שיעורים ולימודים בתכנון חופשת הקיץ שלנו."
"אבל אם תעדיפי-" התחילה הרמיוני, אבל ג`יני הרימה את ידה לעצור אותה.
"בבקשה, אל תשנו את התוכניות שלכם על חשבוני," היא התעקשה בחיוך עקום. "אני פשוט אלך להציק לרון. תיהנו מהתכנונים. אולי פיקניק ליד האגם?" היא הוסיפה, בצורה מלנכולית מעט.
"זה נשמע נחמד," אמרה הרמיוני, זוהרת בבירור.
"זה הסימן שלי ללכת ולהביא סל מהמטבח, נכון?" שאל הארי.
"פשוט תוודא שאתה נחמד לגמדונים," אמרה הרמיוני, מחייכת. "ובבקשה, נסה להזכיר להם את זכויותיהם-"
"כן, כן," אמר הארי, מביא את אצבעותיה של הרמיוני לשפתיו לנשיקה מהירה. "אסור להזניח את אלרג"ה, אפילו אם טכנית העניין נכחד."
"תהנה," אמרה ג`יני שוב, מנופפת לשלום להרמיוני.

לקח לה כמעט חצי שעה למצוא את רון, וכשהיא הצליחה, היא ייחלה לכך שלא הייתה עושה זאת. הוא, שיימוס פיניגן ודין תומאס שיחקו סוג של משחק שבו הם רצו וניסו לפגוע אחד בשני בעזרת רובים קטנים ומלאים בצבע.
"זה משהו שאבא שלי עושה בסופי שבוע," הסביר דין. "אמא חושבת שהוא משוגע, אבל הוא אומר שלגברים יש הרבה אגרסיות עצורות, עובדים קשה כפי שהם עובדים, והם חייבים להוציא אותן החוצה איכשהו."
"רוצה לשחק, ג`יני?" קרא רון.
"לא, לא תודה," אמרה ג`יני כשפגעה ברון ירייה של צבע צהוב.
לאחר שלמדה שגם חברתה החדשה אזרא לא נמצאה בשום מקום (אני באמת ובתמים מקווה שהיא לא עשתה משהו עם אחד התלמידים או, ושאלוהים יעזור לנו, סנייפ), ג`יני החליטה לבלות את שארית היום נעולה במגדל גריפינדור, בניסיון לארגן את מחשבותיה ביומנה. בדרכה למגדל, למרות זאת, היא נתקלה (פשוטו כמשמעו) במישהו שמיהר מעבר לפינה. שניהם נפלו על הרצפה, הניירות שהוא נשא מרחפים סביבם.
"אני ממש מצטער," הוא אמר כשפניו נגלו לעין מעליה. ג`יני זיהתה אותו במעומעם והניחה לו למשוך אותה על רגליה. "את בסדר?"
"בסדר," היא רטנה. "רק חבולה קצת." היא הביטה בו במעט יותר זהירות. "אתה בהפלפאף, לא? שנה שישית?"
"קייל מקגרו," הוא אמר, מושיט את ידו, והיא שמעה את המבטא הסקוטי שלו.
"נעים להכיר אותך," היא אמרה. "ג`יני וויזלי." הוא לחץ את ידה משך זמן ארוך מן המקובל, והיא נאלצה למשוך אותה. "מה כל זה?" היא שאלה, מחווה לעבר כל הניירות המפוזרים על הרצפה.
"הו," אמר קייל, מתכופף כדי להתחיל ולאסוף אותם, "רק כמה ציורים שלי."
"אתה ציירת את זה?" שאלה ג`יני, יראת כבוד צובעת את קולה כשהיא החזיקה רישום פחם של טירת הוגוורטס כפי שהיא נראתה מהסירות הקטנות שנשאו את תלמידי השנה הראשונה פנימה.
"אני יודע שזה לא טוב במיוחד," הוא אמר בענווה.
"טוב? זה פנטסטי. בטח מישהו אמר לך כמה פנטסטי זה."
הוא נראה נבוך. "למעשה, מעולם לא הראיתי אותם לאף אחד. ובכן, אמא שלי, אבל אמהות לא נחשבות. את לא היית רואה את זה ברגע זה אם לא היינו... טוב."
"אני מצטערת מאוד," אמרה ג`יני, מרגישה אשמה. "לא התכוונתי לחטט—"
"את לא," נחפז קייל להבטיח לה. "אני מעריך את הדעה, האמיני לי." הוא חייך וג`יני החליטה שהיו לו פנים כנות. אמא שלה תמיד נהגה לומר את זה על הארי.

"אתה עושה משהו היום, קייל?" שאלה ג`יני לפתע. היא לא הייתה ממש בטוחה מה השתלט עליה, למרות שהיא חשדה שהיה זה מזלה הטוב עם אזרא מוקדם יותר. זמן ארוך עבר מאז שמצאה ידידים משלה כך שלא תצטרך לתעות בטירה כמו גור אבוד כשכולם היו עסוקים.
"רק זה," הוא אמר, מחווה לעבר ציוריו.
"תרצה לאכול איתי בצהריים?" שאלה ג`יני.
"אני אשמח," הוא אמר וחיוך גדול, מטופש, התנוסס על פניו.
הם דיברו עוד כשאכלו. קייל סיפר לה על חייו ועל מות אביו כשהוא היה רק ילד ואיך אמו הייתה חייבת לגדל אותו בעצמה. אמו הייתה מוגלגית, אבל אביו היה קוסם חזק שויתר על הכול כדי להיות עם משפחתו.
"אז, כשאת-יודעת-מי הפעיל טרור על כולם," אמר קייל, "אבי היה עם המשרד. אמא שלי ביקרה בלונדון כשאת-יודעת-מי הרג חבורת קוסמים. אמא הייתה עדה לכל האירוע, ואבא שלי היה אמור להטיל עליה קסם זיכרון כדי היא תשכח. במקום זה, הוא התאהב בה." קייל תחב תלתל עקשן מאחורי אוזנו. "הוא הסתבך בהרבה צרות בגלל זה, והמשרד פיטר אותו. אבל לא היה לו איכפת. למשפחה של אמא שלי הייתה חווה מחוץ לגלאזגו ומסתבר שאבי אהב עבודת כפיים. הם היו מאוד מאושרים." קולו של קייל הפך לעצוב.
"מה קרה?" שאלה ג`יני בעדינות.
"היה סוג של קללה, שנשארה מהזמן שלו במשרד," הסביר קייל. "הייתי בקושי בין שנתיים כש..." קולו גווע, וג`יני מיקמה יד סימפטית על שלו.
"זה נורא," היא אמרה בשקט.
"כן," הסכים קייל. מבטו פגש בשלה. "כשקיבלתי את המכתב מהוגוורטס, אמא הייתה כל כך שמחה," הוא התוודה. "היא אמרה שהיא תמיד קיוותה שיש בי קצת מהקסם של אבא."
הם המשיכו לדבר, וג`יני מאוד נהנתה עד שהיא קלטה, שבתת המודע שלה, היא השוותה את קייל לדראקו. ממלמלת תירוץ על כאב ראש, ג`יני נסוגה בחיפזון מגרם המדרגות שבו הם דיברו וצעדה היישר למגדל גריפינדור. ליבה פעם וזה היה בלתי אפשרי להאמין שהיא זה עתה פגשה את הנער המתוק ביותר בעולם ולא הצליחה להפסיק לחשוב על האכזרי ביותר.

* * *

מאוחר יותר, בחדר המועדון של גריפינדור, ג`יני נטשה כל תקווה לכתוב ביומנה (הדפים הריקים צחקו לה בנקודה הזו) והקשיבה בעניין לשיחה שניהלו הרמיוני ואזרא על המורה להתגוננות מפני כוחות האופל. הארי ורון שיחקו שח בפינה, בזמן ששיימוס ודין ניסו להוציא את הצבע משיערם. רון אמר שהוא אהב את הפסים הסגולים בזה שלו.
"באמת היו לכם שבעה מורים שונים להתגוננות מפני כוחות האופל בשבע שנים?" קראה אזרא.
"ולא כולם יחדיו שווים לפרופסור לופין יחיד," הצהירה הרמיוני.
"אני חשבתי שחיבבת למדי את פרופסור לוקהרט," אמר רון, לא מסיט את מבטו מהלוח.
"שקט, אתה," קראה אליו הרמיוני.
"האם מישהו אהב את המורה שלו?" שאלה אזרא, מזייפת הבעה מזועזעת.
"אולי קצת," הודתה הרמיוני, לחייה מסמיקות מעט. הן נפגשו רק כמה שעות לפני כן, ונראה היה שאזרא כבר פענחה את אישיותה של הרמיוני לגמרי.
"אבל היא התגברה עליו לחלוטין," קרא הארי בקול רם, גם הוא עדיין מתרכז במשחק. רון הביס אותו מספר רב של פעמים בעבר.
"לחלוטין," הסכימה הרמיוני.
"הו, את לא חייבת לספר לי," אמרה אזרא. "הייתי כאן בקושי יום, וכבר סיפור האהבה הנהדר של הארי פוטר והרמיוני גריינג`ר קדח בקרקפת שלי."
הרמיוני עיוותה את פניה. "זה באמת לא כזה נהדר. לא למישהו מלבדי ומלבד והארי."
"זה עלול היה להיות נכון," הודתה אזרא, "עד התקרית הקטנה הזו במקלחות של הבנים."
"הו, לעזאזל עם הכול," רטנה הרמיוני וגנחה.
"כבר שמעת את כל הרכילות הבית ספרית?" שאלה ג`יני, נשענת קדימה.
"כל מילה," אישרה אזרא בחיוך. "אני חיה בשביל רכילות טובה, זה הדבר היחיד שמסיח את דעתי מהעתיד הנורא שמצפה לי."
"מזכיר לי קצת את פרופסור טרלוני, הדבר הזה," אמר רון בפיזור נפש כשלקח את הרץ של הארי.
"בוא פשוט נקווה שהיא לא תתחיל לנבא את מותנו האיום ומלא הדם," הסכים הארי.
"ואם היא כן, שלפחות תעשה אותו מבדר," אמר רון.
"אתם יודעים משהו על קייל מקגרו?" שאלה ג`יני בסקרנות. "שנת שישית בהפלפאף?"
חיוך תאוותני התפרש על פניה של אזרא. "קייל היקר הוא בחמשת העליונים," היא אמרה.
"חמשת העליונים?" שאלה הרמיוני.
"חמשת הארכיטיפים העליונים," אמרה אזרא. "הארי כאן," היא אמרה, מצביעה עליו, "הוא החבר הטוב ביותר והנאמן ביותר שאפשר לדמיין, תמיד מתחשב ונחשק בהחלט, כיוון שיש בו הכול: מסתורין, סכנה, אומץ, אצילות, חוש הומור טוב, חמוד, בדרך בלתי קונבנציונלית – חבילה טוטאלית. וזה חסר תועלת לחשוק בו, כמובן, בגלל הנאמנות הנזכרת לעיל."
"נכון מאוד," אמר הארי, למרות שקצות אוזניו האדימו וג`יני יכולה הייתה לספר שהוא השתדל מאוד להעמיד פנים שהשיחה הזאת לא התקיימה.
"שיימוס פיניגן," המשיכה אזרא, "גורם לכל הבנות לצחוק חזק יותר מכל בן אחר, למרות שהוא נמנע מהמלכודת של להיות ליצן. בנות חושבות שההומור הטוב שלו מכסה על איזשהו סוג של כאב פנימי והן רוצות לשכך אותו. דראקו מאלפוי הוא הילד הרע שכל הבנות לא צריכות לרצות, אבל לא יכולות להתאפק, מפני שכל הבנות חושבות שהן יכולות לתקן גברים אכזריים, מסוכנים." לאזרא היה מבט של סלידה עמוקה על פניה כשהיא אמרה את זה, וזה גרם לג`יני לתהות אם אזרא הכלילה את עצמה בביטוי `כל הבנות`.

"מאלפוי," מלמל רון באופן מסוכן, אבל לא לקח את הדברים הלאה, וג`יני שיחררה אנחה של הקלה.
"נוויל לונגבוטום," המשיכה אזרא, "הוא הבן הנחמד, המתוק, שאיתו בנות מתחתנות כשהן גדולות יותר, ואין בו שום מסתורין או סכנה בכלל, מה שכמעט מבטיח שהוא לא ישיג דייט אחד עד גיל שלושים."
"נוויל המסכן," המתה הרמיוני בסימפטיה, בעת שג`יני המשיכה להביט על שטיח הקיר מאחורי ראשה של אזרא.
"ולבסוף," אמרה אזרא, "אנו מגיעים לקייל מקגרו. הטיפוס האמנותי, תמיד קבור באומנות שלו. יש בו קצת מנוויל, אבל לא מספיק כדי לדחות את הבנות לגמרי. אבל אז יש את הדבר האחר לגבי קייל שנותן לו הרבה מאוד נקודות."
"כן?" שאלה ג`יני בלהט.
"לנער הזה יש אצבעות מוכשרות," אמרה אזרא במבט ערמומי.
הרמיוני פלטה נשיפה וכיסתה את פיה בידה. ג`יני זקפה את גבותיה יחד בבלבול. קייל היה אמן נהדר, היא ידעה, אז כמובן שאצבעותיו היו מוכשרות. היא לא הבינה למה זה זעזע את הרמיוני –
"הו," אמרה ג`יני באיטיות, קולטת למה אזרא עלולה להתכוון. "הו!" היא חזרה, מחכה את תנוחתה של הרמיוני.
שלושת הבנות בהו זו בזו לרגע, ואז פרצו בצחקוקים היסטריים.

רון והארי החליפו גבות מורמות.
"נשים," רטן רון בגועל.
"הן לא כל כך נוראות," התווכח הארי קלות, לא מסוגל להוריד את עיניו מהרמיוני, למרות שקרוב לוודאי שזה יעלה לו במערכה נוספת לרון.
"מובס," העיר רון בעצב.

הפרק הקודם		הפרק הבא