מציאות אחרת

היא עמדה בצד החדר, רועדת מפחד. אישה צעירה, תמימה. היא מעולם לא פגעה במישהו, או עוללה דבר רע. מלבד פעם אחת, והפעם הזאת מתנקמת בה.
הוא עמד מולה. זרועותיו מושטות לכיוונה ומבטו מבט תמים וחייכני, ההפך מהסיבה שלשמה הוא עמד שם.
"הגיע הזמן" אמר אליה בחיוך.
היא המשיכה לעמוד שם, מחזיקה בידיה את התינוק בחוזקה. היא הנידה בראשה קלות ופתחה את פיה לומר דבר מה.
"אין לך טעם לנסות להתמקח, שנינו יודעים את ההשלכות במידה ולא תמסרי אותו" הוא מיהר לומר לפני שהספיקה להוציא צליל מפיה.
היא הביטה בו והושיטה את ידיה עם התינוק. "קח," היא אמרה בחשש, "לפני שאתחרט".
"החלטה נבונה" אמר האיש ולקח את התינוק מידיה. "אני משוכנע שג'יימס שלך לא ישמח לשמוע את האמת" הוסיף לומר במבט מנצח.
היא נעצה בו מבט כעוס וצפתה איך הוא נעלם מהחדר עם התינוק שלה. היא עמדה מספר שניות נוספות לאחר שהלך ומיד רצה לעריסה קטנה שעמדה מוסתרת בפינת החדר. היא הביטה בתינוק הקטן שנח בעריסה וליטפה את פלומת השיער שצמחה על ראשו. היא הרימה אותו בזרועותיה וחייכה אליו באנחת רווחה.

"איפה הוא? איפה התינוק שלי?" פרץ ג'יימס לחדר בריצה וחיוך רחב על פניו.
"תירגע, הנה הוא" השיבה בת זוגתו והושיטה לידיו את התינוק.
"יש לו עיניים כמו שלך" הביט בו ג'יימס ואמר מיד.
"והשאר כמו שלך" הוסיפה לדבריו בחיוך.
"עכשיו תוכלי לספר לי איך לקרוא לילד שלי?" שאל ג'יימס.
"הארי, הארי פוטר" ענתה לו לילי.
ג'יימס חייך. "אני מבין שבסוף בחרת את השם הזה".
"כל מה שאתה אוהב, אני אוהבת" היא אמרה.
"אני שמח שיש לי אותך. האדם היחידי שאני יכול לסמוך עליו" אמר בטון חמים והתקרב לנשקה.
"כן..." מלמל לילי והצמידה את שפתיה לשפתיו.

ללילי נולדו תאומים, אך אף אחד מהבנים לא ידע זאת. כל אחד מהם היה בטוח שבנם הוא הבן היחיד. כך נוצר מצב בו ג'יימס לא ידע על בנו השני, אחיו התאום של הארי פוטר, טום אוונס רידל.

*מעבר זמן של 11 שנים*

הילד הקטן הביט בשעון הגדול שעל הקיר. קולות תקתוקו נשמעו חזק יותר מאי פעם עקב השקט ששרר בבית. עוד מעט... חשב לעצמו. רק עוד ארבע שעות...
"הכל בסדר, טומי?" קטע אביו את מחשבותיו כשהתיישב על-ידו.
"כן, אבא" ענה לו הבן. "אני פשוט מחכה שיהיה חצות".
"אני מבין אותך. גם אני הייתי ככה בגילך" השיב לו האב. "מחר יום מיוחד עבורך".
"אני יודע..."
"אז איך תרצה להעביר ארבע שעות?"
"תוכל לספר לי שוב למה קוראים לי ככה?" שאל הבן במבט מתחנן.
"כמובן" חייך האב. "קוראים לך טום אוונס רידל, על שם אביך, שזה אני, טום רידל, ואני קרוי על שם אבי טום רידל האב. הבנת?" הסביר לו טום.
"כן. אבל למה קוראים לי אוונס?" תמה טומי.
"אני מניח שהגיע הזמן שתדע את האמת" נאנח טום האבא.
"זה ייקח ארבע שעות?" שאל הבן בציניות.
"אני מניח שכן" חייך אליו אביו.
"אז קדימה. תספר" דחק בו טומי.
"אוונס היה שם המשפחה של אימך" החל טום לומר.
"היה?" תמה הילד.
"כן, היה. אמא שלך... טוב, היא מתה" הוא השיב ועצב בקולו.
"היא מתה כשנולדתי?" שאל טומי.
"לא, היא מתה שנה ושלושה חודשים אחרי" ענה לו.
"אבל אני לא זוכר אותה, ואתה יודע שאני זוכר את כל מה שקרה לי בגיל הזה" אמר טומי בחוסר הבנה.
"אתה צודק, היא באמת לא הייתה בבית כדי לגדל אותך"
"אז איפה היא הייתה?"
"תבין, אתה נולדת בעקבות מעשה שלא הייתי צריך לעשות. לילי אוונס, אמא שלך, הייתה האדם הכי יפה שפגשתי מעודי. למרות שהיא הייתה קטנה ממני, החלטתי לחזר אחריה וכך בעצם נהיינו ידידים טובים למדי. יום אחד כשנפגשנו היא סיפרה לי על איזה אחד, פוטר. היא סיפרה לי שהוא לומד איתה בשכבה ושהם התנשקו. זה שבר אותי, אבל לא הפסקתי להיות קרוב אליה. היא הייתה חשובה לי מדי בשביל לנתק קשר בגלל דבר כזה" סיפר טום ועצר באמצע לבלוע את רוקו.
"ומה קרה אז, אבא?"
"יום אחד היינו במסיבה, ג'יימס היה במשלחת או משהו כזה ככה שהיינו רק היא ואני. שתינו קצת שם ומפה לשם הגענו למצב שלא היה צריך לקרות ואתה נוצרת".
טומי הביט בו במבט מבולבל. הוא היה רק בן 11, הוא לא הבין למה אביו התכוון, אז הוא פשוט הביט בו מבולבל ונתן לו להמשיך.
"אתה חייב להבין שזו הייתה טעות. לא שנולדת, אלא מה שקרה. אני שמח שנולדת, אבל לא בדרך הזאת"
"בדרך הזאת?" תמה הבן.
"זו כבר שיחה אחרת..." אמר האב בקריצה.
"אוקיי, ומה קרה אז?"
"נולדו לה שני בנים, תאומים. אתה ואחיך. ג'יימס לא ידע עלייך, והוא לא ידע שהוא כלל לא האבא. אבל זה לא מה שמשנה עכשיו. על הסכסוך בין משפחת פוטר למשפחתנו סיפרתי לך?" שאל האב בתום ההסבר.
"לא" השיב הבן והביט בשעון שלמעלה.
"אם כך, יש סכסוך עתיק יומין בין שתי המשפחות. לפני 64 שנים בערך, אחד מבני משפחת פוטר החליט לנסות לשים קץ לסכסוך וניסה להרוג אותנו. כולם מתו חוץ ממני, וככל שגדלתי הבנתי שעליי לנקום. ג'יימס הוא הילד של האדם שרצח אותם, את ההורים שלך. כשהבנתי את זה, עשיתי את מה שעליי לעשות, נקמתי. אני יודע שזה נשמע נורא, אבל הייתי חייב. ככל שתתעמק בזה יותר תבין גם אתה שזה הייעוד שלך, מה שעלייך לעשות"
טומי הביט בו מבועת. הוא מעולם לא דמיין שאבא שלו רוצח, רמאי ושקרן. אבל הוא לא הוציא על זה מילה מפיו, הוא פחד שמא גם בו הוא יפגע. "מה אתה רוצה שאעשה?"
"תנקום" אמר והחל לספר לו את התוכנית. "מובן?" אמר כשסיים את דבריו.
"כן..." מלמל הבן.
3...2...1... חצות! צעקו מחשבותיו של טום.
"מזל טוב בן" אמר רידל בחיוך. "מחר יום גדול"
"איך אני אמור להתחזות אליו אבל?"
"תסמוך עליי. כל מה שחסר לך זה צלקת, זו כלל לא בעיה".

הפרק הקודם		הפרק הבא