המסכה השחורה

הנחתי את המסכה על פניי.
ואז, פתאום, כהתפרצות הר געש, רק לחלקיק שנייה נגעו פניי במסכה.

ופתאום קיבלתי כאב ראש עצום.
למרות שעיניי היו עצומות ראיתי את כל חיי חולפים כנגד עיניי. בשתי שניות הקרינו עיניי את כל סיפור חיי. 
זרקתי את המסכה על הרצפה, מתנשמת ומתנשפת.
"ממש הרגשתי כאילו אני הולכת למות" חשבתי לעצמי.
בקושי החזקתי את עצמי עומדת, והתעלפתי על הרצפה.

"אוליב?" שמעתי קול מוכר.
אוי לא. ג'יימס.
"את בסדר? את התעלפת. את שומעת אותי?" שאל.
"אולי תלך למלאני?" שאלתי במרירות.
"אוליב, אני ממש ממש ממש מצטער! מלאני, היא... יש לה קסם אישי מאוד גדול".
-"אני מכירה את מלאני".
-"את לא צריכה לכעוס! באמת שאני אוהב רק אותך! היא פשוט... היא יפה, ובאותו רגע לא חשבתי-"
-"אז לא חשבת. נקודה, סוף סיפור".
-"בבקשה-"
-"ג'יימס. אני לא סולחת לך. נראה לי, שעכשיו לאוון באמת יש סיכוי..."
ג'יימס נשך את שפתיו והלך אחורה.
המסכה הייתה על הרצפה.
"שונאת את המסכה הזו!" צעקתי.
בהמון עצבים, דרכתי על המסכה.
אך זו הייתה טעות.
פתאום, רוח מעופפת של פו הדוב רק עם פנים מפחידות יותר יצאה וצעקה:
"לא לגעת במסכה!!!!!!!" 
ועפתי אחורה.
 

הפרק הקודם