לא בגלל הכסף

היי,

לכל מי שמכיר את הפיק ולכל מי שלא - זה פיק ישן שהחלטתי להמשיך לכתוב. 

אני אשמח לתגובות.

חג שמח וקריאה מהנה :)

פרק 4 - השטן לובשת ברוּני

פוטר ואני בוהים בבקבוק בשתיקה. נראה שהוא המום בפעם השנייה לאותו יום, בעוד אני מתנערת מהר מההלם. "פוטר, אנחנו צריכים לצפות בזיכרון הזה."

"ואני יודע איך נעשה את זה." אני מסתכלת עליו בשאלה. "הגיגית. יש לי הגיגית בבית."

העיניים שלי נפערות בתדהמה. "מאיפה השגת הגיגית?" זאת אומרת, אתם יודעים עד כמה הדברים האלה יקרים ונדירים?

הוא מושך בכתפיו ועונה בקול העמוק והמעצבן שלו, "דמבלדור נתן לי."

"דמבלדור נתן לך?" אני מסתכלת עליו בספק.

"כן," הוא מדגיש, כאילו זה מובן מאליו. "הוא חשב שזה יעזור לי לפענח את הרצח של אמורי. מדהים שהוא צדק."

בפעם המי יודע כמה – כבר הפסקתי לספור – אני מופתעת לאותו יום. הוא מבוקש על רצח ובורח ממשרד הקוסמים, ואז דמבלדור חשב לתת לו הגיגית? זו רק אני או שסדר הפעולות פה לגמרי שגוי?

אני מתנערת מהמחשבות, לוקחת את הבקבוק השקוף ומתעתקת יחד עם פוטר לדירת המסתור שלו. פוטר מוביל אותי אל חדר השינה שלו ופותח את ארון הבגדים. הוא שולף מאחד המדפים העליונים קערה מלאה בנוזל שקוף שרק מרלין יודע מהו באמת, ובטח גם הוא היה מעדיף לוותר על הידיעה הזו. פוטר מניח את ההגיגית על השולחן הקטן שבחדר ושופך את תכולת הבקבוק אל הקערה. הוא מכניס את ראשו אל הקערה ונשאב אל תוך הזיכרון, כשאני ממהרת לעשות כמוהו.

אני נוחתת על צדו של פוטר, במסדרון ארוך עם קירות אדומים כהים. הוא מואר בעזרת נרות שמרצדים על הקיר, וככל שפוטר ואני ממשיכים להתקדם בו, אנחנו רואים יותר ויותר תמונות מפוארות. הפמוטים של הנרות והתמונות של המסגרות עשויים מזהב, בעוד אני תוהה למה לעזאזל המסדרון המפואר הזה מחובר.

"זה המסדרון של העלה השחור," פוטר אומר על ידי בביטחון. אני מתנשפת בתדהמה. "הדלת הזו," פוטר אומר ומצביע אל עבר דלתות העץ הכבדות שנמצאות בסוף המסדרון, "מובילה לחדר של סיזו. סיזו בונאלה."

"רק רגע," אני עוצרת במקומי. "איפה אמורי? זה הרי הזיכרון שלו, אז איפה הוא נמצא?" אני אומרת ומסתכלת על הקירות בבלבול.

"הוא נמצא מתחת לגלימת ההעלמות, ממש מלפנינו."

אה, הייתי צריכה לנחש. אחרי הכול, אני יודעת כל מה שצריך ולא צריך לדעת על גלימת ההעלמות המפורסמת של ג'יימס וויליאם פוטר. כמה ימים אחרי שפוטר ואני נהפכנו לזוג הוא הושיב אותי בחדר המעונות של המדריכים (שהיה של שנינו) והראה לי את הגלימה הכסופה. הייתם מצפים שאחרי שבע שנים שיש לו אותה הוא כבר לא יתרגש, אבל באותו רגע הוא היה נראה כמו ילד קטן שמקבל את המתנה הראשונה שלו מסנטה.

בדיוק כמו עכשיו. בחיי, פוטר בן ה-25 עדיין אוהב את הצעצועים שלו. הוא לעולם לא יתבגר.

"אה, איך יכולתי לשכוח מגלימת ההעלמות המפורסמת של ג'יימס פוטר?" אני אומרת בסרקזם בולט. בתגובה פוטר מבזיק לעברי חיוך זחוח, האידיוט.

אני מגלגלת עיניים ושותקת, ובדיוק כשאני תוהה מתי המסדרון הזה יגמר, אני שמה לב שאנחנו ניצבים מול דלתות האלון הכבדות, וכשהן נפתחות על ידי מה שנראה כרוח, אני מבינה שאמורי באמת כל הזמן הזה היה מלפנינו. אני לא מאפשרת לעצמי זמן לשקוע במחשבות שמציפות אותי ופוטר ואני נכנסים דרך הדלתות הכבדות.

החדר שאנחנו נכנסים אליו גדול בהרבה מחדר רגיל. האמת היא שהוא נראה כמו חדר יוקרתי בבית מלון או סוויטה מפוארת. אין מה להגיד, לראש העלה השחור בימינו לא חסר כסף. אם כבר מדברים על המנוול, הוא יושב בכיסא אדום ארוך, עשוי מקטיפה משובחת, מאחורי שולחן עץ אלון יוקרתי, או לפחות, אני מניחה שזה הוא.

"זה סיזו בונאלה," פוטר אומר ומצביע על הגבר המרשים שיושב בכיסא, מאשש את מחשבותיי. כל הזיכרון נראה כמו תמונה מסרט ישן של שנות החמישים. תפאורה טובה למדי של סרט גנגסטרים משובח. בין אם זה הרהיטים היקרים מעץ האלון, הנרות והפמוטים מזהב, ובין אם זה הפוחלצים שתלויים על הקירות – היפוגריפים וטרולים, הכול רק מחזק ההלם שלי. סיזו בונאלה עצמו נראה כגבר מרשים לחלוטין, יושב לו בחליפה מהודרת מאחורי השולחן העתיק, שעמוס בכלים מבריקים. השיער השחור שלו מוברש לאחור ונותן לו מראה מאיים, כאילו העיניים הכחולות והצוננות שלו פשוט לא מספיקות לתדמית.

אבל הוא לא האדם היחיד בחדר, מה שפוטר ואני שמים לב בברור. מולו יושבת אישה שנראית בשנות השלושים המאוחרות לחייה, לא רחוקה משנותיו של סיזו בונאלה עצמו, לבושה במעיל עור, שעשוי, אני מבינה, מעור של חד קרן. האישה בעצמה מרשימה או מאיימת לא פחות, כי ברצינות, עם כל העור הזה עליה היא מזכירה לי את קרואלה דה ויל. שלא לדבר על השיער הערמוני שלה שמסודר כל כך. אני כל כך שקועה במראה שלפני שאני כמעט מפספסת את העובדה שסיזו בונאלה וקרואלה דה ויל מנהלים שיחה.

"זה לא עובד," פוסק סיזו בונאלה בשקט. הקול שלו לוחש ומהדהד בין קירות החדר ואני מבינה שהוא לא אחד מאותם אנשים שצריכים לצעוק כדי לאיים.

"אני מבטיחה לך, מר בונאלה, שאם תיתן לזה מעט זמן – " מתחילה קרואלה דה ויל, אבל נקטעת באכזריות על ידי סיזו.

"לא מעניין אותי זמן, אודט. זה בדיוק מה שאין לי – זמן," לוחש סיזו בקול המאיים שלו ומעביר בי צמרמורת קלה. "אני לא צריך להזכיר לך שלא כדאי לבחון את הסבלנות שלי. הייתה לנו עסקה מאוד ברורה, אבל התרופה הזו, או איך שאת לא קוראת לדבר הזה, לא עובדת."

קרואלה דה ויל, שמסתבר ששמה הוא אודט, זוקפת את קומתה המהודרת מידי גם ככה, ומביטה בו ישר בעיניים. אין מה להגיד, היא אישה מרשימה ואמיצה מאוד אם היא מסוגלת להסתכל על סיזו בונאלה בלי שמץ של פחד ואפילו יהירות.

"מר בונאלה," מתחילה בקול המלטף להבחיל שלה, "תקן אותי אם אני טועה, אבל במצב כמו שלך איומים לא יביאו אותך רחוק. במיוחד לא כשאני היא זו שיכולה לעזור לך. אני הכי טובה במה שאני עושה ואתה יודע את זה."

עיניו הכחולות של סיזו בונאלה מצטמצמות ואני מציצה לעבר פוטר שנראה שקוע בזיכרון לא פחות ממני. "אז למה שלא תתקני את המצב, אודט? אני תמיד ראיתי אותך בתור אישה שמכבדת הסכמים." הקול שלו כל כך שלו, כאילו הרגע לא צפצפו באלגנטיות על האיום שלו.

"ואני אעשה את זה. אם השיקוי שנתתי לך לא עובד, אני אדאג לרקוח לך אחד חדש."

"יש לך שבוע," מפטיר סיזו ובזה נגמר הזיכרון והחדר מתפוגג. פוטר ואני יוצאים מתוך ההגיגית, כל אחד שקוע במחשבותיו.

"אז," אני שוברת את השתיקה. "מה זה היה?"

פוטר מבזיק לעברי חיוך יהיר ומשלב את ידיו על חזו. "אל תגידי לי, אוונס, שלא הבנת מה זה היה."

אני שונאת אותו, אני אומרת לכם. אני יודעת שזה לא מנומס לשנוא אנשים, אבל תאמינו לי שדקה בחברת הפוץ היהיר הזה וזה יבוא לכם בטבעיות. אני נוחרת בזלזול ושמה את ידי על אגני, מסתכלת עליו במבט המוכר כל כך של נשות משפחת אוונס. אתם יודעים, זה שאומר "תפסיק עם הבולשיט".

"כאילו שאתה הבנת, פוטר. ברור למדי שקרואלה דה ויל נתנה לסיזו בונאלה איזה שהוא שיקוי שאמור לעבוד, מרלין רק יודע למה, והוא לא עובד."

"קרואלה דה ויל?" מגחך פוטר ואני מרגישה את עצמי מאדימה. לפעמים באמת שאין לי שליטה על הפה הזה שלי.

"היא דמות מצויירת מסרט ילדים מוגלגי שאהבתי בילדות," אני ממלמלת.

"אהא," הוא מהנהן בחיוך הפוטרי שלו. "זה כל מה שהבנת מהסיטואציה?"

בחיי שהוא מתחיל לעלות לי על העצבים. "אם ככה, מה הבנת, פוטר?"

הוא מגחך שוב, האידיוט, ולפני שאני לגמרי מאבדת את זה לגמרי בגלל שהוא צוחק עלי, הוא אומר, "את יודעת בכלל איך קוראים לקרואלה דה ויל?"

"אודט," אני מסננת.

הוא מהנהן. "אודט מה?"

זה מעין משחק בשבילו או מה?

״אודט אם-אתה-לא-אומר-לי-עכשיו-ומיד-מה-אני-אדאג-שלא-יהיו-לך-יותר-ילדים-פוטר,״ אני מסננת. הוא מתחיל לצחוק בהיסטריה ואני מפנה לעברו עוד פעם את המבט. "אתה מוכן להפסיק עם זה כבר?!"

הוא נרגע ומחייך אלי בתמימות. "להפסיק עם מה, אוונס?"

"ארג, אתה בלתי נסבל, אתה יודע את זה?!"

"את פשוט מתעצבנת שאני יודע משהו שאת לא." לעזאזל, הוא מכיר אותי יותר מידי טוב.

"אז אם תואיל בטובך לשתף אותי, אתה יודע, בזמנך הפנוי. זה לא כאילו הרוצח של אמורי יכול בכל רגע לקום ולהיעלם."

הוא מרצין בבת אחת ומכחכח בגרונו. "את צודקת. אני מצטער, אבל הייתי חייב," הוא מחייך חיוך קטן ומעביר את ידו בשערו המבולגן ממילא. "קוראים לה אודט ברוני, או בשמה המלא אודט אוויאן ברוני."

"מה היא עושה?" אני שואלת יותר ברוגע עכשיו.

"הייתי צריך לנחש שאת לא תדעי," היא מחייך חצי חיוך. "היא המנהלת של חברת הבוטיק ברוני, שהיא חברת הקוסמטיקה והאופנה העילית הכי נחשבת בעולם הקסם."

אני מרימה את גבותיי בהפתעה. "קורא 'למכשפה' בזמנך הפנוי, פוטר?"

הוא מגחך ומעביר שוב את ידו בשיערו. "עלית עלי, אוונס," הוא קורץ לי ואני מתאפקת על הדחף לגלגל את עיני. "האמת היא שזו חברה מאוד נחשבת בעולם הקסם. אבל כמובן שאת לא תכירי אותה. זה הרי אף פעם לא באמת עניין אותך, אופנה וקוסמטיקה."

הוא צודק, עם כל כמה שקשה לי להודות בזה. מעולם לא הייתי אחת שמתאפרת או מתלבשת בבגדי מעצבים. אני רוצה להאמין שזה קשור לזה שמילדות אמא אמרה לי שיש לי יופי טבעי ושאני יכולה להיות נסיכה גם בלי כל השטויות האלה. נשים בצד את העובדה שאמא שלי, לעומת זאת, כנראה ממנת את חברות כאלה עם כל המוצרים והבגדים שיש לה בבית. אבל לכו תבינו, כן?

"אוקי, אז סיזו שכר את שירותיה של אודט ברוני כדי שתכין לו שיקוי שאמור לעזור למרלין יודע איזה בעיה שיש לו," אני מסכמת במהירות.

"ואני יכול להבין למה. היא באמת הכי טובה בתחום. את יודעת מה אנחנו צריכים? אנחנו צריכים עוד מידע עליה."

"נכון," אני ממהרת להסכים. "אבל זה לא כאילו שאנחנו יכולים פשוט לחפש אותה באינטרנט או אתה יודע, ללכת למשרד הקוסמים ולהוציא עליה מידע מהארכיון."

פוטר שוקע במחשבות ואני מנסה לחשוב בעצמי. אבל לפני אפילו שאני מספיקה להפעיל את גלגלי המוח בראש שלי, פוטר מחזיר אותי למציאות. "אני יודע איך להשיג עוד מידע עליה." הוא צועד אל עבר מתלה הבגדים שלו שבכניסת הבית ולובש את המעיל השחור שלו.

"רגע, מה? מה אתה עושה?"

הוא דוחף את השרביט שלו בתוך המעיל. "אני אחזור עוד מעט, אוונס. תרגישי בבית."

"לאן אתה הולך?" אני קוראת אבל הוא כבר יוצא מהדלת ומשם מתעתק במהירות.

אני נאנחת ובוהה בחלל הריק, תוהה מה לעשות עכשיו, כשעולה לי בראש רעיון. אני ניגשת לסלון ומתחילה להזיז את הכורסאות, לפתוח שידות ולחפש מתחת לשולחן אחר כל דבר שאני אצליח למצוא ששייך לפוטר והוא לא רוצה שאני אמצא. אני משתדלת לחפש כמה שיותר מהר, ובכל זאת להחזיר כל דבר למקומו כדי שלא יראה חשוד. אני די בטוחה שאני נראית אחוזת טירוף, אבל הי, ידע הוא כוח – במיוחד ידע על פוטר.

לאחר שאני מסיימת גם עם המטבח ולא מוצאת כלום, אני שוקלת במהירות את האפשרויות שלי: השירותים או חדר השינה. בהחלטה מהירה אני ניגשת לחדר השינה והופכת את הכריות במיטה, בודקת מתחת למזרן ומתחת למיטה ואפילו בתוך הסדינים.

אוקי, אני אאלץ לחפש באופן יסודי יותר, אני חושבת לעצמי וניגשת אל הארון. אני פותחת אותו ומוצאת את הבגדים של פוטר מסודרים כמו חיילים: לפי עונות השנה ולפי צבעים, כל ערימה בקו ישר ובגובה אחיד עם זו שלידה. אה, אז הכלב לפחות למד משהו. זאת אומרת, אני לימדתי אותו לסדר ככה את הארון. אתם לא רוצים לדעת איך הארון שלו היה נראה לפני שהתחלנו לצאת.

אני מזיזה את הבגדים בעדינות ומחטטת מתחת לערמות, בטוחה שאני כבר לא אמצא כלום ושכדאי לי לעבור לשירותים (לא משהו שאני מחכה לו, לפרוטוקול), כשאני נתקלת בחפץ קשה וקטן. אני שולפת אותו מתחת לערימת החולצות המכופתרות (גם אותי הפתיע שיש ערימה כזו בארון הבגדים של ג'יימס פוטר!), ומגלה לתדהמתי שזו קופסת קטיפה כחולה.

תהרגו אותי, אבל אין לי מושג למה הלב שלי מאיץ את הפעימות שלו והנשימה שלי נעשית שטחית, כמעט כאילו סיימתי עכשיו מרתון.

אני פותחת את הקופסה ונדהמת לגלות בתוכה טבעת זהב עדינה ופשוטה, שבמרכזה נעוץ יהלום נוצץ. טבעת אירוסין. פאקינג טבעת אירוסין. פאקינג טבעת אירוסין יפהפייה. אתם צוחקים עלי, נכון? אז מסתבר שפוטר בהחלט מסוגל להיות רציני כשהוא רוצה, רק לא איתי.

אני מרגישה את העיניים שלי נרטבות ואיך הגרון שלי נעשה כבד יותר, ומבינה לחרדתי שאני מושפעת מהטבעת הארורה הרבה יותר מידי. למי אכפת שיש לו חברה? למי פאקינג אכפת?

"לילי? את כאן?"

שיט. אני סוגרת את הקופסה בטריקה, דוחפת אותה אל מתחת לערמת הבגדים, סוגרת את הארון ויוצאת מהחדר. אני נכנסת בזריזות לשירותים, מורידה את המים ושוטפת ידיים, לא טורחת אפילו לנגב אותם. אני יוצאת מהשירותים בדיוק כשפוטר מופיע מולי.

"הרשתי לעצמי להשתמש בשירותים שלך," אני פולטת את השקר בקול שמתיימר להיות יציב.

"מרגישה בבית, אה?" הוא צוחק. "שאני אפנה לך מקום בארון?" אתם שמים לב לניצוץ הזה בעיניים שלו שנדלק כל פעם שהוא מקניט אותי? אני שונאת אותו.

אני מגלגלת עיניים ועוקפת אותו, מתיישבת על אחת הכורסאות ונחושה לא להמשיך את השיחה שהוא התחיל. הוא מגחך ומתיישב על ידי, ורק אז אני שמה לב שכל הזמן הזה הוא החזיק תיקייה חומה ביד שלו.

"מה זה?" אני מחווה בראשי לעבר התיקייה.

"זה," הוא פותח בדרמטיות שגורמת לי לגלגל את עיני, "המידע המלא על אודט איוואן ברוני, שמוכרת גם כמנכ"לית ומייסדת החברה הבוטיק של ברוני." הוא פותח את התיקייה ואני רואה בה לא מעט דפים ותמונות.

אני מרימה את גבותיי בשאלה. "מאיפה בדיוק השגת את זה?"

פוטר מחייך חיוך מסתורי וקורץ לי. אידיוט. "יש לי את המקורות שלי."

"דמבלדור נתן לך, מה?" אני מסתכלת עליו בהתרסה ונהנית לראות את החיוך מדושן העונג שלו נמחק בבת אחת.

"בכל אופן, בתיקייה הזו יש את כל המידע שאנחנו צריכים כדי להבין עם מי בדיוק אנחנו מתעסקים ולמה סיזו בונאלה פנה אליה בבקשה לעזרה. את יודעת מה? חכי רגע." אני לא מספיקה למצמץ ופוטר קם ומוציא כוס זכוכית מאחד הארונות במטבח. הוא חוזר בחזרה לסלון ובנפנוף שרביט הופך את הכוס ללוח שעם גדול על גלגלים.

שחצן, שינוי צורה תמיד היה אחד המקצועות החזקים שלו.

הוא פותח את התיקייה ומתחיל להוציא דפים ולתלות אותם על הלוח, דפים שמכילים את התמונה של אודט ומידע בסיסי עליה. אני מסתכלת עליו בשאלה ובפקפוק. "פוטר, צר לי לבשר לך, אבל אתה לא בדיוק שרלוק הולמס."

"לא, אני לא, אבל מדריכה ראשית אחת שאני מכיר, וגם את, לצורך העניין, הייתה שמה כל ישיבת מדריכים פתקיות על הלוח המטופש הזה, ואז הייתה מכריחה את כולנו לשים אותו בכניסה לאולם הגדול, כאילו מדובר בפענוח של זירת רצח, ולא בישיבה של נערים משועממים בני 17. אז, את יודעת, משהו היה חייב להיקלט אצלי, בסופו של דבר."

לעזאזל, באמת הייתי עושה את זה.

אני מסתכלת עליו בתוכחה. "לפחות למדת מזה משהו."

הוא מגחך. "רוצה להיות הווטסון שלי, אוונס, ולעזור לי לתלות את המידע על הלוח?"

אתם בטח תוהים איך פוטר מכיר את שרלוק הולמס, כי אחרי הכול, הוא טהור דם. טוב, אתם לא צריכים להתאמץ כל כך. אני הכרתי לו את שרלוק הולמס, בדיוק כמו כל יתר הספרים המוגלגים שהוא קרא. או כל דבר מוגלגי אחר שהוא מכיר, לצורך העניין.

אני מרגישה חיוך קטן נתלה לי בין השפתיים וממהרת למחוק אותו. אני קמה מהכורסא ועוזרת לפוטר לתלות את הדפים החשובים על הלוח, וכשאנחנו מסיימים הלוח נראה בהחלט כמו לוח שלא היה מבייש אף חוקר משטרה. או מעריצה מתלהבת, אני חושבת לעצמי בחלחלה.

"טוב, אז בואי נראה מה יש לנו כאן," פותח פוטר בקול הסמכותי שלו ומתחיל להקריא. "אודט אוויואן ברוני, בת 38. היא טהורת דם ונולדה בפריז. היא למדה בבובאטון והצטיינה בהכנת שיקויים, ואז פתחה את חברת הבוטיק של ברוני, שהלכה והפכה עם הזמן לחברת האופנה והקוסמטיקה המובילה בעולם הקסם. לחברה מספר רב סניפים בכל העולם, ומפעליה ממוקמים במספר ערים מרכזיות: מילאנו, ניו יורק, פריז, לונדון וטוקיו."

"מרשים," אני ממלמלת. "רק רגע, לונדון אמרת? פוטר, אנחנו צריכים להיכנס למפעל הזה – "

"ולמצוא את המרשם של התרופה," משלים פוטר.

"בדיוק," אני מחייכת, מוצאת אותו מחייך אלי גם. אנחנו עומדים אחד מול השני, מסתכלים ומחייכים כמו טיפשים. עבר זמן מאז שמישהו השלים את המשפטים שלי, חולפת בראשי המחשבה לפני שאני מספיקה למחות.

"כן, אז בכל אופן, אנחנו צריכים סיפור כיסוי," אומר פוטר ומעיר אותי ממחשבותיי.

אני מוצאת את עצמי מגחכת. "סיפור כיסוי? באמת, פוטר, אתה לא בדיוק קורצת מהחומר של 007*."

אחת מהגבות של פוטר מתרוממות, ניצוץ נדלק בעיניו וחיוך איטי נמרח לו על הפרצוף. "בחייך, אוונס, את לא יכולה להכחיש שאנחנו דומים. לשנינו יש את אותו השם, שנינו עם קסם אישי בשפע, חתיכים – "

"ויודעים את זה," אני ממלמלת.

"ושנינו מאוד, אבל מאוד טובים במיט – "

"הדבר היחיד שמשותף לך ולג'יימס בונד, פוטר, הוא שני האפסים בשם שלו," אני קוטעת אותו בחדות וגורמת לו לצחוק.

מרלין, הרבה מאוד זמן לא שמעתי את הצחוק הזה. צחוק מאוד מאוד מגוחך, תרשו לי להגיד לכם. תדמיינו גמד שנחנק בזמן שניסה לשיר, וזה מה שתקבלו. מאוד לא מושך, אני יודעת.

"בחיי, אוונס, את לא מפסיקה להפתיע," הוא מגחך, צחוקו עדיין לא נרגע לגמרי. "אני אסביר לך למה אנחנו צריכים סיפור כיסוי. את צודקת שזה אופן פעולה שמאפיין מרגלים, אבל זו שיטת פעולה קלאסית גם במחלקה. לפני כל פעולה שאנחנו יוצאים אליה אנחנו חושבים על סיפור כיסוי, מקת"גים, דבר כאלה."

"מקת"גים?"

"מקרים ותגובות," הוא מסביר. "עם סיפור כיסוי טוב את מוכנה לכל שאלה ולכל צרה שתבוא. חוץ מזה, לפי מה שאני רואה מהדוחות שדמבלדור נתן לי, המפעל של ברוני מוגן ומאובטח ברמה מאוד גבוהה. יש לנו סיכוי טוב יותר להיכנס עם סיפור כיסוי מאשר לנסות להתגנב ולפרוץ למפעל בלילה. אם את שואלת אותי – "

"אני לא שואלת אותך," אני מבהירה לו במתיקות.

"אם את שואלת אותי," הוא ממשיך, "סיפור הכיסוי הטוב ביותר שלנו יהיה להתחזות לסוכן דוגמניות ולדוגמנית על. אם אני לא טועה.." הוא מפסיק את דיבורו וניגש ללוח, סוקר אותו במהירות ולבסוף מצביע על אחד הדפים שתלויים בפינה. "הנה זה. בדיוק מחר מתחילים הראיונות לתצוגת האופנה החדשה מבית ברוני, ואודט בעצמה עורכת אותם כדי למצוא את הדוגמניות החדשות שלה."

"אתה רוצה שאתה ואני נעמיד פנים שאנחנו סוכן ודוגמנית?" ללא ספק, החודשים האחרונים ללא שינה השפיעו עליו יותר קשה ממה שחשבתי.

"תחשבי על זה, אוונס. ככה נוכל להיכנס למפעל מבלי לעורר חשד, ומהרגע שנהיה בפנים תהיה לנו את הגלימה שתסתיר אותנו." הוא שולח לעברי חיוך מנצח, ואני מוצאת את עצמי מותשת מידי בשביל להתווכח אתו.

"נגיד, רק נגיד, שאני מוכנה לקבל את הרעיון המטורף שלך," אני אומרת לו, "איך בדיוק אנחנו אמורים לעשות את זה? אני לא בדיוק מומחית באופנה, פוטר. בטח שלא יודעת להתחזות לדוגמנית."

"מה את אומרת," הוא מלמל ומעביר את ידו בשערו, בעדו הראש לי מופנה לעברו בחדות.

"מה אמרת?" אני דורשת ומשלבת את ידי על מותני.

הוא מסתכל עלי בלבלול ומסביר, "תראי, אוונס, אל תקחי את זה אישית, אבל את באמת לא בדיוק חומר שממנו קורצו דוגמניות."

משפט שכל אישה רוצה לשמוע. מקסים פוטר, ממש מקסים.

העיניים שלי מצטמצמות ואני מתקרבת אליו בצעד מאיים, אבל הוא ממהר להרים את ידיו באוויר ולהסביר.

"פאק, אוונס, שיט, לא התכוונתי לזה ככה. זאת אומרת, את בעצמך אמרת! לא אכפת לך ממותגים ומהאופנה העכשווית, את מתלבשת איך שאת רוצה ואוכלת מה שאת רוצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. זה אחד הדברים הראויים להערכה אצלך – "

"אבל אני לא חומר שממנו קורצו דוגמניות, לא ככה?" אם מבטים היו יכולים להרוג, פוטר ממזמן היה בשר מת.

פוטר מגלגל את עיניו ומסתכל עלי בתסכול. "בחייך, אוונס. את יודעת שאת יפהפייה, תפסיקי לחפש מחמאות. כשאמרתי שאת לא החומר שממנו קורצו דוגמניות התכוונתי לזה במובן הטוב."

אהא, פוטר. אמין.

"אני הולך לעזור לך. ללמד אותך איך ללכת נכון, איך להציג את עצמך כמו דוגמנית, איך לדבר כמו אחת. ככה לא יתעוררו שום שאלות כשנגיע מחר למפעל של ברוני."

זו רק אני או שהוא יודע על הנושא הזה יותר מידי באופן מחשיד?

"ומאיפה בדיוק אתה יודע כל כך הרבה על הנושא הזה?" אני דורשת לדעת.

"יצאתי עם דוגמנית עד לפני שנה," הוא אומר לי בפשטות.

זה... מסביר המון. לעזאזל, לא ראיתי את זה בא.

במשך השעה הבאה (שנראית כמו ארבע שעות, אבל לא שאני סופרת, כמובן) פוטר מסביר לי כל מה שצריך ולא צריך לדעת על עולם הדוגמנות והאופנה. מסתבר שהאקסית שלו היא לא פחות ולא יותר מאשר איזבל דל חונקו, דוגמנית העל של עולם הקסם. היא הכי טובה במה שהיא עושה, או ככה לפחות השמועות מספרות, כי אני חייבת להודות שלי באופן אישי אין מושג מי זו הכלבה, סליחה, סליחה, הדוגמנית, וגם ממש לא מעניין אותי, לפרוטוקול. רק חבל שלא שואלים מה דעתי בעניין.

"אוונס, תרימי את הראש שלך ותלכי זקוף – אל תשמטי את הכתפיים שלך. והרגלים, מרלין, מה קורה שם בכלל? את מרחפת, זוכרת? לא הולכת, את מרחפת בעדינות ובגאווה."

מרחפת הוא רוצה? היד שלי תראה לו מה זה מרחפת, כשהיא תעוף הישר לתוך הפרצוף שלו במקסימום גאווה ובלי שמץ של עדינות.

אני חורקת את השיניים שלי וצועדת שוב בדירה הקטנה של פוטר, מקללת כל רגע ורגע שהסכמתי לעזור לאידיוט במשימה שלו במקום להסגיר אותו למשרד ולסיים עם זה. "מספיק טוב, גברת פוטר?" אני מסננת אליו.

על הפנים שלו עולה חיוך משועשע, אבל הראש שלו מוטה לצד אחד והוא מסתכל עלי בייאוש.

"זה... סביר... כל עוד לא תצטרכי ללכת על מסלול," הוא נאנח ומעביר יד בשערו. "וזה עוד לפני שהתאמנו על העקבים," הוא מלמל.

עקבים?! אף אחד מעולם לא אמר שום דבר על עקבים!

"פוטר, אין שום מצב שאני עושה את צעדת הקרקס הזו על עקבים," אני מודיעה לו.

"כל דוגמנית שמכבדת את עצמה לא יוצאת מהבית בלי עקבים," הוא אומר בקול מאולץ מאוד, ואז צובט את גשר אפו בתסכול.

"מרלין, היא לוקחת את העבודה שלה ממש ברצינות, מה? זו היא אמרה לך את כל השטויות האלה?" אני מתיישבת על הכורסא והוא מתיישב בכורסא על ידי, מחייך חיוך עייף.

"איזבל היא הדוגמנית המובילה בעולם הקסם והפרזנטורית הראשית של הבוטיק של ברוני. מלבד תצוגות אופנה, ראיונות וכנסים שהוזמנתי אליהן, הייתי מתלווה אליה לכל מסע קניות שהיא הלכה אליו. היא לא הייתה יוצאת מהבית מבלי להתארגן לפני כן שעה לפחות, והיא הייתה מכריחה אותי לשבת ולנתח כל הליכה של דוגמנית אחרת שהיינו רואים על המסלול. העבודה שלה הפכה אותה להיות אדם מאוד אובססיבי ותובעני," הוא מסיים ומותיר אותי פעורת פה.

"שלא תבין אותי לא נכון, אבל מה לעזאזל גרם לכם להתחבר מלכתחילה?" אני שואלת בזעזוע.

הוא מגחך ומעביר יד בשערו. "תאמיני או לא, אבל היא מצחיקה מאוד והיא אשת שיחה די טובה, כשהיא לא לחוצה מתצוגת האופנה הבאה שיש לה, בכל אופן. בגלל אופי העבודה שלה היא תמיד צריכה להיות בכושר, וככה הכרנו, למעשה. כשהתחלנו לצאת, היא ואני היינו מתאמנים ארבע פעמים בשבוע באופן קבוע."

"וכמובן שהיא גם מהממת, כי היא דוגמנית והכול," אני מפטירה ביובש.

הוא מחייך אלי חיוך שחצן ומגחך. "בואי נגיד שהיא טובה בעוד כמה דברים חוץ מלהיות דוגמנית, להבין באופנה ולהקשיב."

אתם מריחים את זה? אני חושבת שכרגע הקאתי.

"איכס, פוטר, אתה בהמה," אני יורה עליו בזלזול. הוא צוחק ומעביר פעם נוספת יד בשערו, סימן לכך שהוא מרוצה מעצמו, בעוד אני שוקלת ברצינות לכרות לו אותה ולתרום אותה לאתר גרוטאות. כדי להעביר את נושא השיחה, שהעלה לי בראש יותר מידי תמונות ויזואליות שיכולתי להסתדר מצוין גם בלעדיהן, אני שואלת אותו, "אז מי נפרד ממי?"

"אני נפרדתי ממנה. בסופו של דבר זה לא היה זה. היא צריכה מישהו שיהיה לו את התשוקה לעולם האופנה כמו שיש לה, וזה פשוט לא החזיק." הוא מושך בכתפיו, ואני מנסה להבין אם הוא עצוב מכל העניין או שהוא השלים עם המצב.

״כמה זמן איזבל ואתה הייתם ביחד?״ אני שואלת בהכי הרבה אגביות שאני מצליחה לגייס.

״לא הרבה, שנה וחודשיים.״

שנה וחודשיים?! באיזה קנה מידה זה ׳לא הרבה׳?! בשנות כלב?

פוטר מסתכל בשעון שתלוי במטבח ומעיר אותי מהרהורי. "אני חושב שמיצינו להיום, אוונס. תהיי פה מחר בשמונה בבוקר ונעבור על הפרטים האחרונים לפני שניכנס למפעל." אני מסתכלת על השעון בעצמי ונדהמת לגלות שכבר שעת ערב מאוחרת. הוא מחייך אלי וממשיך, "כדאי שתשני טוב הלילה, אוונס. מצפה לנו מחר יום עמוס."

אני מהנהנת ומחניקה פיהוק. "כן, מה שתגיד, פוטר." אני קמה מהספה והולכת אל עבר הדלת, אבל נעצרת כשידי על הידית כשאני שומעת מאחורי, "לילה טוב, אוונס," בקול עמוק ומרגיז.

"לילה טוב," אני מלמלת, יוצאת מהבית ומתעתקת לדירה שלי. כשאני מגיעה אני רואה שכל האורות חשוכים ומבינה שג'וש כנראה הלך כבר לישון. אני נאנחת והולכת לחדר האמבטיה, מצחצחת בזריזות שיניים ומחליפה לפיג'מה. כשאני שוכבת לבסוף במיטה, וג'וש נוחר בשקט על צידי, אני לא יכולה שלא לחשוב על מחר, ולמה לעזאזל הכנסתי את עצמי.

* 007 הוא הכינוי לדמות המרגל הבריטי ג'יימס בונד, שמגלם את הדמות הראשית בספריו של איאן פלמינג.

הפרק הקודם		הפרק הבא