חייה של הרמיוני

היי, אני סוף סוף חוזרת לעדכן! אני ממש שכחתי מהפאנפיק הזה... אבל עכשיו פרק מעניין וחשוב! אני מקווה שתאהבו, אשמח לתגובות :)

נ.ב. הפרק הזה הוא מנקודת המבט של הרמיוני.

פרק רביעי: השרביט

הכל היה נורא מהר, מבלי ששמתי לב, הוגוורטס אקספרס נעצרה ברציף של העיירה הוגסמידס. ומשם אסף אותנו איש גדול, אני חושבת שהוא חצי ענק, עלינו על סירות. אני הייתי לבד, אבל אני כבר רגילה לזה. ושטנו על האגם השחור שמסביב להוגוורטס. הטירה של הוגוורטס באמת מרשימה, ממש התרגשתי לראות אותה אחרי כל מה שקראתי עליה, אבל אני לא מרגישה טוב.. אני לא זוכרת את הדברים בפוקוס, והראייה שלי מעורפלת. אני זוכרת שהתמיינתי לגריפינדור ואז אכלתי קצת, בסעודה. ומאז - אני שוכבת פה. זו לא המרפאה, בברור. היה רשום שהיא מאוד נקייה ומסודרת, והחדר הזה גם די קטן. אני חושבת שכדאי שאקום.

"הו, הרמיוני! התעוררת" אמר המנהל, אלבוס פרסיוול וולפריק בראיין דמבלדור, אם אני לא טועה.

"שלום לך אדוני" אמרתי בנימוס.

"מה אני עושה פה? ו.. מה זה פה?" שאלתי בבלבול, עדיין קצת כואבת לי הבטן..

"זה החדר שלי, אוליבנדר דיבר איתי ואני צריך לבקש ממך טובה גדולה." אמר לי דמבלדור ברצינות, כשאני במקום להיות איתו חושבת עכשיו על פאי תפוחים,אני ממש אוהבת פאי תפוחים..

 "הרמיוני!" קרא דמבלדור לאור המבט שלי, אני חושבת.

"אני לא מרגישה טוב אדוני." החנקתי שיעול ויצאה לי מין חניקה מוזרה.

"אני בטוח בזה, אבל את העברת את כל הלילה במרפאה ואת חצי היום פה." הייתי בהלם. ישנתי כל כך הרבה זמן? אבל מה עם הלימודים והשיעורים, והתדמית שלי! עדיין אין לי חברים.. אני חייבת לעשות משהו מהר-

"הרמיוני עוד עשר דקות מתחיל שיעור לחשים, את תספיקי להגיע אליו, אבל את חייבת להקשיב לי" קטע אותי דמבלדור ממחשבותי.

הנהנתי, אני עכשיו יותר מפוקסת, ואני יכולה להיות אחראית.

"את מכשפה מסוג נדיר ביותר, הרבה קוסמים אומרים שאנשים מסוג זה לא מכשפים בכלל. אבל אני חקרתי את הנושא, ובגלל זה הוזמנת להוגוורטס. את איתי?"

"כן" פלטתי בלחישה, מרותקת לדבריו של המנהל החדש שלי, מעולם לא שמעתי על דבר כזה, גם לא בספרים.

"מכשפות מסוג כזה לא נוהגות להחזיק שרביט, אבל הן יכולות להתרגל אליו. בגלל זה אני יביא לךשרביט בעל עוצמה רבה מאוד. את חייבת לשמור עליו! הוא מאוד מסוכן. ויש לו כוח חזק יותר משאת יכולה לדמיין." אמר דמבלדור מזהיר.

הרמיוני החווירה. למה זה קרה דווקא לי?לילדה הכי.. הכי.. הכי קשה, או טיפשה, או חנונית, ולא חברותית. הנה, הדמעות מתחילות לזלוג לי. אני תמיד בוכה שאני נזכרת בילדים מבית הספר הקודם, בגלל זה אני שמחתי שמצאתי את המקום אליו אני שייכת, עולם הקוסמים. אבל עכשיו אני רואה שגם לפה אני לא שייכת.

"הרמיוני, יקירתי, אני יודע שזה קשה. אבל לפעמים יש קשיים בחיים" אמר הזקן בנועם. עיניו הכחולות נעוצות בעיני, מרגיעות ומחזקות אותי מבפנים.

"אני לא יודעת כבר מה לעשות!" ייבבתי, ככלב נואש הזקוק לעזרה.

"דמבלדור קירב אותי אליו, הוא נתן לי חיבוק אבהי ומגן. וידעתי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים. לקחתי את שרביטו של דמבלדור, את ספר הלחשים שלי, שדמבלדור זימן, סידרתי את הגלימה שלי, ויצאתי לחפש את כיתת הלחשים.

נכנסתי לכיתה, ושוב היה לי ערפול מוזר בראייה, המחשבות שלי התפזרו לכל מקום, אבל כשהארי פוטר, יאא הוא זוכר אותי מהרכבת!, פנה אליי ואמר שיש לידו וליד שון, אם ככה קוראים לילד הג'ינג'י, התיישבתי לידם ומיד מוחי חזר למקומו, והייתי בפוקוס מלא. אולי יותר מדי, כי הייתי הראשונה שהצליחה לבצע את הלחש שלמדנו "וינגארדם לביוסה".

אבל שון הזה, ניראה שיש לו פוטנציאל בקסמים אבל הקליטה שלו גרועה, אז לקחתי את עצמי בידיים ועזרתי לו, אמרתי לו שהוא לא הוגה את הלחש נכון ושזה לביוסה, לא לביוסאר. אבל נראה לי שהוא לא התלהב מזה שאני עזרתי לו, אבל הייתה לי כוונה טובה! אז כדי להוכיח שאני רק עוזרת הראתי לו איך אני מבצעת את הלחש. ושון נראה קצת.. איך לומר? אדום. מאוד אדום.

"פרופסור פליטיק הזה מאוד נחמד אתם לא חובים ככה?" שאלתי את הארי ורון (מתברר שזה רון, לא שון..) אבל הם ברחו לפני שהספיקו לענות.. חבל.

"היי! הארי, רון!" קראתי ורצתי לעברם.

" 'זה לביוסה! לא לביוסאר' " שמעתי את רון אומר, מלגלג עליי, שעזרתי לו. הוא והארי צחקו. הרגשתי איך כולי מתמוטטת.

"מה היא חושבת לעצמה? ההרמיוני הזאת?" שאל רון את הארי, וההוא רק משך בכתפיו. די אני לא יכולה יותר!

עברתי מעל פניהם בהליכה מהירה, מתנגשת בכוונה ברון. מגיע לו. ושוב מציפות אותי הדמעות. נכנסתי לאחד מתאי השירותים ובכיתי שם. אני יודעת שיש עכשיו ארוחת צהריים, אבל אין לי מצב רוח. בכלל. השנה התחילה הפוך ממה שחשבתי.

הפרק הקודם		הפרק הבא