הראשון(ה) של ניקו

היי אנשנושים!
אני לא מאמינה שיש כל כך הרבה מנויים! לא חשבתי שזה יצליח כל כך! מקווה שגם תגיבו. 
זה סוג של פרק מעבר כזה, למרות שמבררים בו משהו חשוב. הפרק הבא (שאני כותבת עכשיו) מאוד מעניין ובא לי להרוג את עצמי (סטאגאדיש?) על מה שאני אהיה חייבת לעשות בסופו של דבר. 
אז תזכרו, יותר תגובות = יותר מוטיבציה להיכנס למחשב ודווקא לבחור בכתיבה ודווקא לבחור בפאנפיקים ודווקא לבחור בניקו (הרבה בחירות, הא?). 

תהינו!

פרק 4

"נו? זה היה כזה נורא?" נדנד לו פרסי כשהגיע הביתה. ניקו גלגל עיניים.
 "אוף, תעזוב אותי כבר!" צעק עליו.
"ניקו, הכל בסדר?" אנבת' הניחה את ידה על כתפו, אבל ניקו ניער אותה מעליו בעצבנות.
"הכל מעולה! השמש זורחת והציפורים מצייצות, עכשיו אפשר להיות לבד?!" הוא הלך לחדרו וטרק את הדלת. אבק ירד מהתקרה המזועזעת. הוא נשכב על המיטה וחשב על אוונג'לין.
היא כל כך... חריפה.
היא נפתחה אליו בקלות שניקו היה בטוח שלא הייתה עושה את זה למישהו אחר. היא רצתה להיפתח, פשוט לא היה לה למי, והיא חשבה מסיבה כלשהי שניקו הוא המקום המתאים. היא דיברה על אובדנה בקלות שניקו לעולם לא ישיג. היא הייתה חיננית ומקסימה. לא פחדה מדבר. היא מסוגלת לראות את המפלצות. וגם הילות. אף אחד מעולם לא אמר משהו על הילות. הוא תהה מה זה אומר, מה המשמעות של זה. הוא תהה האם זה צירוף מקרים שפגש אותה. היה ברור שיש בה משהו מיוחד.
כששאלה אותו אם הוא רואה הילות היא נשמעה כל כך מלאת הקלה, כאילו סוף סוף יש מישהו שהיא יכולה לדבר איתו. כך הרגיש גם ניקו כששאל אותה אם היא חצויה. שניהם אספו תקווה שצנחה לתהום גדולה מדיי.
הכל היה מבלבל כל כך. ועם זאת, ברור כל כך. כאילו שניהם עומדים על ראש האוורסט, והם יכולים לראות זה את זה מבעד לערפל דק, שאם מתעמקים בו הוא הופך עבה יותר ויותר עד שחומה מפרידה בניהם והם נופלים למטה... למטה.. למטה...
אבל הייתה בניהם... הבנה כלשהי.
 ניקו הלך לחדר האמבטיה, נעל את הדלת, והוציא דרכמה מכיסו. הוא פתח את הברז וזרק את הדרכמה אליו.
"רייצ'ל אליזבת' דר, מחנה החצויים."
התמונה הבליחה וראשה האדום של רייצ'ל הבזיק. נראה היה שהייתה באמצע שיחה עם מישהו, כי ראשה היה מכוון אל הצד, כשעיניה פעורות וחיוך מרפרף על פיה.
"ניקו!" קראה בהפתעה כששמה לב שהיא בשיחת איריס נט. "מה-"
"את מסוגלת לראות הילות של אנשים?" התפרץ ניקו.
"ה-הילות?" גמגמה בהפתעה מהשאלה ומההתפרצות הלא מובנת.
"כן."
"לא." אכזבה הציפה אותו. "למה אתה שואל?" זה החלק הבעייתי. ניקו ניסה לחשוב על תירוץ. הרי הוא לא יכול להגיד לה, "פגשתי-מישהי-שאמרה-שהיא-יכולה-לראות-את-היצורים-המיתולוגיים-ושאלתי-אותה-אם-היא-חצויה-וסיכנתי-את-הסוד-והיא-אמרה-שלא-ושאלה-אם-אני-יכול-לראות-הילות-אז-רק-רציתי-לדעת-אם-זה-נורמאלי." אבל הדבר היחיד שעלה במוחו להגיד היה,
"סתם, רציתי לדעת." ענה ובדיוק כשבא לנתק את הקשר, היא אמרה,
"הוריי מאמינים בהילות של בני אדם, ואני יודעת מה כל צבע מסמל. מאמינים שהילה מתייצבת בגיל 13 בערך. היא לא משתנה. אם קורה אובדן או משהו שמשפיע בגדול על האופי של האדם, אז גוון ההילה מתכהה או לעיתים מתבהר, אבל זה קורה לעיתים רחוקות מאוד." היא חייכה אליו. תקווה שוב קפצה אל ניקו.
"מה אומר כחול, שחור ולבן?" שאל.
"כחול... זה מסמל טראומה, עצב, בוקר, שמחה, טוב לב." דקלמה, "שחור זה אפלה נצחית, חשכה, מרירות, רוע, ולבן זה טוהר, פתיחה, צחוק, תקווה."
"תודה." אמר ניקו, חש מבולבל עוד יותר.
"אם אתה רוצה, אני יכולה לשלוח לך את כל הצבעים."
"אני אשמח." אמר ניקו וניתק את השיחה.
אוונג'לין אמרה שהילות לא משתנות, רייצ'ל אישרה את זה, אבל שלו כן. לבן ושחור, היגדים שונים לגמרי. אולי בגלל שהם כל כך שונים וקיצוניים זה ככה. אפילו בכחול יש טוב ויש רע.
הוא הלך לחדרו ופתח את המדפסת. רייצ'ל אכן פיקססה לו את הצבעים.
'ורוד- התחנחנות, רמאות, עדינות, יופי' אמר אחד ההיגדים. ניקו צחק. זה באמת התאים לאמילי. הוא שלח תודה לרייצ'ל וחשב על מה שאוונג'לין אמרה. הוא הסתכל על כל ההיגדים וניסה להתאים כל אחד לצבע שלו.
"פרסי, ירוק. לגמרי." מלמל. 'שטותי, קופץ למסקנות, נאמן, פזיז,' עיניו ירדו לצבע האפור. 'חוכמה, תחושת עליונות, חוזק נפשי, שתלטן.'
"אנבת'." מלמל ניקו.
איך ייתכן שבכל הצבעים יש טוב ורע, חוץ משני הצבעים האלה? ושניהם הם הילותיו?
ניקו החליט שמחר ידבר עם אוונג'לין, הוא חייב. היא צריכה להסביר לו, והוא יראה לה את הדף הזה. זה חשוב, זה אומר משהו.
אבל הוא לא דיבר איתה למחרת. וגם לא למחרת.
שבוע עבר וניקו רק התחמק ממנה. הוא לא הביט בפניה כשישב לידה, לא הביט בה כשניסתה לדבר איתו. הוא ידע שאם יביט בה לא יוכל להסיט את מבטו. הוא חש משהו בתוכו שמשתוקק לדבר איתה, לבהות בה, אבל הוא דחה אותו. הוא נאבק בזה.
ביום שבת הוא החליט שהוא צריך לנקות את הראש ולהחליט מה הוא עושה. הוא ידע שהוא צריך לדבר איתה, אבל לא ידע איך, מתי. הוא חשש, וזהו הייתה האמת. הוא חשש ממה שהוא הולך לשמוע, אבל הוא חייב.
הוא יצא מהדלת.
"לאן אתה הולך?" שאלה אנבת' שישבה בסלון וקראה ספר.
"לטייל." אמר בקרירות וטרק את הדלת מאחוריו.
הוא רץ כחמש דקות עד שהגיע לגינה קטנה. היא הייתה ריקה. השעה הייתה בין ערביים, והשמיים נצבעו באדום וכתום, בסגול ובכחול. הוא פתח את השער, ונאלם דום.
אולי עכשיו זו ההזדמנות המתאימה.  

הפרק הקודם		הפרק הבא