Safe and sound

קודם כל, סליחה לכל מי שחיכה לפרק. היה לי מחסום כתיבה קטנטן, ולקח לי זמן לפרסם גם משום שרציתי לתפוס עליכם פער.

בכל מקרה, אני רוצה להקדיש את הפרק לעורבני חקיין, תמר גריינג'ר, סיריוס בלק 999 ונעמה דולינסקי משום שהגיבו בפרק הקודם.
 

בחור שכזה
 

הייתי מאושרת מאוד אם הייתה לי את האפשרות להגיד שבבוקר חג המולד קמתי בשעה סבירה לחופש לאחר מסיבה שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, כמו נגיד שתיים עשרה בצהריים, אבל כמו פחות או יותר כל בוקר בשלושת הימים האחרונים, התעוררתי בשעה מוקדמת.

קמתי, מותשת לחלוטין, לקול צחקוקיה של סקרלט, שישבה על אדן החלון ושיחקה עם חתוליה בשלג הלבן והטהור של דצמבר. התיישבתי באיטיות, מרגישה שכל חלק בגופי פועם בכאב, ושפשפתי את עיניי. פקחתי רק את עין שמאל, מרגילה את עצמי לאור. ישבתי כך כמה דקות, עד שסקרלט שמה לב שאני ערה.
 

"היי," היא אמרה, מחייכת חיוך נעים אך ישנוני של בוקר. אלכסנדר, שעכשיו פרט לפסים של אפור ושל כתום- אפרפר נחו בפרוותו גם פסי לבן רטובים, קפץ מהתנוחה בה ישב על רגליה של סקרלט למיטתי, והרטיב את כולי לחלוטין. "נו?" שאלה סקרלט, מסתכלת על קצה מיטתי תוך כדי. תהיתי מה היא רוצה ממני, וכנראה ראו זאת על פניי, משום שלאחר מכן היא גם הסבירה. "מתנות?" היא שאלה, ממשיכה את המשפט. "כבר בדקת מה קיבלת?"

תהיתי מדוע היא שואלת  אם בדקתי מה קיבלתי, ואז קלטתי את הגבעה הקטנה של מתנות חג המולד שבקצה מיטתי. הגבעה כללה שש מתנות חג מולד, שכולן היו עטופות על- פי המסורת, בסרטים ובקישוטים בצבעים ירוק וארגמן. ניגשתי מיד אל הגבעה הקטנה, מחטטת, קורעת ובוחנת. שלוש המתנות הראשונות היו כמו כל שנה- מקאלה, משהו פמיניסטי, מג'נה ומסאם- משהו שקשור לאופנה, ומאמי- פריט מחברת האיפור אותה התחילה לנהל לאחר שהתגרשה מאבי. שלוש המתנות היחידות שבאמת נהניתי מהן היו המתנות ששלחו אבי, סקרלט ודודתי האהובה, לאונה. סקרלט נתנה לי לחג תמונה ממוסגרת של שתינו, מהשנה השלישית, שבה הצטלמנו בעודנו דוחפות שלג אחת לפניה של השנייה. המתנה הבאה הייתה מתנתו של אבי. אבי, שהיה בין שלושת האנשים היחידים שמודעים לאהבה שלי למוזיקה, הביא לי חליל מכושף, שמנגן מנגינות ומלמד לנגן אותן תוך כדי. המתנה האחרונה הייתה מדודתי, לאונה. דודתי, כמו אבי, הייתה בעלת השיער המתולתל והזהוב של משפחת הקוסמים המכובדת שאליה היו שייכים ועיניהם הזהובות של המשפחה. שניהם היו דומים כמו שתי טיפות מרת ארמדיל, פרט להבדל בין עורה הזהוב של דודתי לעורו הבהיר של אבי. עם העור הזהוב, העיניים הזהובות בעלות הזיק השובב והשיער הפרוע והמתולתל, היא נראתה כמו החיה על שמה היא קרויה- אריה. דודתי, כמו כל שנה, שלחה לי אחד מפריטי המוגלגים אותם היא אוספת. הפעם היא שלחה לי תופס חלומות, שהיה עטוף בעור ושממנו השתלשלו נוצות ושרשראות זהובות.

"נו? מה את חושבת על המתנה?" שאלה במתיחות סקרלט. קמתי מהמיטה וקפצתי עליה בחיבוק דוב גדול. "היא מדהימה," הבטחתי לה. "ואת שלך?" שאלתי לאחר שהתיישבתי מולה, כשגבי שעון על הקיר שגובל באדן החלון. "בדקת, או לא?"

"כן," היא ענתה. "מתנה ממש נחמדה, דרך אגב," היא המשיכה, וגלשה לתיאורים של מתנות חג המולד שקיבלה. כמות המתנות שהיא קיבלה הייתה מועטה אפילו משלי, משום שלה לא היו הורים שיביאו לה מתנות. שקעתי במחשבות, ותהיתי מה יקרה כשאגיע לאולם הגדול.
 

"אז," שאלה סקרלט, מעירה אותי מהרהוריי. "אתמול בלילה אמרת משהו, טוב, על צעקות ועל סיריוס בלק, וכשסאם וג'נה חזרו הן היו שיכורות לגמרי, אבל מלמלו משהו על הבושה שגרמת להן, או משהו כזה,"  היא המשיכה בנימה מעט משועשעת, כאילו כל הנושא הזה מצחיק אותה יותר מאשר מבהיל. בשם מרלין, היא לא צריכה להתמודד עם עשרות העיניים שינעצו בה. "כן," עניתי לה, בקול מעט משועמם שהסתיר את הלחץ בקולי. "בלק- שיכור לחלוטין- דיבר איתי אתמול, עצבן אותי ויכול להיות שגרם לזה שצעקתי עליו מול כל הוגוורטס," אמרתי. "חמור יותר משחשבתי," אמרה סקרלט, ממשיכה בנימה המשועשעת, אף על- פי שעיניה היו פעורות בהלם.
 

משכתי בכתפיי. "טוב," אמרתי, מנסה לעודד את עצמי ולשחרר את עצמי מהפחד. כיווצתי את הכתפיים ולאחר מכן שמטתי אותן. "אי אפשר להישאר בעבר," המשכתי בנימה מעודדת יותר. "שנרד?" שאלתי, וסקרלט הביטה לי, בוחנת אותי בחשדנות. "אם את אומרת," היא אמרה, ונתנה לי ללכת להתלבש ולהתקלח.
 

אחרי עשרים דקות יצאתי מהמקלחת, לבושה בסוודר גדול ומחמם בדוגמא סקוטית ובמכנסי ג'ינס משופשפים. רבע שעה לאחר מכן, יצאנו- סקרלט ואני- בעודנו מפטפטות ומצחקקות מחדר המועדון. כשהגענו לאולם הגדול, נדמה שהכול דמם. חבורות שלמות של תלמידים מכל הבתים הסתכלו עלינו, וכמה בנות שנה ראשונה או שנייה מגריפינדור אף הצביעו עליי.

זקפתי את ראשי, מופתעת מכמות התלמידים שנשארו החג- בדרך נשארים אולי שמינית מכלל התלמידים, אך הפעם נשארו חצי מכללם של התלמידים. "מרלין האדיר," לחששה לי סקרלט מזווית פיה. "מסתכלים עלינו. או ליתר דיוק, בוהים בך," היא הוסיפה אחרי שהסתכלה על מאות זוגות העיניים שנישאו אלינו. התיישבתי על השולחן, והדממה, שהופרעה קודם לכן על ידי לחשושים, הושלמה.
 

"או- או," נשמעה קריאה של תלמיד שנה שלישית ממרחק כמה מטרים מאיתנו. "תסתכלו מי נכנס פנימה," המשיך אחר, ולאחר מכן חזר לאכול את החביתה שלו. אני וסקרלט, בתיאום מושלם, הסתובבנו לעבר דלת הכניסה. על מפתן הדלת עמדו פוטר, שעסק בהתחנפות הרגילה שלו ללילי אוונס, שעל פי פרצופה, כנראה ממש התעצבנה, רמוס, שנראה נבוך ומדי פעם הגניב מבטים לעבר שולחן רייבנקלו, פיטר, שהיה עסוק בחיפוש אחר מישהו בשולחן גריפינדור, ובלק.

בלק, שנראה זועם, התחיל לפסוע, מלווה בפוטר- שכנראה סיים את ההתחנפות הקבועה שלו ללילי אוונס- לעבר השולחן שלנו. או ליתר דיוק, לעברי. סובבתי את הראש לצלחת, בתקווה שהוא יעבור לידי ויעזוב אותי במנוחה, אבל לא, הוא היה חייב לעבור פה ולהיטפל דווקא אליי. אני מניחה שיכול להיות שהבכתי אותו אתמול, רק קצת, אבל באמת, מה זה ממש משנה? במילא כולם היו שיכורים או גמורים מעייפות. או משועממים לחלוטין, במקרה שלי.
 

כשהצעדים פסקו מאחורי גבי, הנחתי באיטיות את המזלג על גבי השולחן, לגמתי לגימה של מיץ דלעת, וסובבתי את ראשי לאחור במבט אדיש אך ענייני. מאחורי עמדו בלק, במבט זועם, פוטר, במבט מיוסר שהיה מכוון לבלק, שכביכול שאל מה- אתה- רוצה ממני- וממנה ורמוס, במבט מצטער.

"כן?" שאלתי, בצורה מנומסת ומוזרה למדי בשל העובדה שהייתי אמורה לזעום עליו. אני מתארת לעצמי שהכעס עושה דברים שונים לאנשים שונים. בכל מקרה, על בלק הוא משפיע מאוד. פניו היו סמוקות ועיניו האפורות והכהות ירו גיצי זעם. אופס. יכול להיות שכן עצבנתי אותו אתמול.

"כן את שואלת?!" הוא לחש בזעם, בניסיון להשאיר את השיחה בינינו. לא שזה באמת עבד. חצי מהאנשים באולם במילא ישבו בשקט מוחלט, כך שגם הלחישה השקטה ביותר נשמעה למרחקים. החצי השני ניסה להתקרב כמה שיותר לשולחן, כך שכולם שמעו זאת במילא.
 

"כן," אישרתי, ממשיכה בנימה הצוננת והמנומסת יתר על המידה. מבטו של בלק שידר זעם טהור, ואני, בניסיון לגמור את השיחה המטופשת בעליל הזו, הסתובבתי חזרה אל השולחן, העמסתי על צלחתי שתי פרוסות טוסט, והמשכתי לדבר אליו כשגבי פונה אליו. "אם לא אכפת לך, בלק," התחלתי להגיד, בנימה משועממת וצוננת בעליל. "אני מעוניינת להמשיך לאכול. תודה על השיחה החביבה והנימוסית."
 

בלק, שהבין שלא יצא כשידו על העליונה (תודה למרלין, כי זו הייתה שיחה של שלוש דקות והיא כבר התישה אותי לחלוטין), הסתובב, והלך בצעדים עצבניים והבעה כעוסה אל שולחן גריפינדור, בעודו ממלמל לעצמו בזעם משפטים כמו: 'איך היא מעיזה?' או 'אין לה מושג עם מי היא מדברת?'
 

משפטים שהראו, כמובן, על אנוכיות שלא מהעולם הזה. באמת, לבחור היה אגו בגודל של הוגוורטס. פלא שהוא הצליח להיכנס לרכבת, בעיקר יחד עם האגו של פוטר לצידו.
 

הסתובבתי לעבר השולחן, מעמיסה חביתה על צלחתי בתחושת עליצות קלה. בחור שכזה לא ינצח אותי.

__
 

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא