היום שאחרי

"שתק!" ירה דראקו ויאקסלי קרס לרצפה. "אתה בסדר?" הוא הוסיף להארי עם נימת קול יותר חברית.

"את יכולה לטפל בו?" הוא שאל את מדאם פומפרי. "כן בטח, הוא רק בטראומה" היא אמרה בקול נמרץ. "נראה לי" הוסיפה.

"אני נמצא פה!" ליחשש וולדמורט הרוח. "אני חי וקיים! טוב, לפחות קיים" אבל אף אחד לא התייחס אליו.

בהתחלה הוא נראה כאילו זה מפריע לו אבל לאט לאט התפרש לו חיוך על הפנים והוא ריחף לעבר התקרה ונעלם דרך הקיר המוצק.

הקוסמים החיים לא שמו לב אליו ואל מעשיו, הם היו עסוקים בהארי, שרגליו  רעדו בחוזקה.

"הארי, וולדמורט הוא רוח, הוא לא יכול לעשות לו דבר חוץ מהרגשה קרה ולא נעימה!" ניערה אותו ג'יני.

"נכון, נכון" הארי אמר. "ולמה אנחנו עומדים פה? יש טירה שלמה שכמעט קורסת!"

בדיוק באותו רגע נשמע הקול של אבנים מתגלגלות.

כולם התכווצו מעט ורצו לחפש להם משהו לתקן, רק שהם לא ממש חיפשו.

כל האולם הגדול היה מלא באבנים שחסמו את המעברים.

אלה שכן הצליחו לעבור את האולם הגדול בלי להיתקל במשהו שדורש תיקון נעצרו במדרגות והחלו לתקן אותם.

"הי, תודה" אמר הארי לדראקו. "אתה לא מאלפיו טיפוסי למרות מה ששידרת במהלך השנים פה. אני בא ג'ין!" אמר בחיוך ורץ לעזור ללג'יני, שכישפה גוש גדול מהמדרגות.

"אני עדיין בוגד במשפחה שלי, וזה יחזור אלי כמו בומרנג" הוא מילמל לעצמו ורץ לעזור.

אבל היה מישהו שכן שמע אותו, מישהו שבזכות המילמול הקטן הזה תוכניתו הייתה שלמה, מישהו שעף לעבר הסיפריה.

הפרק הקודם		הפרק הבא